בדירה הימנית בקומה הראשונה חיו בני הזוג פלמוני, שהיו צעירים מסבא וסבתא בלא-מעט שנים. עוד מילדותי הייתה תמיד הגב' פלמוני חביבה אלי מאד, אך אני שנאתי את ביתם בשל הכלב הענק והשחור שלהם, שהטיל עלי את אימתו. מר פלמוני היה אדם מוזר במקצת, ולימים נודע לי שהוא רואה בעבודת הדוקטורט הבלתי נגמרת שלו את מפעל חייו. יום אחד סיים מר פלמוני סופסוף את עבודת הדוקטורט, ומיד עשה שני דברים: ראשית, הוא קבע על דלת דירתו לוחית חדשה, מוזהבת, ועליה מתנוססות בגאון הדל"ת והרי"ש שהקדים לשמו, לאמור: ידעו כל באי עולם כי לא פלמוני ייקרא עוד שמו כי-אם ד"ר פלמוני, ושנית – זמן קצר לאחר מכן עקרו הוא ואשתו מדירתם ועברו לדיור מוגן. מידי עלותי במדרגות מהרהר הייתי על ההבדל בין בני הזוג פלמוני לבין סבא וסבתא הקשישים מהם בכשני עשורים. סבתא עדיין יצאה לעבודה, ולסבא לא היה רגע אחד פנוי מרוב עיסוקיו הרבים….

זמן מה לאחר שנעלמה הלוחית המוזהבת מחיינו, צצה שם לוחית חדשה, ועליה חרוט השם יהודה גרונטמן. כאשר שאלתי את סבא בביקורי הבא מי הוא השכן החדש, ענה להפתעתי שכבר פגש בו בבית הכנסת כי יהודי שומר מצוות הוא. סבא הסביר לי שהאיש מיוצאי הולנד, ממש כאמו של סבא, ואת שם משפחתו ההולנדי מבטאים חרונטמן.

כשיצאתי מביתם וירדתי במדרגות, נפתחה בדיוק הדלת בקומה הראשונה ומר חרונטמן יצא מהבית. כשראה אותי הושיט את ידו והכריז "שלום עליכם"!, אך כשעניתי לו הוא אמר: "אינגליש בבקשה. לא מדבר עברית"… ובכל זאת נקשרה מיד שיחה קצרה בינינו, בעברית רצוצה שלו ובשברי אנגלית שלי. שיחה של כלום שהותירה בי חשק לעוד…

מאז ראיתי את מר חרונטמן פעמים הרבה בחדר המדרגות. הולך זקוף ומתון, לבוש במיטב החליפות ללא רבב, משקפיים מוזהבות על חוטמו וכולו אומר מלכות.

כאשר פתח לפני פעם את דלתו לצורך כלשהו של שכנים, נדהמתי לראות תמונה ענקית של הרבי מליובאוויטש על הקיר, ומיד אמרתי לעצמי שעלי להכיר אותו יותר. בהמשך סח לי סבא כי כבר הזמינה סבתא את השכן החדש לסעודת ליל שבת, קצת כדי לתהות על קנקנו וקצת כדי לצאת ידי חובת נימוסין, וכמה הופתעו היא וסבא לפגוש אדם נבון ומשכיל הדובר כמה שפות וידיו רב לו בעניינים רבים שברומו של עולם. "אמנם הוא סובל מנטיה אדמו"רית, בדיוק כמוך"… סנט בי סבא…

אבל אז הוא הרצין, והוסיף בנימה שאיננה אופיינית: "דע לך שהאיש הזה הוא מוסר נפש, במלוא מובן המילה. איש מופלא"! סיים סבא את דבריו, והותיר אותי מופתע מאד. סבא לא נהג להכביר במילים ובמחמאות אודות אנשים שפגש, אבל ככל שביקשתי להבין במה מדובר הוא חתם את פיו וסירב לפרש את הסתום. "אלו הם חייו האישיים", אמר, "אם הוא ירצה – הוא כבר יספר לך בעצמו".

ברור שמאז ביקשתי עוד יותר לפגוש את מר חרונטמן. כאמור הייתה העברית שלו בסיסית והאנגלית שלי עוד פחות מכך, ובכל זאת הצלחנו לתקשר מצוין. הוא נורא התרגש לשמוע שאני קשור עמוקות לחסידות בכלל ולחב"ד בפרט, סיפר שמעריץ את מורי ורבי ראש הישיבה, וביקש שנלמד חסידות בצוותא. ובכל זאת, משום-מה בכל פעם שנכנסתי אליו לא הסתייע הדבר. פעם לי לא היה פנאי ופעם הוא מיהר לאנשהו, וכך יצא שהבטחנו זה לזה שוב ושוב להתוועד פעם בנחת.

עם פרוס האביב סיפרה לי סבתא כי הזמינה את מר חרונטמן להסב עימנו בליל הסדר, אך הוא הסביר שהוא טס לעשות את הסדר בבית חב"ד איפשהו – או אולי בבית מדרשו של הרבי בקראון הייטס? אינני זוכר. על כל פנים, סיכמה סבתא את העניין, הפסדנו אורח אבל הרווחנו דירה לחג…

הצטערתי ושמחתי. הצטערתי על שאיבדתי את ההזדמנות לשבת עם מר חרונטמן ל"סדר", ושמחתי על שאזכה לכל הפחות לחקור קצת את דירתו…

ליל הסדר אצל סבא הסתיים בשעה שבין חצות לאור, אבל בצהרי יום טוב ראשון של פסח מצאתי את עצמי מטייל בדירתו של מר חרונטמן, שהציגה שילוב מעניין. ניכר היה שהאיש הוא אמיד ביותר, כלי ביתו היו מן היקרים והמשובחים, ועם זאת הייתה דירתו מרוהטת בפשטות. ארון ספרים גדול כיסה קיר שלם, עמוס בספרים רבים. רובם הגדול ספרי קדש בשלל שפות. חיכיתי בכיליון עיניים לשובו של מר חרונטמן – הן סיכמנו להתוועד פעם בנחת!

אבל הפעם הזו לא הגיעה מעולם. ביום מן הימים החליטו קנו משקיעים עשירים את הבית בבן-מימון מספר 54, והחליטו שהוא יעבור שימור ושיפוץ מקיף וגם יתווספו לו כמה קומות חדשות. סבא וסבתא נאלצו לפנות את הדירה בה גרו שנות דור – בעצם, אולי שני דורות, ומיד נשאבתי גם אני לקלחת המיונים והאריזות, וההתמקמות בביתם החדש. מפעם לפעם הרהרתי במר חרונטמן שבוודאי צריך גם הוא לצאת מדירתו, אך בכמה פעמים שנקשתי על דלתו לא נעניתי.

זרמי העולם סחפו אותי, כמו את כולנו. זרמי מים שאין להם סוף. בכל פעם שעלה זכרו של מר חרונטמן על דעתי התגעגעתי לפניו המאירות, אך לא היה לי מושג היכן לבקשו.

שנים רבות חלפו מאז, עד שבקיץ תשע"ח גזר עלי המגלגל את כל בריותיו להתגלגל ממצפה רמון אהובת נפשי – בחזרה אל ירושלים עיר הקודש. מי יודע מחשבותיו של מקום?

כאשר קבענו משכננו בעין כרם יע"א, הופתעתי לראות כי העצים בחצר בית הכנסת מגדלים לימונים, ו..ציציות. יצחק היקר, שכני משכבר הימים, סיפר לי על הציציות של ר' יודא הזקן שהיה כאן ואיננו, ומאז נסתלק תלו החברים את ציציות הצמר שלו על ענפי העץ, לזכרון. יצחק תיאר לפני לא פעם את הליכותיו ואת נדיבותו של ר' יודא. איך ישב בכבודו של עולם שנים הרבה בניכר, מרבה נכסים וכבוד עד אין קץ בעסקי האופנה הגבוהה. כל ימיו יוצא ובא בקרב כל המי-ומי, ותחביבו – נהג מירוצים מצטיין… כל זאת עד שהכיר שליח חב"ד אי-שם, והתנוצצה בו הנקודה היהודית. עמד והשליך את כל אשר לו, התקרב לחסידי הרבי מליובאוויטש, וסופו שעלה לארץ בלי אשתו וביתו הנוכריות. חי לו בשקט ובצניעות כאן בעין כרם ולמד תורה רוב זמנו, ופזרנותו למען שמח את הבריות, להיטיב עמם ולהשביעם כיד המלך – לא ידעה גבולות. כאשר חלה והוא רק בן שבעים וקצת היו בני הקהילה לו למשפחה, וכאשר נפטר זה אך לפני כמה חודשים התאבלו עליו כולם. התרגשתי והצטערתי לשמוע על אותו ר' יודא, איש פלא שלא זכיתי להכירו.

כמה חודשים חלפו ושנת האבל של ר' יודא הסתיימה, ועוד כמה "קידושים" של שבת בבוקר עברו עד שהלמה בי ההבנה כי ר' יודא המופלא מעין כרם, הוא-הוא השכן מר חרונטמן המופלא מרחביה…

ביום חמישי שלח שלומי הודעה בקבוצה של חברי הקהילה, והודיע כי האזכרה של ר' יודא תהיה ביום ראשון בצהרים בהר המנוחות, ולי היה ברור שבעזרת השם אני אהיה שם, יהיה מה שיהיה.

הן קבענו להתוועד…

הפוסט עץ הלימונים והציציות הופיע לראשונה ב-קו 400.

שלשה ספרי תורה הוציאו בבוקרו של יום: פרשת מקץ, מפטיר של ראש-חודש טבת, וקריאה ליום השישי של חנוכה.

מאז גדל בננו שיראל-שלמה והחכים, גם עוד בנים ובנות העניק לנו מי שנשמות ישראל מונחות בחיקו. ובנר שישי של חנוכה בכל שנה ושנה, זוכרים אנו חסדי השם וחוגגים לבננו זה עוד שנת חיים וצמיחה.

באחת השנים ביום זה ביקרתי עם בני המשפחה בעיר הגדולה, כשבאנו לבקר את אמא. החלטתי לקחת את חתן השמחה איתי לתחנה המרכזית הישנה שברחוב יפו, לטיול בוקר של יום הולדת.

חיפשתי עד שמצאתי מקום שהניח את דעתי, ונכנסנו להזמין פלאפל. ואל יהי דבר זה קל בעיניכם, שמימיו לא אכל בני פלאפל מחוץ לבית. מתגוררים אנחנו ביישוב קטן שבהרי יהודה, ואיננו מזדמנים לעיר אלא לעיתים רחוקות. הביט מוקסם ביהודי המבוגר שהקפיץ בזריזות את הכדורים השחומים והריחניים אל-תוך הפיתה, אחר נטלנו ידינו וישבנו לאכול. בשולחן שלפנינו הגיש המלצר מנה נכבדת ובקבוק בירה למישהו.

"אתה אבא"?

השאלה, במבטא רוסי כבד, נורתה מפיו של אדם בלבוש אלגנטי בשנות השלושים לחייו, שנעמד בסמוך מאד לשולחננו. סמוך מדי. הוא הצביע עלי ועל בני חליפות, וחזר ושאל:

"אתה אבא"?

"כן", עניתי, מופתע מהשאלה הלא-צפויה ומהאורח הבלתי-קרוא. האיש המוזר התעלם מתשובתי, ובהה בנו במבט לא-ממוקד.

הוא עמד מהורהר עוד כמה שניות, ואז קרא בקול של ילד הקורא לאביו:

"אבא"!?

הסתכלתי עליו בחוסר סבלנות. מה הוא רוצה ממני?

הוא הצביע על שיראל, וקבע:

"ילד"!

"נכון מאד, זהו בני. אפשר לעזור לך במשהו"?

הוא פרץ בצחוק משונה, ושב והכריז:

"אבא"!

נראה היה שהאיש איננו שפוי בדעתו.

אודה ואתוודה כי באותו הרגע ביקשתי להפסיק סעודתי ולחפש לי מקום אחר. לפתע הצביע האיש על חזהו, ואמר בעצב תהומי:

"אין ילד"!

אחר שלף האיש המוזר את הארנק מכיסו, ונופף בו כשהוא פתוח מתחת לחוטמי. ממון לא-מעט היה שם. ניכר היה שהאיש איננו מאותם קשי-יום שעלו ארצה ואין הפרוטה מצויה בכיסם. ריח כבד של אלכוהול עלה מנשימתו הכבדה של האיש. סברתי לתומי כי הוא מבקש להראות לי תמונה שבארנקו, אך זה שלף שטר נכבד, והושיט לי אותו:

"ילד"!

זה כבר עבר כל גבול.

גייסתי את מעט הנימוס שעוד נותר לי, וסירבתי בכל תוקף. לא רציתי בכספו, אף לא ידעתי אם כשר הוא אם לאו. ובכלל – מה לי ולו, למען השם?!

הוא לא התבלבל, תחב את השטר אל כיס חולצתי, ונהם: "ילד"!

לגם עוד לגימה גסה מבקבוק הבירה, חבט אותו על השולחן, ויצא כשהוא מזניח גם את צלחתו העמוסה, שנראה היה כאילו כמעט ולא נגע בה.

בעל המקום צפה בכל האירוע מאחורי הדלפק, ראה את התדהמה שעל פני, פנה ואמר:

"אינני מכיר אותו. הוא הופיע כאן וסיפר לי ברוסית ובעברית רצוצה כי אמש הודיעוהו על אביו שבמוסקבה, שנפטר בצהרי האתמול וכבר נקבר שם, בטומאת ארץ העמים. יהודי היה, ובודד היה.

בודד הוא גם בנו השוהה בארץ.

אף-על-פי ששנים הרבה לא ראהו, נתמלא הבן צער על מות אביו. נתמלא צער, ולא ידע מה עליו לעשות. חיים שלמים שעשה האב תחת המגף הקומוניסטי הותירו את חותמם גם בבנו.

מנהגי גויים מכיר הוא, ולא מנהגי ישראל. לא אומר "קדיש", לא יודע אבלות "שבעה", איננו מדליק נר נשמה. יצא מביתו והסתובב לו ברחובות העיר כל אותו הלילה, כשהוא שותה כמנהגם לזכר אביו המת. עד הבוקר כבר היה שתוי כדבעי.

כשנכנס לסעוד, ראה לפתע אתכם. אב ובנו. ליבו יצא אליכם. מי יודע אלו זיכרונות צפו ועלו מנבכי מוחו המעורפל אלכוהול. שנים אבודות, מקומות נשכחים".

"קח את הכסף, אחי, אל תחשוש". הוסיף בעל המקום ברחמים. "מתנת-אמת נתן לך האיש. מנחת געגועים. קנה בו משהו לבנך ושמח את ליבו".

נר שישי של חנוכה בכל שנה ושנה זוכר אני חסדי השם בהולדת בני. אף אומר אני "קדיש" לעילוי נשמתו של יהודי גלמוד שחי ונפטר בניכר, ואפילו את שמו אינני יודע.

הפוסט מנחת געגועים הופיע לראשונה ב-קו 400.

כבן שש או שבע הייתי, ושרשרת הכסף היפהפייה והכבדה שענדה אמא לכבוד החג משכה את תשומת ליבי.

"זו השרשרת שקיבלתי מסבתא שלי בידיים חמות" ענתה אמא, ועיניה הבריקו פתאום.

"בידיים חמות"?

"כן. היא קראה לי יום אחד כשהייתה כבר זקנה מאד. כשבאתי היא הורידה מצווארה את השרשרת הזו, והסתכלה אלי בעיניה הכחולות כים: "השרשרת הזו מיועדת לך, אבל אינני רוצה שתקבלי אותה כאשר יחלקו את הירושה. אני רוצה לתת לך את השרשרת בידיים חמות".

מידי שנה בשנה בשלהי אלול, נוטלים אנו את חפצינו ויוצאים אל שדה התעופה. נוסעים אל העיר אומן שבאוקראינה הארורה, לפקוד את מקום ציונו של רבינו נחמן מברסלב, כפי שציווה קודם שנסתלק מן העולם. הלוואי שהיה מצווה להטמינו בירושלים עיר הקודש. מי ידע מחשבתו העמוקה של אותו צדיק?

טרדות גדולות כרוכות בנסיעה זו, ואף הוצאותיה מרובות כאותה התכלת שניקחת בדמים יקרים. דמי גוף ונפש, ואף לא מעט ממון כפשוטו. גם התנאים באומן אינם מן המשופרים על פי רוב, ובתיה, המצחינים מריח בשרה של אותה הבהמה האסורה עלינו, הם עמוסי מיטות, צפופים ודלים. אמנם יש שמקיימים מאמרו של רבינו "יאכל או לא יאכל, יישן או לא יישן, ובלבד שיבוא לאומן לראש השנה", אך מאז ומתמיד הרגשתי שיום-טוב הוא יום-טוב, ויש לכבדו במאכל ובמשתה כראוי. שנים חלפו מאז נתגלגלו הדברים כפי שנתגלגלו, והוטלה עלי האחריות להלין ולהאכיל את בני החבורה הקדושה שלנו בראש השנה. כך יוצא אני את הבית כמה ימים לפני כולם, כדי להכין לנו באומן דירות ומיטות במידה מספקת לפי הצורך, וכדי לקנות, לבשל ולהכין את כל הדרוש.

וכבר אין מדובר רק בשלושים או ארבעים בני החבורה. שם טוב יצא לה, לחבורתנו. שם של אהבה וחברות אמת, וגם אוכל טוב. אף שאמרו חז"ל כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל סהדי במרומים עד כמה אני משתדל במאכלים, למען יקויים כדבעי פסוקו של נחמיה הנביא "איכלו משמנים" הנאמר על ראש השנה. ומשכך, רבים נאספים להם אל שולחננו המתארך והולך. זה מביא עמו את חמיו וזה את אחיו, מכרו או בן דודו. וכולם מתקבצים אלינו, חיבורים מופלאים של נשמות שונות, רחוקות וזרות, הסועדים יחד באהבה ורעות.

אמת, רבה העבודה וגדול הוא העומס, אך השמחה רבה שבעתיים.

ואמנם כדאי הוא אותו העומס, אך עיתים שגם נפשי קצה בסירים ובקדירות. זימן לי ה' ברחמיו עיר מקלט לנוס אליה.

סמוך מאד אלינו נמצא ביתה של קטיה הזקנה והכפופה עד להבהיל. שתי זכויות מחזיקות אותה בחיים, את אותה זקנה אשמאית: הזכות האחת היא זכות אבות, מאז הצילה אמהּ של קטיה אשה יהודיה ושתי בנותיה בימי האימים של תש"א, עת קלגסיו של הצורר שעטו מזרחה והאוקראינים כבר מיהרו לטבוח בשכניהם היהודים ולשאת את שללם, והזכות השנייה היא זכות  דירה זו שלה, בה מתאכסנים זה למעלה מעשרים שנה צביקה וחבורתו בימי ראש השנה.

חומק אני אל אותו הבית ברחוב קוּלִיקָא 19, וסוגר אחרי חרש את הדלת. קנאי הוא צביקה לפרטיותו, אבל אותי מקבל הוא תמיד בסבר פנים יפות ועוד הרבה למעלה מכך. חיבוק חם וממושך, כוס תה וכמה תמרים, כמה דקות שיחה של כלום, ורוגע המשיב את נפשי.

יוצא אני אל החברים מאושש, וחום בליבי. ספק מהחיוך של צביקה ספק מכוס התה המהבילה, ואולי משניהם גם יחד. כך או כך נפנה אני להגיש את המנה הבאה ולתת לאיש כדרכיו בשר או דגים וכל מטעמים.

סיפורים הרבה יכול אני לספר על צביקה. על יושרו ועל חכמתו, על נדיבותו המופלאה עת נזדקק אחד מן החבורה לעזרה – לוּ אך ידעו מי שלח להם ישועה בדחקם! ועל תורתו, ואמונתו הגדולה, וגבורתו לשאת באומץ במה שנגזר עליו. אך אנוס אני להמשיך את סיפורי מאותו המקום, ואולי עוד חזון למועד.

בתמוז שעבר נתגלתה המחלה הנוראה שקיננה בגופו, ועד שקרא לי וביקש להתבונן ברשימת הטיסות ולבחור את המתאימה לו – לא ידעתי אם מתכוון הוא גם השנה לטוס, אם לאו. אך אצלו הדברים היו פשוטים מאד, ואף שהיה בעיצומה של סדרת טיפולים קשה, ברי היה לו שנוסעים לאומן.

מה-מאד חרדתי לו בלילות הבדידות שלי באומן עד לבוא כל החברים. ארוכה היא הדרך ומייגעת, ומי יודע כיצד יעמוד בה בחולשתו הגדולה. כשראיתיו נכנס סוף-סוף אל החצר, זלגו עיני דמעות עד שנאלצתי להסתתר מתחת אחד העצים כדי שלא לצערו. דקות ארוכות עברו עד שיכלתי לצאת ולקבל את פניו.

דוד – אתה תוקע

אותה שנה הוסיף בנה של הזקנה ובנה עוד שני בתים בחצרו, ובבית התחתון סגר הוא את המבואה ביריעות ניילון. החלטנו להתפלל שם, באותה מבואה. קשה על צביקה ההליכה עד לבית התפילה הוא ה"קלויז" הסמוך לציונו של רבינו. והנה התברר כי שכנינו לסמטה הביאו עמם ספר תורה קטן מארץ הקדש, ויכולים אנו לקרוא בו כמצוות היום. כך תהא תפילתנו שלמה ללא פגם.

ובבוקרו של יום, עת יצאנו לקרוא בתורה, תהיתי מי יתקע בשופר להוציא את הציבור ידי חובתם כשנחזור מן הקריאה.

כבר לפני שנים סיפרתי לצביקה כי בילדותי מרבה הייתי לתקוע בשופרו הסדוק של סבא עליו השלום. כעת נפנה אלי בעיניו החודרות, ואמר: "דוד, אתה תוקע"!

נתחלחלתי. כמה מלאים הספרים הקדושים באזהרות על התוקע, שיהא טוב לשמים והגון לבריות, תלמיד חכם ובעל מדרגה. ואני, מה אני ומה חיי? מלמד תינוקות אני, ומספר סיפורים. לא תואר ולא הדר ולא מידות טובות. ובפרט שזמנים הרבה שלא תקעתי, והריני מכיר משנים שעברו את שופרו השחור והסרבן של השכן שנתמנה לגבאי. כבר אמרו חז"ל על התקיעה שחכמה היא ואינה מלאכה, לכל שופר אישיות משלו ויש ללמוד את הדרך להוציא מקרבו את הקולות הקדושים. עומדים בעלי התקיעה משך כל חודש אלול וחוזרים ושונים בהן, בתקיעות, עד שיֵדעו אותם על בוריים. איך אפשר לי לתקוע כשלא התכוננתי כלל? אהה, אני כבר יודע מה יקרה. וודאי הוא שלא אצליח להפיק אף צליל קל מהשופר הזה מלבד נשיפות נואשות, כך תהא ברכתי לבטלה וקלוני יִגלה לעין כל. ואני אנה אני בא?

עמדתי והתחננתי לפניו שיתקע מישהו אחר בשופר, הצעתי את פלוני ואת אלמוני – והוא באחת. וכל כמה שנתאמצתי לפרוק עולו מעל צווארי – לא עלתה בידי.

"אתה תוקע"!

יודע הוא בוחן כליות ולב, כי אלמלי אהבתי וכיבדתי את צביקה כל-כך, ודאי הייתי נמלט ומסתלק לאן שישאוני רגלי. בלב כבד קיבלתי עלי את הדין.

ובהגיע עת התקיעה, אמרתי בשפתיים חרבות את התפילה לתוקע מספר "ליקוטי צבי", המודפסת במחזור: "ריבונו של עולם! בניך, בני רחומיך, שמו פניהם לנגדך ובטחו על רוב חסדיך, ושמוני שליח לתקוע שופר לפניך… וידעתי כי לא תביישני, כי לתקן שלחוני ולא לקלקל…"

אחר חפזתי באמירת "למנצח" ז' פעמים כנהוג, כדי שלא אטריח על הציבור להמתין לי ואספיק לומר גם את התפילה של רבינו האר"י הקדוש: "יהי רצון מלפניך, ה' א-להי השמים והארץ… שתשלח לי כל המלאכים הטהורים, משרתים נאמנים בשליחותם וחפצים לזכות את ישראל… ואל יעכב כל חטא ועוון.. ותרצנו לפניך, ותרחם עלינו, אמן"

עוד אני ממלמל את התפילה והנה מושיט לי הגבאי את שופרו השחור והרחב, אך צביקה מסמן בידיו לשלילה. מוציא הוא מתיק הטלית אשר לו שופר קטן ונאה, ונותנו לי.

מבט חטוף העברתי עליו, ומיד התאהבתי בו, בשופר הקטן. צהבהב הוא, ופסים שחורים וכתומים לאורכו. פס חינני בולט מעטר את בית התקיעה, פיו חרוץ כשיניות של חומה, על כן העלה הוא בי מיד את זיכרון ירושלים עיר הקודש וגעגועיה.

"תקע בזה, שמע לי"! לוחש לי צביקה.

אספתי מידיו את השופר הקטן והנחתי בחיקי, בתוך הקיטל הלבן שירשתי מסבא עליו השלום. לפי שאין להניח השופר גלוי עד לעת התקיעה ממש, כדי לבלבל את השטן.

הגיע רגע האמת. הכרזתי בקול רוטט ובניגון העתיק של בני אשכנז את אותם ששה פסוקים המסוגלים לקרוע את השטן המבקש לקלקל ולהזיק תקיעותיהם של ישראל, עצמתי עיני בלב מפרפר, ובירכתי: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר"!

"אמן" רעמו הפיות.

מן הסתם בירכתי גם "שהחיינו" כתקנת חז"ל, אלא שאינני זוכר עוד כלום. הגשתי את השופר לפי, ותקעתי.

"תקיעה" "שברים-תרועה" "תקיעה"…

פלא-פלאים. קולות צלולים וארוכים, ללא סיג ופגם. תקיעות נאות כאלו אולי לא שמעתי בעצמי מימי. פשוט וברור הוא שאין אלו התקיעות שלי. רק עוברות הן דרכי מן השמים אל השופר המופלא הזה.

ועם התקיעות בא הביטחון, והריני תוקע בהתמכרות מוחלטת, תקיעות ושברים ותרועות הרבה. פלגי זיעה נוטפים על פני ונספגים בטליתי, ואיני יודע כלל את אשר נעשה בי.

"תקיעה גדולה"!

החזן פצח ב"אשרי העם יודעי תרועה". הנחתי את השופר מפי ופרצתי בבכי חרישי. צביקה רק הסתכל בי בעיניו הטובות, ושתק.

לאחר שנסתיימה תפילת המוספין והתקיעות שעמה, יצאנו אל החצר הגדולה המעוטרת בפרחים. עוד שבועות ספורים יכסה כאן השלג את עין הארץ, אך בינתיים אביבי ונאה.

"בוא לקידוש", הניח צביקה יד על כתפי.

עם שטועמים אנו מיני מזונות כדי שיהא הקידוש במקום סעודה, סיפר לי צביקה את סיפורו של השופר הנדיר:

"לפני זמן מה ביקרה אימי במרוקו, ארץ הולדתה, והגיעה לעיר הגדולה מרקש אשר למרגלות הרי האטלס. במרקש הידועה בעולם בשווקיה המפורסמים, חיו בעבר המונים-המונים מאחינו בני ישראל, אך כיום נותרו בה רק קומץ זקנים. טיילה אימי בשוק, וגילתה בו  כוך קטן ובו חנות לתשמישי קדושה. בחנות ישב יהודי זקן, שסיפר לה כי עדיין שומר הוא על מסורת אבותיו ואבות אבותיו מזה דורות, ומתקין שופרות לתקיעה במו ידיו.

גבוה היה מחירו של השופר הזה. מאות דולרים. אך מיד שילמה אימי את כל שביקש הזקן, והביאה לי מתנה ממרוקו: שופר".

 התרגשתי למשמע הסיפור, אך נאלצתי לפרוש משם במהירות ולחזור לסירי ולקומקומי.

גם למחרת, ביום ב' של ראש השנה התשע"א תקעתי בשופר. כעת היה זה ביישוב-הדעת וללא חרדה. התקיעות היו נפלאות. השופר המיוחד לא אכזב גם הפעם.

עברו מספר חודשים. חורף ארוך וקשה עבר עלינו, חורף בו נלחם צביקה באומץ במחלתו הקשה. בכל שבוע היינו משוחחים ארוכות בערב שבת לאחר תפילת מנחה גדולה. מה היה השבוע, מה חדש ומה התקדם. תקוות, מחשבות, הרהורים…

לצביקה לא היו אשליות על חומרת מצבו, הוא רק סירב לחיות כנידון למוות. רצה להפיק את מה שניתן. "עושים כל מה שאפשר, ומקסימום – נלך לרבינו"… אמר לי פעם בבת צחוק.

הגיע חג הפורים. ידעתי כי בשל מצבו אסור לצביקה לשתות יין, כמובן, והחלטתי לבקרו אחרי תפילת המנחה. הייתי כבר שתוי כדבעי. רציתי לשמחו ולא ידעתי במה, עד שנזכרתי בסיפור נאה מתוך הספר שעסקתי אז בעריכתו. הדפסתי לו את הסיפור כשרקותי הולמות מיין, ושכנעתי את אורי ידידי שיסיע אותי. אל צביקה.

כשנכנסנו אל ביתו שמח מאד. אבל עוד לפני שנתיישבנו, ביקש: "חכה לי פה"! ונעלם בחדר השני. לא הספקתי לתהות הרבה. כעבור רגע חזר צביקה, והשופר המופלא ממרקש בידיו.

"כבר מראש השנה יודע אני שהשופר הזה הוא שלך בכלל, אבל רק עכשיו הבנתי שבעצם עלי לתת לך אותו", הוא התנצל.

הייתי המום. למתנה כזו לא ציפיתי.

"אתה בטוח"? שאלתי בקול רועד.

"אמרתי לך. הוא שלך"! ענה.

ליטפתי את השופר בידי ובמבטי. כה נאה הוא. כה נאות תקיעותיו. כה נאה וכה אהוב הוא זה שנתנו לי…

אחרי תשעה באב ליווינו את צביקה בדרכו האחרונה. היישר אל רבינו. השופר נותר אצלי. קיבלתי אותו בידיים חמות…

בראש השנה דהשתא לא היה לי היכן לפוש מעבודתי הקשה במטבח. צביקה יושב לו כבר באומן של מעלה, וביתה של הזקנה איננו מושך את ליבי כעת. בשופר הקטן תקעתי ביומו הראשון של החג, להוציא ידי חובתם כמה יהודים שלא הגיעו לבית הכנסת.

בבוקר היום השני הגיע אלי "מורי" זקן, רבם של אחינו בני תימן. הוא אמר שהגיעה שמועה לאזנו כי שופר נפלא נמצא בידי, וביקש ממני שאשאיל לו את השופר כדי לתקוע בו לפני כל הקהל במניין קטן שנמצא בהמשך הרחוב. מיד נקלעתי למלחמה פנימית: האם אתן בידו את השופר של צביקה? לבסוף סיפרתי לו בקצרה את סיפורו של השופר, הזהרתי אותו כי יקר הוא לליבי מאד והושטתי אותו לידיו. ובכל זאת קשה עלי פרידתו והתלוויתי אל המורי הזקן אל מקום התפילה של בני עדתו.

להפתעתי, פנה המורי הזקן אל הציבור לפני התקיעות, והכריז בהגיה תימנית ובסלסול:

"דעו לכם רבותי, כי שופר זה הוא מִשֶׁל יהודי כשר מאד, שהתמיד לבוא לכאן שנים הרבה, ונתבקש לאחרונה לישיבה של מעלה.

רבי צבי בן מאיר אלטר. רוח השם תניחנו בגן עדן"!

"רוח השם תניחנו בגן עדן", ענו אחריו כולם, כהד.

הסיפור נכתב לפני עשור בדיוק, לזכרו של צבי אנוש מוותיקי הישוב בת עין בגוש עציון.

הפוסט רוח השם תניחנו בגן עדן הופיע לראשונה ב-קו 400.