קל לפספס את זה, אבל ממבט מקשיב ורגיש יותר אתה פתאום שם לב: הבן אדם מנהל כאן מלחמה. מלחמה על הפרסונה שלו, מלחמה על כך שהוא צודק ולא טועה, מלחמה על להיות רצוי ואהוב, מלחמה על הכבוד שלו בתוך החברה, וכן הלאה. 

ואני עומד מהצד, ומלבד זה שאני לעתים מזדהה אתו (כי מי לא רוצה להיות אהוב ומכובד וצודק וכו'), אני פשוט רוצה לגשת אליו ולחבק אותו, לפחות מטפורית – לחבק את החלק הזה שבנפש שרוצה להיות אהוב וצודק וחכם ויפה, ולמען המטרה הזאת מוכן אפילו להתבזות ולהשפיל את עצמו ולהלחם בחירוף נפש על דעתו, לדבר בחוסר גילוי לב, או לפחד לחשוף את פגמיו וחולשותיו.

אני רוצה לחבק אותו ולומר לו: תפסיק להלחם! אתה אהוב גם ככה! כל החלקים שלך, גם הטובים וגם אלה שפחות, עושים אותך למי שאתה. החלקים המוצלחים שלך – לא בהכרח גורמים לאנשים לאהוב אותך. לעתים להפך. אהוב את עצמך וקבל את עצמך כמו שה' אוהב אותך ומקבל אותך, ואז תראה שגם אחרים יאהבו אותך. או למעלה מכך – לא תזדקק בכזו נואשות לאהבתם.

מתוך המקום הזה, שהתחבר לי אל ה"וימינו תחבקני" של הסוכה ואל ה"חבוקה ודבוקה בך" של ההושענות, כתבתי את הרשימה הבאה. 

יהי רצון שנזכה תמיד להיות מחובקים, ולא פחות חשוב – להיות מסוגלים להתחבק.

מעצמאות להתמסרות – המסע מראש השנה אל סוכות

ראש השנה הוא "יום העצמאות" של האדם, ככזה הוא יום שמח מאד, וככזה הוא גם יום מלא אימה. ככזה הוא גם יום המשפט. ביום זה האדם נבחן כבעל אחריות על חייו. תמונת עולמו נפרסת ומתבררת. ביום זה נשקלים חלקי הטוב מול חלקי הרע, בו הוא נזכר ובו הוא נסקר. זהו יום בריאת האדם – "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך" – האדם זוכה להכרה כמציאות עצמאית. יום זה עומד בסימן עצמאותו של האדם כבעל בחירה, כאחראי על מעשיו, ומתוך כך עולה ונוקבת תהומות הטענה כלפיו, מתוך כך באה חרדת הדין. במקביל – עבודת היום היא פעולה אקטיבית של האדם כבעל בחירה: עליו לבחור בדרך הנכונה, בהמלכת ה' – "כדי שתמליכוני עליכם", ובהשמעת קול – תקיעה בשופר. זהו יום חירותו של האדם. חירות שממלאת אותו בחרדה, חירות שמביאה בעקבותיה דין ומשפט, ושדורשת מן האדם לעשות ולפעול.

יום הכיפורים הוא יום שבו האדם מתגלה כתלוי בחסד האל. הוא יום שבו מתעוררים הרחמים מתוך חוסר האונים של האדם. כאשר מתגלה הפער בין הציפיות לבין המציאות, כאשר מתגלה שכוחו של האדם מוגבל, כאשר מתברר כי האדם חסר וחוטא, לא-מושלם מטבעו, אז האדם זקוק לישועה ולגאולה, לחתירה מיוחדת מתחת כסא הכבוד. כאשר מתברר שכל הדרכים הרגילות אינן מועילות, כאשר בתוך המערכות והחוקים הקבועים ("שאלו לתורה. שאלו לנבואה. שאלו לחכמה.") אין לאדם כל סיכוי – האדם זקוק לכפרה מיד ה' בעצמו: "וחנותי את אשר אחון – אע"פ שאינו הגון". "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא? מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'". האדם יודע שאין לו לתלות במעשיו ובזכויותיו, אלא לקוות לישועת ה', שכן רק בכוחו לטהר את הטמאים. זהו יום שבו האדם פסיבי, נפעל ולא פועל. הוא נכנס כולו אל מי המקווה ומגיח מהם אדם אחר, כאילו חזר אל הרחם ונולד מחדש. לא בזכות – אלא בחסד וברחמים.

אם בראש השנה האדם עומד בפני עצמו, וביום כיפורים הוא מתגלה כתלוי בחסדי ה', הרי שבחג הסוכות, שהוא השלב הבא במהלך – צריכים הדברים להיות משולבים, כהכנה לקראת חיי החול – שם האדם נדרש לשתי תנועות הנפש גם יחד – להיות עצמאי ותלוי בו זמנית. לפעול כבעל חירות, כאילו אינו תלוי בחסד, ולצַפות לישועה ולחסד כאילו אינו בן חורין. נדמה שאת זה מסמלות שתי מצוות החג: מצד אחד "ולקחתם לכם" – פעולה אקטיבית של מעשה בידיים (ומלבד זאת הלולב ומיניו מסמלים כלי מלחמה כמובא במדרש), ומאידך – "בסוכות תשבו" – ישיבה (פעולה פסיבית) תחת צל הסוכה, כניסה תחת כנפיו וחסותו של ה'.

הפער המובנה הזה בין האדם כבעל חירות ועצמאות, שנדרש לפעול בעולם ולתקן את עצמו, לבין האדם שפוגש את עצמו כחסר וכזקוק לישועה ולחסד, מקבל פן נוסף, עמוק יותר, בחג הסוכות.

פסגת עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים היא כניסתו אל קודש הקודשים, שם הוא עוסק בהקטרת הקטורת. למקום המקודש ביותר מכניס הכהן הגדול גם את החלבנה, שריחה רע ומסמלת את פושעי ישראל (כריתות ו, ב: "א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת").

המשכה של עבודה זו בימי חג הסוכות, בהם אנו אוגדים יחד את כל ארבעת המינים, ומכניסים אותם אל הסוכה. גם הערבה נכנסת. גם לה יש מקום. לא זו בלבד – בלעדיה, האגודה כולה חסרה.

מפורסם מדרש חז"ל ב'קהלת רבה' (ל, יב):

פרי עץ הדר – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח – כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות – אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להן, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרים אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד הבונה בשמים מעלותיו. ואימתי הוא מתעלה כשהן עושין אגודה אחת, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה. לפיכך משה מזהיר את ישראל "ולקחתם לכם".

אולי אפשר להמשיך ולדרוש (בדומה לאמירה הידועה על ארבעת הבנים מההגדה של פסח – שיכולים כולם להתקיים באותו אדם) שפעמים באותו אדם עצמו יש את כל ארבעת החלקים: חלקים ממנו – יש בהם טעם וריח, חלקים אחרים – ריח ללא טעם; יש חלקים יפים שיש בהם גם מזה ומזה, וחלקים ריקים ונבובים – ללא טעם וללא ריח.

ארבעת המינים כנגד איברי האדם

בהמשך המדרש שם (ל, יד) מובא כי ארבעת המינים רומזים לאיברי האדם: הלולב – לשדרתו, האתרוג – ללבו, ההדסים – לעיניו, והערבה – לפיו. ארבעת המינים הם חלקים שונים באדם, ואיחודם מסמל את קומת האדם השלמה.

כל ארבעת המינים – כל חלקי האדם – מתאחדים ונכנסים אל הסוכה. נכנסים לצל כנפיו של בעל הרחמים. הכל יכול וכוללם יחד. האדם מקבל את הקיום שלו כפי שהוא, גם עם החלקים המבישים והלא-נעימים.

האדם, באופן טבעי, נוטה להדחיק ולהסתיר את החלקים הפחות-יפים שלו, נוטה להזעיף להם פנים ולהתעלם מקיומם. כלפי חוץ הוא מנסה לייצר פרסונה מכובדת, מהוגנת, תקינה, שלימה. הוא משתדל לסדר את הנתונים הטובים שלו יפה יפה, כמו בכתיבת "קורות חיים". המפגש עם החלקים הפחות-טובים מרגיז, מכעיס, מתסכל, ולעתים גורם לנו להאשים בהם אחרים.  

אבל הקב"ה מקבל אותנו ככה. כפי שאנחנו. עם כל החלקים. כולם נכנסים אצלו אל הסוכה. ארבעת המינים, ארבעת הבנים. גם החלבנה חביבה עליו. היא חלק מן הקטורת, ואם חיסר אחת מכל סממניה – חייב מיתה. ואם נתן בה דבש – כדי לנסות ולהמתיק, אולי כדי להסתיר ולחפות – פסלה.

המבט הפשוט הוא שלחלקים הנמוכים, חלקי ה"ערבה", בהם האדם זקוק לחסד, יש זכות קיום בזכות החלקים היפים – בזכות האתרוג והלולב, בזכות המקומות שבהם האדם פועל ועושה; אבל לעתים מנקודת מבט אובייקטיבית – המצב בדיוק הפוך: החלקים ה"מוצלחים" של האדם יכולים להיות לו לרועץ. במקומות האלה הוא נוכח במלואו, ולעתים הם מקור האגו הנפוח ומקור הגאווה שלו. הוא חושב שמגיע לו בזכות ולא בחסד, ובגאוותו הוא "דוחק רגלי השכינה". מי אמר שתמונת העולם שאנו כה בטוחים בה – היא הנכונה? משמים הדברים נשקפים אחרת: "עולם הפוך ראיתי – עליונים למעלה ותחתונים למטה" (בבא בתרא י, ב).

בסוכות אנו אוגדים יחד את כל החלקים. אנחנו מצווים "ולקחתם לכם" – לעצמכם (כפי שדרשו חכמים). אנחנו נדרשים לקחת את עצמנו כמכלול וכך לעמוד מול ה'. לעבוד אותו בכל לבבך – בשני יצריך, בכל החלקים.

אנחנו נכנסים בתוך חיבוק הסוכה – חיבוק הרחמים של אלוקים, ומכניסים אתנו גם את החלקים הפחות טובים (וכמו באמרה החסידית "עם המגפים"). זה לא בהכרח נעשה מתוך "ויתור" ו"סובלנות" כלפי הערבה, אלא מתוך הבנה שהמבט שלנו מוגבל, שגבולות החירות והחסד לא בהכרח ידועים וברורים לנו. לעתים האתרוג זקוק לחסד לא פחות (ואולי אף יותר) מן הערבה, ולעתים הערבה היא דווקא זכות הקיום של האתרוג. אותם חלקים שאני מתבייש בהם – הם אולי המקומות שהם זכות הקיום שלי, הם המקומות שבהם אני יכול להתגלות בצורה שקטה, ענווה ורכה, פחות אגרסיבית ופחות מתנשאת. אלו המקומות שבהם אינני מלא בעצמי ולכן פתוח לקבל התגלות שמחוצה לי, בהם אני יכול לגלות את פני האחר, ומשם את פני ה"אחר לגמרי" (האלוקים). מאותה תודעת כשלון ונמיכות רוח, מאותה תחושת חסרון וחוסר-מושלמות אני יכול להאיר החוצה בצורה יותר אמיתית: פחות "פוזה", פחות יחצנות, פחות היבריס, וקצת יותר אמת. אמת קטנה, אולי קטנה-מאד, אבל אמת.

נראה כי ספר קהלת שנקרא בחג הסוכות מתאים להלך הרוח הזה. לא מדובר, כפי שניתן לחשוב, בפסימיות כלפי העולם (הגשמי והרוחני) אלא בניסיון לערער בנו את תמונת העולם הבטוחה כל-כך, להטיל ספק בביטחון שלנו ב"עליונים למעלה ותחתונים למטה", ולהכין אותנו למקום מפתיע יותר, ל"עליונים למטה ותחתונים למעלה".

"כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ… כָּכָה לֹא תֵדַע אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הַכֹּל" (קהלת יא, ה).

יש להדגיש: אין הכוונה לייפות את החלקים הלא-יפים, לרפות את האדם מלפעול ולתקן ככל יכולתו, ולטשטש את גבולות החטא. כאמור לעיל, על האדם הוטלה האחריות ועליה לדבוק בעשייה, "לעבדה ולשמרה", בכל הכלים העומדים לרשותו. אלא שתודעת העצמאות והחירות צריכה להיות משולבת עם תודעת החסד.

על האדם לפעול בכל כוחו לתקן ולשנות. הוא נדרש לתפקיד שהוטל עליו, ומכאן המשפט והדין. אין הוא בן חורין מן האחריות. ואולם מאידך, הוא נפגש בעל כורחו בגבולותיו ובחולשותיו – במקומות שבהם נבצר ממנו לשנות ולתקן, וכאן השאלה: מה היחס שלו למקומות האלה?! על האדם להכיר בכך ולקבל את העובדה שהוא לא מושלם, שהוא בן אנוש וככזה – אור וחושך משמשים בו בערבוביה. המפגש עם המציאות הזו מביא עמו מפח נפש גדול לאדם שחולם על תיקון מלא והכרתת האלילים שבקרבו, אבל קבלת המציאות הזו יכולה להביא עמה גם שחרור גדול.

האדם מבין שאם יש בו כיעור הרי גם זה רצונו של מקום, והקב"ה אף הוא "אחראי" על כך ("לך לאומן שעשאני"), ומחייה ומקיים אותו גם כך. ואולי אין זה בכלל כיעור?! ואולי הכיעור הזה הוא פוטנציאל ליופי אחר, גדול יותר?! לא פעם דווקא מהמקומות החלשים והכעורים ניתן להצמיח פירות מובחרים; ולעתים המקומות ה"מוצלחים" מעוררים קטרוג על האדם. למרות שחלקי הטוב והרע שבנו נראים לנו ברורים וידועים, לפעמים אנחנו נופלים שבי אחרי תוויות וכותרות ולא יורדים לעומקם של דברים. "כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (קהלת יא, ו).

הכחשת המקומות החלשים שבי – היא שקר שאני עושה בנפשי.

ועוד: חוסר המוכנות לקבל את החלקים החלשים שבי הוא בעצם חוסר מוכנות לקבל את החסד האלוקי במקומות האלה. למעלה מכך, הוא לכאורה מלמד שגם בחלקים שבהם אני חש בטוח ועצמאי – במקומות הטובים שלי – איני רואה את החסד, ואני מייחס את ההישגים ואת היכולות שלי לעצמי. כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה.

אמונה שהיא אמון

הרצון לראות בעצמי רק את החלקים האלה ולהדחיק את המקומות הפחות-טובים, היומרה להיות מושלם – היא היומרה להפוך לאל בעצמי. היא האלהת עצמי. ומאידך, היכולת להכיר במוגבלות שלי, היכולת לקבל גם את החלקים שנראים בעיניי כפחותים ורעים, לחבק גם את ה"ערבה" שבי, ולהבין שהיא יכולה להפתיע לטובה – היכולת הזו היא גילוי של אמונה. אמונה שהיא אמון. אמון בבורא שמאמין בי. אמון ברחמים ובטוב שלו. התמסרות לחיבוק שלו.

נדמה כי השאלה הגדולה שנשאלת בחג הסוכות היא: האם אני מסוגל להתחבק בחיקו של הקב"ה? או ביתר פירוט:

האם אני מסוגל להשיל מעצמי את כל אותן התחכמויות, מגננות והצטדקויות ולהתמסר לגמרי לחיבוק?
האם אני יכול לקבל את עצמי כפי שאני?
האם אני יכול לראות את עצמי במבט החסד האלוקי?
האם אני יכול להכיר בקיומם של החלקים הפחות-יפים שבי ולהיווכח שהקב"ה נותן גם להם זכות קיום?
האם אוכל להכיר בכך שאולי דווקא החלקים שנראים בעיניי מוצלחים, החלקים שאותם אני יכול "ליחצן" בקלות ובגאווה, אולי דווקא הם פחותים ונלעגים בעין הנצח?
אולי במבט אלוקי – החלקים שבהם אני פועל ועושה ומצליח (לפי דעתי) הם דווקא החלקים שמקנים לי פחות זכות קיום?
אולי במקומות האלה אני דווקא דוחק את רגלי השכינה, ואילו המקומות הנמוכים שלי, בהם אני שפל ברך וקומה, יכולים להיות מצע להזרחת אור החסד והרחמים של הבורא?

החיבוק מוכן ומזומן, האלוקים מקבל אותי על סך כל חלקיי. האם אהיה מסוגל להיענות לו ולהתחבק בצל כנפיו?

הפוסט מעצמאות להתמסרות הופיע לראשונה ב-קו 400.

על השאלות האלה עונה המשוררת זלדה בשירה הקסום "שבת וחול".

זלדה לבית שניאורסון, נצר למשפחה חב"דית מיוחסת ובת דודתו של הרבי מלובביץ', ובהמשך כלתו של הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי אב"ד קריניק (ממנהיגי היהדות החרדית בפולין ובארץ ישראל לפני השואה ואחריה).

זלדה נחשבת לאחת המשוררות הישראליות החשובות. ספר שיריה נמכר בעותקים רבים, ושיריה נמצאים בכל מקום, בתוכניות הלימודים בבתי הספר הממלכתיים, בטקסי יום השואה והזכרון, ועוד; רק בציבור החרדי, אליו השתייכה, היא פחות מוכרת.

בשורות הבאות ננסה לפרש אחד משיריה, ונגלה בין היתר את קסם האמונה ואת הדתיות העמוקה הטמונים במילותיה.

נקרא תחילה את השיר כולו ואחר כך נעיין בו קטע אחר קטע:

השיר עוסק בהתגלות. התגלות שבאה לאחר מסע. תחילתו בשבת, המשכו בנפילה כואבת לתוך מציאות מייסרת של "יום ראשון", וסופו בגילוי מחודש של אור השבת בתוך אפלת החול. זהו שיר דתי מובהק, המושפע מאד ממחשבת החסידות, אותה כידוע ינקה זלדה עם חלב אמה.

לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְכָל הָעוֹלָמוֹת –

זוֹהִי שַׁבָּת.

לְהַדְלִיק נֵרוֹת-שַׁבָּת

זוֹהִי קְפִיצַת-נֶפֶשׁ הֲרַת נְצוּרוֹת

לְיָם נֶהֱדָר, שֶׁיֵשׁ בָּהּ מִסְתּוֹרִין

שֶל אֵשׁ הַשְּׁקִיעָה.

בְהַדְלִיקִי הַנֵּרוֹת יֵהָפֵךְ

חֶדְרִי לִנְהַר דִּי-נוּר

בְּאַשְׁדוֹת בָּרֶקֶת שׁוֹקֵע לִבִּי

הקטע הראשון של השיר מתאר את השבת האידיאלית של "כל העולמות", זוהי שבת מטאפיזית, נשגבת וטמירה, המתקיימת באטמוספירה מיוחדת, בפלנטה אחרת, גבוהה ומנותקת מן העולם. בכדי להגיע אל שבת כזו נדרש האדם ל"קפיצת נפש הרת נצורות". שבת כזו מתקיימת בחדר הסטרילי, הפטור מן המגע בעולם שבחוץ ומן הפגישה עם בני אדם. הדלקת נרות השבת הופכת את החדר לנהר-די-נור. הכל מואר, זורח ובוער (אשדות ברקת, אש השקיעה), או במקביל – מלא מים וזרימה (ים נהדר, אוקיינוס, נהר; לעומת יום החול, המתואר בהמשך כחוף יבשה ארוך וצר ושומם).

לאחר מכן, מגיעה הנפילה ליום ראשון – אל ימי החול, אל המציאות הממשית. למעשה, עלילת השיר כולה מתרחשת ביום חול, ואילו הקטע הפותח הוא רק מעין פרולוג, הקדמה לעלילה (אח"כ תתגלה השבת שוב בתוך ימי החול, אך זו שבת מסוג אחר).

השיר מתאר תהליך. תהליך שבסופו גילוי, אך תחילתו בנפילה כואבת ("נפשי משלכת"), מ"כוכב אחר" של שבת אידיאלית וטהורה, אל עולם החומר המנוכר.

כפי שנראה בהמשך, "החופש של ארצות השבת" יתגלה בסופו של דבר, באופן מפתיע, דווקא בעולם החול, בתוך "החנות העכורה", "בלב לבו של עוורון". השיר יונק את שורשיו מתורת החסידות, המלמדת כי ההתגלות נמצאת בחושך דייקא, כי הקב"ה מסתיר עצמו בתוך העולם – הסתר צורך גילוי, וכי אורות השבת זורחות בתוך עולם החול. דווקא מאחורי גבו של "החנווני האפל" מתגלה אלוהי הצדק.

לעומת האש, הברק והאור הזורח בארצות השבת, יום חול הנו זמן של חושך ועיוורון, יש בו "ליקוי מאורות", ויש בו ניכור. ניכור זה מתחיל בניכור אישי וממשיך בניכור לעולם שמסביב, המוליד יחסים לא תקינים בין בני אדם, חוסר הבנה וחשדנות.

אֲבָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חוֹל

נַפְשִׁי מֻשְׁלֶכֶת

מִלֵּב הָאוֹקְיָנוֹס לְחוֹף-יַבָּשָׁה

אָרֹך וְצַר וְשׁוֹמֵם.

בְבוֹאִי לַחֲנוּת יַרְגִישׁ מִיָּד הַחֶנְוָנִי

שֶׁבָּאתִי מִכּוֹכָב אַחֵר, וּבְתִימָּהוֹן

יִסְקוֹר מַרְאִי, לוֹ זָר, פְּלֵטַת הַתְּהוֹם –

וּבְאִישׁוֹנָיו הַקָּרִים, כְּמוֹ בִּרְאִי שָׁחוֹר,

אֶרְאֶה צְעִיפִי הַמְקוּמָּט, חִיוּכִי הַנָּבוֹךְ.

וּבַחֲנוּת עוֹמֶדֶת עוֹד אִשָּׁה, גְּבֶרֶת עֲגוּלָּה

בוֹרֶרֶת לְאִיטָּהּ פֵּרוֹת זָהָב,

יְצוּר עוֹלָם רָחוֹק.

המשוררת מופיעה בחנות כיצור "מכוכב אחר", כ"פליטת התהום". כך היא נראית בעיני החנווני, וליתר דיוק – כך היא מפרשת את מבטו, שכן לא אמר לה מאומה. היא רואה עצמה באישוניו כמו במראה. הפרשנות היא שלה, והמחשבות על עצמה אינן מחמיאות – בלשון המעטה ("באישוניו הקרים, כמו בראי שחור, אראה צעיפי המקומט, חיוכי הנבוך", "מראי המרושל, העזוב"). היא רואה את עצמה כזרה בעולם ומסרבת להשלים עם הנפילה אל המקום הזה. היא עדיין זוכרת את האור הטהור שדולק בכל העולמות, וקשה לה להשלים עם הנחיתה הכואבת לתוך עולם של חולין. הניכור שלה גורר ניכור גם מצד החנווני, המטיל עליה את חשד הגניבה.

גם הגברת ה"עגולה" לא זוכה ממנה ליחס של קרבה: היא "יצור עולם רחוק", הנתפסת רק בחיצוניותה העלובה (עגולה, גוצה). מי שעלתה זה עתה מן הרחצה בנהר די-נור, בָּזָה לאשת החולין, הבוררת בקפדנות פירות זהב גשמיים כל כך. התהום נפערת ביניהן והפער איננו ניתן לגישור.

אָקִיץ מֵהֲזָיָה

בְחוּל שִׁנּוּי בִּצְלִיל הָאֲוִיר, בְּקֶצֶב

הַקוֹלוֹת, כִּי הַגּוּצָה גִלְּתָה

שֶׁכַּסְפָּה אָבַד לָהּ… וַי לִי!

הַחֶנְוָנִי הָאָפֵל שׁוֹפֵך דּוֹמֶן שֶׁל חֲשָד

עַל מַרְאִי הַמְרֻשָּׁל, הֶעָזוּב. מִמַּבָּטוֹ

נוֹבֵל כְפֶרַח – עֲתִידִי, עֲבָרִי קָמֵל

חֲלוֹמוֹתַי מֵתִים.

אוֹי לִי כִּי לְבַדִּי אֲנִי בַּעֲבִי יַעַר,

בַּחוֹשֶׁך, אַרְיֵה שׁוֹאֵג עוֹנֶה לְבִכְיִי, וְעֵצִים אִלְּמִים

מִסָּבִיב שָׁתוּ עָלַי….

הַדֶּלֶת פְּתוּחָה, אַךְ לָצֵאת לֹא אוּכַל

מִמַּלְכּוֹדֶת הַחֲנוּת.

הניכור מוליד חוסר הבנה, מבטים אפלים ו"דומן של חשד", מצד החנווני ומצד האשה הגוצה. החנות הופכת ל"מלכודת". ימי החול מתבררים כ"יער עבות". קול הבכי אינו מוצא אוזן קשבת. תחת זאת, הוא נענה בשאגת אריות כתגובה. העולם נתפס כג'ונגל. ההווה הקודר והממשי כל כך, מנפץ באכזריות את העבר ואת העתיד ("נובל כפרח עתידי, עברי קמל, חלומותי מתים").

והנה, דווקא "בלב לבו של עיוורון", כשהעינים חסומות, נשמע קול ההתגלות (הקול – אולי מסמל משהו נסתר ועמוק יותר מן הראיה המוחשית). תוכן ההתגלות חד ובהיר: האמת איננה זמנית, ובעיקר איננה תלויית נסיבות (כדוגמת חשדנותם של החנווני או "האשה הגוצה") ואף לא תלויה במחשבות המשוררת עצמה, או אפילו בקיומה ("לא תמות האמת במותי"). האמת מקיפה הכל, חובקת כל, קיימת ומתקיימת ללא תנאי. אורה נוכח בכל מקום, אף אם נסתר לעתים מאחורי קליפה חיצונית מטעה.

וּלְפֶתַע בְּלֵב לִבּוֹ שֶל עִוָּרוֹן, 

שָׁמַעְתִּי קוֹל:

לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת עִם הַחֶנְוָנִי,

לּא תָּמוּת הָאֱמֶת עִם הַגְבֶרֶת הַגּוּצָה,

לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת בְמוֹתֵך.

נִשְׁמָתִי הֵקִיצָה, וּבְרַעַד

הִיא חָשָה שֶׁמֶּלֶךְ-הַכָּבוֹד נִמְצָא עִמָּהּ

בַּחֲנוּת הָעֲכוּרָה.

תָּמִיד אָמַרְתִּי:

קוֹל אֲדֹנָי עַל מַיִם רַבִּים,

קוֹל אֲדֹנָי בְּרָן-כֹּכְבֵי בֹּקֶר,

קוֹל אֲדֹנָי בַּסּוּפָה.

וְהִנֵּה

בְּלֵב הַמְּהוּמָה אֲסָפַנִי רִבּוֹן הָרוּחוֹת,

עַל גַּלֵּי הַשִּׂנְאָה כְּעַל אֶבֶן מְפֻלֶּמֶת

יָצָאתִי לְפָנָיו בְּמָחוֹל,

קוֹלִי נָשָׂאתִי בְּשִׁירָה

לָאֱמֶת שֶׁשֶׁמֶש וְיָרֵח וְכוֹכָבִים הֲדוֹם לָהּ.

כִמְעַט שֶׁנָּשַקְתִּי לַחֶנְוָנִי –

כִּי מֵאֲחוֹרֵי גַבּוֹ הַדוֹאֵג נִגְלָה

לִי נוֹפוֹ שֶל הַחֹפֶש הַזּוֹרֵחַ,

הַחֹפֶשׁ שֶׁל אַרְצוֹת הַשַּׁבָּת

הַדּוֹלֵק בְּשִירֵיהֶם שֶל בְּנֵי הֵיכָלָא.

כאן מגיע החידוש הגדול: ההתגלות מופיעה דווקא בחנות העכורה. "תמיד אמרתי קול ה' מים רבים…" – סברתי עד כה כי להתגלות נדרשים תנאים נעלים; היה נדמה לי כי היא מופיעה במצב נפשי מיוחד, נשגב, טהור ומרומם, בסערת נפש, בהתפשטות הגשמיות, בהתנתקות מהעולם ועליה לשמי מרום, "בסופה", "ברן כוכבי בוקר", אך לא ב"סתם יום של חול". והנה, מתברר שדווקא בעומקה של החנות הארצית, מאחורי גבו של החנווני, זורח נוף "החופש של ארצות השבת". מתברר שהחנווני עצמו נעשה כלי להתגלוּת. דווקא החושך הגדול היה הסיבה לאור. "כמעט שנשקתי לחנווני". מתברר שהחנווני משמש כעין "אריזת מתנה", כמין קליפה שיש לקלף בכדי להגיע אל הפרי. פתאום מתגלה כי קיים אור, הגדול מאור השמש והירח (השמש והירח הדום לו), אשר זורח "בלב המהומה".

ופתאום נעלם גם הניכור. החנווני הופך לאנושי: מ"חנווני אפל" הוא נהיה ל"חנווני דואג", יש לו רגשות ואפשר להזדהות עם הדאגה שלו, וכבר יש מוכנות לקשור אתו קשר אנושי ולנשק אותו.

התהליך שמתרחש כאן הוא המעבר מן החיצון אל הפנים. ההבנה שפרצופו של העולם הוא בעצם מסווה לאור פנימי, כל החיצוניות המהממת והמשתקת של עולם החול היא רק מסכה לנשמת העולם, שמסתתרת ומחכה לגילוי. תהליך זה עוברת המשוררת גם ביחס לעצמה, ואולי רק בגלל שמגלה את הסוד קודם כל בעצמה יכולה לגלות אותו גם בעולם. לפתע מתגלה הפנימיות והנשמה שולחת קרני אור ("נשמתי הקיצה"). אם קודם לכן ראתה עצמה בעולם הזה רק במבט החיצוני – דרך עיניהם של אחרים (צעיף מקומט, מראה מרושל), הרי שכעת מתברר שעל אף שהקליפה אולי נותרה, הלחיים עוד נותרו קמוטות, ואולי ניתן אף לראות בהן תבוסות, אך בפנים יש נפש המשוטטת במלוא היקום, חופשיה ומאושרת.

האותנטיות של החוויה

את השיר "שבת וחול" כתבה זלדה בעקבות חוויה אותנטית שעברה עליה[1]. כך מתגלה באחד ממכתביה לישורון קשת, עורך ספרותי שפרסם חלק משיריה ואשר זלדה הרבתה להתייעץ עמו בנושאי כתיבתה[2]. כפי הנראה, הביע קשת ביקורת או הסתייגות משיר זה, העוסק בהתגלות בצורה מפורשת, אולי טען לחוסר אותנטיות או הפרזה דתית[3]. במכתבה אליו, מבינה זלדה את התנגדותו ומגיבה על כך: "כשכותבת אני 'בלב לבו של העיוורון… הקיצה פתאום נשמתי וחשה ברעדה שמלך הכבוד נמצא עמה בחנות הדולפת[4]' עוררו בו דברַי התנגדות שהבנתי אותה", אך עם זאת מתעקשת על האותנטיות של החוויה: "ובכל זאת קרה אתי, ובמקום כזה ואחרי ריב כזה", ומיד מתארת בהרחבה ומבארת את שעבר עליה באותה התגלות:

"חשתי בודאות בעוצמה כזו במציאות אלוהים. עד אז האמנתי ש'התגלות', שפגישה עם האינסופי תוכל להתרחש רק כשאדם נמצא יחידי במרחביה, בלב הים או בלב הלילה […] ולכן היה מומנט כמעט אירוני כשזה קרה איתי שם בחנות הדולפת, לכן זה היה כל-כך בלתי צפוי. אבל זה קרה. ההרגשה שיש אמת מוחלטת שאינה פרי של בלוטות, פרי של אושרי או אומללותי הביולוגית או החברותית, אמת שאינה פרי של מצב פסיכי מסוים, כי האמת הזאת זורחת מעבר לחיי, מעבר לדמי ולמחנק שבי. אם כי נעוצה גם בתוכי גם בבשרי ושהיא האמת הזאת תמשיך לחיות גם אחרי מותי. זה היה הקול המשחרר ששמעתי באותה חנות […] תחושה זו עוררה בי שמחה כזו כשכמעט נשקתי את המוכר, כי הוא היה כביכול הסיבה לגילוי. בתחושה זו היה איזה נצחון על המוות, לא רק על המוות כאידיאה, כי אם גם על מותי שלי ועל מות איברי ופרטיותי".

במכתב אחר[5], כנראה מאותה תקופה, ואשר אולי נכתב אף הוא לישורון קשת[6], כותבת זלדה:

"תודה רבה לו שהוא אינו מוותר עד שאמצא את המלים הנכונות, כי החוויה היתה כל כך אדירה, כל כך מפתיעה, כל כך בלתי צפויה ומשחררת, שהלוואי ואמצא לה מלים מתאימות, כלים מתאימים.

דווקא בחנות זו, בָּרגע של ההשפלה, כשכמעט ולא פניתי לרבון העולמים (כל כך היתה מציאותי עיוורת ונפשי חולה) – הוא ענָני פתאום, ויצאתי במפתיע כל כך מן הג'ונגל, מגיא צלמוות, אל מרחביה.

והיתה שמְחה אין סופית בהכרה הזו, עד שכמעט ואמרתי: 'טוב לי כי עוּנֵיתי', כמעט ואמרתי: 'שבטך ומשענתֶך המה ינחמוני' – אם בזכות זה הגעתי לאותה הכרה.

עד אז חשבתי: קול ה' על המים, קול ה' על מים רבים, קול ה' בסופה וברון כוכבי בוקר, ובדממה הדקה. אבל שגם פֹּה הוא, באפלת הכעס והריב הטחוב, בַּכיעור שבתוך המפולת, היה זה מפתיע כל כך ומשמח כל כך, שנשימתי נעצרה מאושר לחוש במציאותו.

ההכרה שיש אמת מוחלטת, נצחית, שמידתה אינה מידת האדם, ושבעינֵי האמת הזו אני זכּה ברגע זה, שחררה אותי מכל ההשמצות. ההכרה שיש אמת שיש לה שורש ב'אני' העליון שלי אך גם מעבר לי, מחוץ לי, אמת שאינה יחסית כי היא אינה מותנית במחנק הביולוגי ובתסביכים שלי ושל אחרים – היא הרגשה של אושר. כאילו יצאתי מן המרתף למרחביה, לאור.

ואולי זו באמת נקודת השבת שאנחנו פורשׂים לה כפינו מתוך הסמבטיון.

זלדה".

לעשות את החול לשבת

השיר מלמד יותר מכל על תפקידה של השבת בעולם: להזריח את אור ההתגלות בתוך ימי החול ובתוך ההסתר. בפרפרזה על מאמר חכמים "עשה שבתך חול", ניתן לומר שמשימת השבת היא הפוכה: לעשות את החול לשבת. לגלות את הרוחניות השבתית בתוך החומר העכור.

הדרך לכך מתחילה, בדיוק כמו בשיר, ביום שבת אחד[7]. הדרך מתחילה בשבת העליונה, המנותקת מן העולם. עם הכנס יום השבת על האדם לדלג ב"קפיצת נפש" לתוך אטמוספירה אחרת. עליו להביא עצמו להלך רוח של "כל מלאכתך עשויה", להדליק נרות בכל עולמות נפשו, לגרש את החושך, לטעום מעין עולם הבא, יום שכולו שבת ומנוחה. להתמקד באור ולשכוח מקיומו של הרע.  

מדובר במצב נפשי שעל האדם להמצא בו ביום שבת. לצורך כך זקוקים להתנתקות יזומה מן העולם, ממירוץ החיים, מעבודה ומלאכה. על האדם להלביש בגדי פאר, להדליק נרות שבת – שיסמלו את תוספת האור, ולשתף את הגוף במצוות "עונג שבת" – בכדי להדגיש את הטוב שבעולם על פני הרע. באותה שעה, טועם האדם מטעמו של עולם הבא – עולם שכולו טוב. העקוב נהיה למישור והוא מסוגל להכריז בבטחה "לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה' צוּרִי וְלֹא-עַוְלָתָה בּוֹ". כל התרעומת על סדרי העולם ותחבולותיו נעלמת, ומנפשו של האדם מתפרצת התודה: "טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן, לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת, עֲלֵי-עָשׂוֹר וַעֲלֵי-נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר, כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן, מַה-גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ" (מתוך "מזמור שיר ליום השבת", תהלים צב.). אפילו שאלת השאלות, קושיית "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", שאדון הנביאים לא זכה לקבל עליה תשובה, מתיישבת פתאום בקלות כה רבה לאיש השבת. במזמור השבת התשובה לשאלה הקשנה ניתנת כמעט בדרך אגב: הסיבה שהרשעים ופועלי האוֶן פורחים כמו עשב, פשוטה וברורה: "לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי-עַד, וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה'…" – החושך והרע משמשים רק הכנה לגילוי הטוב. זה כל כך פשוט בשבת, עד שרק "אִישׁ-בַּעַר לֹא יֵדָע" ורק "כְסִיל-לֹא יָבִין אֶת זֹאת".

אך האתגר האמיתי הוא בששת ימי המעשה. השבת מסתיימת, האורות כבים, "וַי אבדה נפש" – אז מתחיל אתגר האמונה, אז מתחילה החתירה אל הגילוי. הנשמה עודנה זוכרת את אורות השבת, אך המציאות טופחת על הפנים. יום ראשון מגיע והאדם חוזר אל קרקע עולם. מתברר שמלאכתו רחוקה מלהיות עשויה ומושלמת, הרע קיים ו"חוגג" במלוא עוזו, המבט הבהיר של "צורי ולא עולתה בו" נגוז ונעלם. פתאום חוזרת קושיית הרע במלוא עוצמתה, ולאדם כבר אין נשמה יתירה להכילה.

כעת יש לצאת לדרך – למצוא שוב את ארצות השבת. להתחיל בתהליך החיפוש, ליקוט הניצוצות במאפליה, לחפש את האור המסתתר בתוך החושך, את השבת הנחבאת בחול, את אלוהי עולם המסתתר בטרדות החיים, ביחסי אנוש מסובכים ובתלאות הנפש.

יום השבת נותן את המפתח, מחזיר את נקודת המבט הנכונה. הוא מזכיר לאדם בכל שבוע את קיומו של האור, אך בכל פעם עליו לחזור אל העלטה ולשוב ולחפשו שם. אין די בקבלת האור מלמעלה, כמתנת חינם. על האדם להיות שותף בגילוי והזרחת האור החדש והנהדר מתוך עולמו שלו – אור נהדר המתגלה מתוך עולם של חושך.

[1] חברתה הטובה של זלדה, עזה צבי (עַזְקָה), כותבת על עולם "השכנים" של זלדה (בתוך: עזה צבי, חיבורים, הוצאת אבן חושן, 2014, עמ' 102): "תמיד היו השכנים נהפכים לידידי נפשה, לחלק מחייה […] אולם כשרצתה להזהיר מפני העולם החיצון, זה שאין לו דבר עם פנימיות הנפש ועם הגרעין האמיתי של האני, היתה אומרת: 'אסור לאדם לראות את עצמו כמו שהשכנים רואים אותו!', או: 'אל תכנעי לשכנוֹת שלי!' […] ימים רבים היתה שרויה בחולשת הדעת ובנמיכות הרוח מפני בשר ודם: 'באישוניו הקרים כמו בראשי שחור / אראה צעיפי המקומט, חיוכי הנבוך' ('שבת וחול'); 'צפור עוטה מעיל אפור / בלכתי לץ מפטיר לעומתי' ('אני ציפור מתה'); ולכן היתה חוזרת ומזכירה לעצמה ולאחרים: אל תשכחי שאת בת מלך! אל תשכחי שאת נסיכה! בשבת הנפש כולם מלכים […]"; וראה עוד שם בעניין הזה.

[2] המכתב פורסם בספר 'זלדה – שושנה שחורה', מאת אסתר אטינגר, תל-אביב 2007, עמ' 85.

[3] ראה אצל אטינגר, שם.

[4] הנוסח הוא נוסח ראשוני, השונה מהנוסח שנדפס לבסוף בספר שיריה (ראה שם).

[5] זלדה, צפור אחוזת קסם, כתבים וציורים, ירושלים 2014, עמ' 153.

[6] כך משערים העורכים, שם.

[7] בגמ' (שבת קיח, ב) מובא: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים". אלו שתי בחינות של שבת: שבת ראשונה שקודם ימי החול ושבת שניה ששואבת את כוחה מימי החול (נקודה זו מרבה להדגיש בעל ה"שפת אמת" בחיבורו על התורה – שהשבת תלויה בששת ימי המעשה, אך גם להיפך ימי המעשה תלויים בשבת).

הפוסט השבת של זלדה – התגלות בלב העיוורון הופיע לראשונה ב-קו 400.