את תוצאות החג מבחינה זו ניתן לסכם ולומר, כי ישנן שהלקח אותו הפיקו מהחג בא לידי ביטוי בתורות המשתרכים אל עבר המראות מחמיצות הפנים, כשהשאלה המפורסמת ממגילת רות "הזאת נעמי?!" מנסרת ברקע החלל, וכממשיכה ואומרת "אל תקראנה לי… אני אבוא לבד, כשאוּכל, כשאמצא את הגואל".

מהפן השיווקי – כלכלי, הביטוי בתחום מוצרי הצריכה מורגש בביקוש מטורף של סרטי מדידה ומשקלים, ובתחום מוצרי השירותים, זה איך לא, הדיאטות החביבות, חביבות בעיקר על מי שצוחק כל הדרך אל הבנק.

אז זהו, זה הזמן המתאים לספר את סיפורו הנוגע ללב של מוישה גרוייסע-פליישער, האיש והאגדה והדיאטה.

ובכן, מוישה דנן הוא איש חביב למדי בשנות החמישים לחייו, רחבו יתר על גבהו כפליים, שהפסיד את התחרות על התואר 'האיש השמן בעולם' בעקבות שלא היה משקל באזור שהסכין לשאת אותו על גבו.

עם הופעתו של סנטרו החמישי של מוישה, הודיעה  לו רעייתו המסורה מרת יענטא תחי' שלא עוד, וסנטר נוסף אחד והוא לא עובר את מפתן הבית. 'לא', היא הדגישה, 'זה לא איום – זו עובדה! רוחב המשקוף מוגבל, ומצדי אפילו שתישאר בפנים, רק לעבור לא תוכל. עליך להחליט היכן אתה סועד את סעודותיך הקרובות, בשביל לקבוע את המציאות מאיזה צד של המשקוף תישאר לבסוף'.

בשביל מוישה זה מספיק בשביל להכריז רשמית על התמודדות לדיאטה. הוא לוקח לידיו את הפרסומון המקומי, זה שעביו כמעט ומעפיל על אחד מוותיקי סנטריו של מוישה, ומתחיל לעלעל במרץ, תר אחר דיאטה ראויה לשמה.

לאחר עלעול מעמיק, נראה היה שמתגבש כיוון לזוכה במקום הראשון, הייתה זאת דיאטת צמידי הכושר הכשרה, המשולבת בדיאטת המים.

טלפון קצר לדיאטנית הנורא משכנעת שמעבר לקו, והדיאטה יצאה לדרך. הדיאטנית המאד מאד עסוקה קבעה לו תור בסדנא של אמצע שבוע הבא, תוך שהיא מדגישה שהתאריך הכל-כך מוקדם הוא רק לאור מצבו המתקדם.

אחרי יומיים (בגלל שהדיאטנית התקשרה שהתפנה מקום בסדנה של השבוע), הוא מצא את עצמו מחכה עם עוד שני גברים עגלגלים כשהם ממתינים לסיומה של הסדנא לנשים, כשברקע הדיאטנית המופלגת מנסה לעשות סדר בשאלות הנשים: 'רגע בנות, פרה פרה!'.

בסוף הם נכנסו, הדיאטנית הנודעה התנצלה "ראיתם כמה אני עמוסה", ומיד פנתה להסביר על הדיאטה הייחודית והמוכחת.

"דבר ראשון, תלכו לקנות חולצות חדשות, חמש מידות פחות, כי מהר מאד תצטרכו אותם. כדאי גם שתתחילו ללבוש אותם כבר עכשיו, יש לכך השפעות פסיכו-דינמו-קוגניטיביות על הנראות הנוירו-מולקולרית של המוח". פצחה במונולוג מרטיט סנטרים.

לגופה של דיאטה, הסבירה: "אני אמכור לכם את הצמיד הדיגיטלי הזה שאתם רואים, במחיר מבצע של 5500 ₪ לא כולל מע"מ, אבל רק הוא אפקטיבי, כל מה שמוכרים באיביי זה רק חיקוי, בדוק!" הכריזה בפאתוס.

"הצמיד הזה, תפקידו לצפצף כל 78.3 מטר בצעידה הדו יומית שתעשו, ואז אתם עוצרים ושותים 337 סמ"ק בלגימה אחת מהבקבוקים המדודים שאני אמכור במחיר מיוחד למשתתפי הסדנאות. וזהו, רק תחכו להשמין ממחמאות!", סיימה בקול נרגש.

"רק אל תשכחו, חובה להקפיד בדיוק נמרץ להוראות, ואם חרגתם מההוראות המדויקות תתקשרו להתייעץ", הוסיפה באדיבות.

כעז אחר העדר ציית מוישה לקולה של הגואלת, רכש מה שרכש, שילם מה ששילם, ופצח בצעידה מרתונית על פי ההוראות המדויקות נורא (ואיום). כך הלך הוא הלוך וצעוד, אוסף מדי פעם את הכפתורים שניתרו להם בחדווה מחולצתו החדשה, עד שהגיעו לאזניו צפצופי הצמיד המוצמד לידו. הוא האט את התגלגלותו עד לעצירה מוחלטת, הוציא את הבקבוק המדוד שמחירו לא סולא בפז, אלא שלפני שהוא התחיל ללגום ממנו הוא קלט את הבעיה – הצג של הצמיד הראה על עצירה אחרי 83.2 מטר מתחילת הצעידה, חריגה של 4.9 מטר מההוראות המדויקות, בעיה.

הוא הוציא את הפלאפון מכיסו, התקשר לדיאטנית שהורתה מה שהורתה, והמשיך בצעידה. לא נאריך בדברים, רק נציין שאחרי שהוא התקשר אל הגברת עוד פעם, הפעם בשל השתנקות שהיוותה "הפסק" בעיצומה של שתיית הבקבוק המדוד, ענתה לו הגברת בנחמדות ש"אני עמוסה מדי לענות על הרבה שאלות. תבוא לסדנא המורחבת שבוע הבא, רק תזכור שעליה אין את ה75% הנחה שיש על סדנא ראשונה".

זה הספיק למוישה בשביל לקחת לידיו שוב את הפרסומון המבטיח.

הזוכה הפעם במקום השני הייתה דיאטת ה-OGC הידועה, שבמסגרתה אוכלים רק מאכלים בצבע ירוק, מטפטפים לפה שלושה פעמים ביום את טיפות הOGC הפלאיות, ומורידים 50% ממשקל הגוף בתוך מחצית השנה, ללא תלות בסוג הגוף המדובר.

סכומים ניכרים הוזיל מוישה מכיסו המצ'וקמק על הOGC הנהדר, אלא שבדיוק כשחלפו שלושה חודשים ושני סנטרים חדשים צצו להם מאי שם, החלו לצוץ גם הבעיות. בכמה צהובונים התפרסם שהOGC החביב אינו אלא הורמון גדילה של ג'יראפות, האחראי למראה החטוב של החיה הנחמדה, ובכלל OGC זה קיצור של "Only a giraffe can" (- רק ג'ירפה יכולה). אחד הצהובונים התייחס אף לחלקה הירוק של הדיאטה, וטען טענה כבדת משקל, ש"גם היפופוטם ופרה אוכלים רק ירוק, ובכל זאת נראים כמו היפופוטם ופרה, ואריה אוכל לא רק הורמונים של ג'ירפה אלא את הג'ירפה כולה – והוא כלל לא נראה בדיאטה".

הבאה בתור הייתה דיאטת הכרוב הכבוש, הידועה בשם דיאטת האוקיינוס הפסיפי. הדיאטה גורסת כי הימנעות מאכילת פחמימות, שומנים, וסוכרים, פלוס אכילת חצי ק"ג כרוב כבוש בסיומה של כל ארוחה (רגע, מה היא כוללת הארוחה הזאת?!), מורידה היקפים באופן מיידי ומשמעותי. הדיאטה באה לסיומה רק לאחר שרופא המשפחה התערב, והודיע למוישה שכמות הנתרן בדמו מספיקה בשביל לכבוש פיל אפריקני ממוצע במלח, ומכיוון שמוישה לא היה בטוח שהוא אינו הפיל המדובר, הוא משך את ידיו הבשרניות מהדיאטה הארורה.

כאן הגיעה תורה של הדיאטה המופיעה בבמה זו בחשיפה ראשונה – "דיאטת הברזים" או בשמה המקצועי "דיאטת טרוניירס".

הדיאטה שמשגעת את ברזיל, גילתה אחר מחקרים מעמיקים ומקיפים שככל שמספר הברזים באזור המחיה גבוה, כך בגרף ישיר יורדת במקביל עקומת אחוזי השומן בגוף. החברה שמייבאת את הדיאטה מתאימה את בית לקוחותיה לעקרונות הדיאטה, וממקמת את הברזים במיקומים התואמים לידע המדעי שרכשו החוקרים עם התפתחות השיטה.

מוישה, ששעט אל הדיאטה כמוצא מוצא רב, גילה עד מהרה שהיא כילתה את אחרוני פרוטותיו, וכך הוא נאלץ להמתין עד להשמנת ארנקו בכדי לצרוך את הדיאטות הבאות.

וכך המתינו להם בסך דיאטות למכביר, ביניהם דיאטת מיצי הקיבה, דיאטת 12 הימים הגורליים, דיאטה לפי סוג אופי, דיאטת קרוקודיל, דיאטת אורז משוחזר, ועוד אינסוף דיאטות שונות ומשונות, אלא שאז אירע לפתע מאורע שובר שוויון.

מוישה גרוייסע-פליישער התחיל לחפש דיאטה המסייעת להפחתה ניכרת בכמות הדיאטות, משום שהוא הגיע למסקנה שעדיף להיות שמן בלי דיאטה ולחיות, מאשר לא לחיות בגלל הדיאטה ולהישאר שמן.

הפוסט דיאטת הדיאטות הופיע לראשונה ב-קו 400.

התוצאה של כל האמור, היא שמבחינה רוחנית הוא לא מ-ש-ה-ו… חלילה, שלא תהיינה טעויות, בני הוא איש שומר תורה ומצוות, מקפיד על קלה כחמורה, לא מפספס תפילה במניין – גם לא בטעות, הוא משתדל להקפיד על שיעור דף יומי וגם ארנקו פתוח לצדקה.

אממה, בתוך הלב הוא חושב שזה לא בטוח באמת… הוא לא שכח שבשיחות בישיבה, אליהם היה נכנס לביקורים לא תדירים מדי, היה המשגיח אומר ש"עבודת ד' זו עבודה לכל דבר. גם אם אתה מתפלל, לומד תורה, מקיים מצוות, נמנע מעבירות, נותן צדקה ועושה כל מיני מעשים טובים – אבל זה עדיין לא אומר שאתה עובד ד', כי עובד – הוא רק מי שעובד, לא מי שמשלם מיסים לאלוקים". פעם אחת אפילו קפץ לו מה שהמשגיח הקריא מהספר 'שערי תשובה' של רבינו יונה, שאומר שמי שעובד את ד' "מלומדה" – כלומר בלי שימת לב אלא מכח האינרציה – אין לו חלק לעולם הבא! זה נשמע רדיקלי נורא, אבל אין מי שיכול להתווכח עם אחד מרבותינו הראשונים.

בא נגיד את האמת, כל אלו לא היו יותר מפלאשבקים קצרים מדי פעם. ביומיום לא בדיוק הטריד אותו מה שהטריד את המשגיח בישיבה, זה שבקושי הוא זכר איך הוא נראה וגם לא היה מעוניין יותר מדי לזכור. בני היה יכול לאכול את הלב על עסקה של שלוש או ארבע אלף ₪ שהתפספסה, ואילו על שבוע שעבר ללא לימוד תורה לא ממש עבר לו באזור הלב. הוא לא כל-כך חי את עולמו של בית המדרש כדי לחוש רגשות בכל הנוגע לענייניו של הלה. עולם המעשה היה עולמו, וחיי החולין מילאו את ישותו.

תחושת החמצה

לקראת הימים הנוראים, מתכונן בני כל שנה כראוי. הוא מוודא מול הגבאי שישריין לו מקום בחלקו האחורי של בית הכנסת, זה שמכונה 'המערב הפרוע'. שם יושבים כל החבר'ה הטובים, והתפילות הארוכות מעיקות קצת פחות בסביבה הכֹה נחמדה. לא שבני היה מדבר בחזרת הש"ץ או בקדיש, דברים שגם בכל השנה הוא נמנע מהם, אבל עדיין היו במהלך התפילה מספיק זמנים בהם אפשר היה להסתלבט עם הבראנז'ה.
מכירת העליות, למשל, הייתה המרענן הרשמי של התפילה, והדאחקות שעפו אז לאוויר לא ביישו מופע סטנד-אפ עסיסי. וגם בזמנים בהם הוא לא דיבר, היה אפשר להקשיב לנעשה ונשמע באזור, ומדי פעם גם להעיף בעיטה או לנדב צביטה מתחת השולחן או הסטנדר. החזנים המשובחים ששירתו את בית הכנסת תרמו אף הם לאווירה החגיגית, והעניקו נעימות רקע אקזוטיות לאווירה החגיגית.

רק שבסוף בסוף, זה לא היה זה. תמיד הגיע השלב בתפילות שבו משהו היה הורס לבני את כל האווירה הטובה, הצחורה והלבנה שמסביב. בדרך כלל, זה היה קורה אי שם במהלך התפילה, כשחלק מהחבר'ה באזור היו נרדמים על המחזור, אחרים היו יוצאים לשירותים או סיגריה, ועוד איזה שני חבר'ה בצד היו מתלחששים בסבר פנים חמורות. אז הוא היה מוצא את עצמו עם עצמו, וניגוני החזן החלו מעלים בו אסוציאציות מהימים הנוראים בישיבה. כשזה היה קורה, הוא התחיל להרגיש כאילו משהו מתקפל לו בבטן. כאילו הוא יושב בספסל הלא נכון בבית כנסת. כאילו הוא החמיץ ומחמיץ משהו גדול בחיים.

תחושות לחוד, ומעשים לחוד. אנשי עסקים בסדר גודל של בני לא בדיוק חיים לפי תחושות, בדיוק כמו שהם לא מנווטים את העסקים שלהם לפי תחושות. בעידן בו כל דבר מחושב ומשוקלל במודלים ובנוסחאות, וישנם אלגוריתמים המורים לך היכן להניח את רגלך בכל פסיעה – תחושות הם דבר שאינו מוצא את עצמו במרחב. ולכן, התחושות באו והלכו, ובני? נשאר בני.

האמת, שלו היו אי אלו אפליקציה/אלגוריתם/מודל/נוסחה שהיו יכולים לחשב האם במקרה הספציפי הזה התחושה של בני נכונה או לא, הרי שהתשובה הייתה ברורה מאליה… אך מכיוון שאלו אינם בנמצא, הרי שלא היה לבני כל סיבה ללכת ולבדוק אם תחושותיו אלו נכונות או לאו. נכון הדבר שאילו היה רוצה לבדוק זאת בכל זאת – הייתה התשובה ברורה מאליה, אלא שאצל אנשי דור המילניום מה שאינו ניתן לבדיקה טכנולוגית אינו זוכה ליחס כלל, כידוע.

חיי שגרה או שדה קרב

ישנם שני מקומות בהם האדם יוצא מהשגרה וחושב באופן שונה מהרגיל: בשדה הקרב ובבית החולים. בשדה הקרב – האדם אינו יכול לחשוב כרגיל, כי לו יחשוב כרגיל הרי שעד מהרה ימצא את עצמו שאינו יכול לחשוב לנצח, ולכן הוא חייב להיות ערני לתחושות, ובמקרים רבים אף לסמוך עליהם. ובבית החולים – אדם אינו רוצה לחשוב כרגיל, המחלה שלו או של יקירו שבשלה הוא נמצא בבית החולים גורמת לו לרצות לחשוב אחרת על החיים, מפני שהוא מבין כיצד יכולים החיים הרגילים בהם חי עד היום להסתיים ובמהירות, מה שגורם לו לחשוב על החיים בצורה ערכית יותר, כזו שאיננה מסתיימת עם יציאת הנשמה מהגוף.

באותה שנה, לא שהה בני בימים הנוראים בשדה הקרב ואף לא בבית החולים, אפילו לא באזור. הוא שהה בביתו, והשגרה נשמרה למופת. אלא שבכל זאת משהו ממקומות אלו חלחל בקרבו. העסקים צברו מסה קריטית של בעיות שהיה עלול להבשיל לכדי פיצוץ לא מבוקר שיצור תגובת שרשרת. חבר קרוב שלפני כמה שבועות הלך לעולם מגוון יותר באופן פתאומי בעת ששהה בנופש בחו"ל גם גרם מעט לתחושת הנוראים שבימים הללו. בני הוא זה שטיפל בהבאת גופתו לארץ, ואנקת האלמנה הטריה והיתומים סדקו משהו בליבו הפלדתי. הוא התכונן לימים הנוראים כרגיל, אבל כנראה שבתוך ליבו משהו בכל זאת זז. טיפונת.

לטיפונת הזו, אולי התכוונו חז"ל כשאמרו: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". סדק הוא פתח. ופתח הוא השער לגאולת הנפש.

כאמור, בני התכונן לימים הנוראים כרגיל. הוא ווידא בקפדנות שהמקום שלו בבית הכנסת נשמר, כולל המרחק הייעודי מהמזגן, שמירת ד' אמות מההוא שמביא טבק בריח פגום ושכל החבר'ה הטובים יהיו בסביבה.

רק שהתוכניות לא בדיוק זרמו אתו. כמה מיושבי האזור החליטו השנה לבלות את חג ראש השנה בבית מלון כשר כמעט למהדרין, עוד כמה נעדרו באשמת בית הכנסת החדש שנפתח להם ממש קרוב לבית, והאווירה בסביבת הספסל שלו הייתה דומה לאווירת ימים נוראים.

התוצאה הייתה, שהתפילות במערב הפרוע בשנה זו היו ממש שקטות, מותירות את בני, את הסידור ואת התחושות לחגוג לבד. ובני עדיין לא צפה איזו ריאקציה עלולה להיווצר מהשילוב של כל אלו במבחנה אחת.

וזה הגיע בבת אחת.

החזן, החליט משום מה להאריך השנה ב"ונתנה תוקף". "כמה יעברון, וכמה יבראון…", "מי יחיה, ומי ימות…". בנצי, החבר שאותו קבר במו ידיו רק לפני כמה שבועות כמו הציץ עליו מאחורי הוילון. אבל החזן לא התייחס לבנצי, והמשיך: "מי ינוח ומי ינוע…", "אי איי אאאייי מי ישלו… ומי יתיסר…", "אאאייי איי אייי, מי יעני, ומי יעשר".

ווואו. הבטן שלו רטטה, התקפלה, ונשארה מקופלת. הוא לא ידע שלתחושות יש ידיים והם יכולות לעשות כל מיני דברים. אבל לפני שהוא הספיק לפתוח במו"מ עם התחושות, רעם בית הכנסת במאות קולות: "ותשובה, ותפילה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזייייירהההה".

"הגזייירההה" שנזעקה כמו חדרה אל תוככי בטנו המקופלת. לתשובה ותפילה הוא פחות התחבר. אולי אל הצדקה איכשהו. משהו בתוכו הרגיש שזה לא זה, והוא החליט לעשות את מה שנמנע תמיד מלעשות – לצאת החוצה באמצע חזרת הש"ץ.

באוויר הנעים שבחוץ, הוא ניסה לעשות ריסטארט ולהבין מה קרה פה. לקחו לו כמה דקות עד שהוא הצליח לעשות לעצמו סדר בראש, ורק אז היה נראה לו שהתמונה ברורה לו.

אלוקים בממתינה

עכשיו הכל מובן. פתאום נהיה לו ברור איך הוא הסתדר עד היום עם הטענות של המשגיח שקפצו לו בראש מדי פעם. הרי הטענות היו נכונות, אז מה קרה?! איך הוא קילף אותם?!

אבל עכשיו הוא מבין. עד היום, הוא לא נלחם עם המחשבות, הוא לא ביטל אותם, והוא אפילו לא זלזל בהם. הוא פשוט היה עסוק, והמחשבות החליקו לו הצידה כי לא היה לו דחוף להתעסק אתם. אז נכון שמה שהמחשבות אמרו לו זה שפשוט הבורא עולם – זה שיצר אותו, שנתן לו הכל, שמחיה אותו בכל רגע, שמעניק לו את כל ההצלחה בחיים – הוא שמחכה שיתייחס למחשבות הללו, הוא שרוצה שפשוט יזכור את עצם קיומו של מי שמקיים אותו, זה נכון – אבל הוא העביר את אלוקים לממתינה… הוא קבע לעצמו סולם עדיפויות, רשימת המתנה – ואת אלוקים הוא שם אי שם במקום לא ריאלי ברשימה. מקום ששום הסכם עודפים לא יכול להכניס אותו פנימה…

זה הלם בו בפראות. הוא לא יכול היה להירגע. הוא חש שהוא שם את אלוקים בממתינה, וכאילו אומר לו "אתה תמשיך לחיות אותי ולתת לי הכל, אבל אני בינתיים עסוק מלהתפנות אלייך". המחשבות הללו כמעט פוצצו את מוחו. לרגע הוא ניסה להתנחם בהבטחה שיבטיח לעצמו שיותר הוא לא מתעלם מהמחשבות הללו, אבל זה לא באמת ניחם אותו. הוא ידע שהמציאות היא שונה. אם הוא ימשיך להיות עסוק רק בעסקיו הוא, אלוקים לא בדיוק יככב שם, וכשהמחשבות בנוגע אליו יבואו הם יתפסו את מקומן הטבעי. כאלו שיש בבנאדם איזה מין מנגנון שגורם באופן טבעי שהמחשבות הללו יחליקו הלאה אל מקום בו הן לא מפריעות.

בני חש שהוא חייב 'הדתה' דחופה, רק שהוא לא יודע איך לעשות את זה.

לא היה מתאים מאותו רגע, שהמשגיח שוב יצוף בזכרונו, אבל הפעם הוא היה צבוע דווקא בוורוד יותר. הפעם הוא בא לעזור, לא להפריע. ודווקא במראה הוורוד החדש שלו, זעק המשגיח "מ-ו-ס-ר-!-!-! רק לימוד המוסר יכול להעניק לאדם את השליטה על עצמו! מוסר – מלשון 'מוסרה', הרצועות בהם אוחזים את הבהמה; משום שלימוד המוסר הוא הרצועה בה יכול האדם לשלוט בגופו הבהמי ולנווט אותו!".

המשגיח כמו נתן בתוך ידיו כלי בו הוא יוכל להחזיק את עצמו חזק ולא להעביר את אלוקים לממתינה. המשגיח כמו נתן בתוך ידיו את עצמו לעצמו במתנה.

לא מעבירים את אלוקים לממתינה! לומדים מוסר בכל ימות השנה!

—————————————————————————————————————–

הסיפור הכתוב בשורות הללו לא אירע במציאות, אך הוא משקף באופן מציאותי את תחושותיו של הכותב.
מי שחש אף הוא תחושות זהות מוזמן לשתף ולהשתתף.

הפוסט אלוקים בממתינה הופיע לראשונה ב-קו 400.

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם (ח, ג).

את חייו של פאיד אבו טאלב ניתן היה לחלק לשניים, אפשר היה לדעת זאת בקלות, ולו רק על סמך הצצה קטנה בפניו במשך התקופה עליה נרחיב להלן.

חייו של פאיד התחילו והמשיכו באותו כפר קטן אי שם בפאתי רמאללה. שם לראשונה הוא דשדש יחף במבואות הבוציות של הכפר, ומשם הוא גם יצא לראשונה לעבוד אצל היאהוד.

לא מפונק היה פאיד, ובכל זאת הייתה מלאכה אחת אותה הוא תיעב בכל מאדו – מלאכת נשיאת הג'ריקנים של המים מהברז שבמרכז הכפר, אל תוך הדוד שבגג ביתו אשר בפאתי הכפר. כבר בהיותו בן שמונה הטיל עליו אביו את המלאכה השנואה, ומאז לא רק שלא הצליח להתפטר ממנה, אלא שאף הוסיף בשנאתו אליה עשרת מונים.

לא משאם של הג'ריקנים הוא שהעיק על פרצופו המכורכם של פאיד. גם לא הקנאה ביאהוד שלהם ברזים מצ'וכללים שאינם נצרכים להטענה תדירית.

הייתה זו המציאות העגומה – בה הוא מגיע לביתו המרופט בתום יום עבודה מתיש בשמש הים תיכונית הקופחת, ולפני שהוא מצליח להכניס לפיו היבש מצמא טיפת מים עליו לצעוד את מאות המטרים בין מרכז הכפר לביתו, כשהג'ריקנים הכבדים על ידיו הקרועות ממאמץ, זאת לאחר שבני משפחתו כילו את תכולת הדוד עד טיפתו האחרונה. הוא אמנם נוהג לקלל אותם במלוא כריסו הרחבה ופיו הגמלוני, אבל אפילו שכלו הזעיר מבין כי מקללות לא יצאו מים, ושוב נכנע הוא לגורלו ויוצא אל הצעידה היומית הכה שנואה.

הכל השתנה ביום מן הימים, רק שממש לא בזמן בו אמורים היו הדברים לקרות.

 באחד מימי הקיץ היותר חמים באזורנו, נקשו על דלתות ביתו של פאיד עובדים של הרשות המקומית, ומלמלו משהו על צנרת וחשבון מים ועוד כמה דברים שפאיד העדיף לא להראות שהוא לא מבין בכלל. מה שהוא כן הבין, זה שהם צריכים לעשות משהו עם הצינורות, ושמעכשיו יהיה זרם מים יותר טוב. הוא אפשר להם להתעסק עם הצינורות, והיה דווקא מבסוט לראות שבאמת הזרם נעשה טוב משהיה.

רק שהחיים של פאיד המשיכו להיות עגומים, בגלל שלסחוב מים הוא לא הפסיק. האמת, שהוא שם לב שמאז הגיעו העובדים הללו נותרים עדיין מים בברזים כשהוא חוזר הביתה, מה שמאפשר לו לשתות לפני שהוא יוצא לצעידה השנואה, אבל מכיוון שהוא מעדיף להקדים את מילוי המים בדוד לכילויים – הוא שב ויוצא מיד לאחר ששותה לצעידת מילוי הדוד.

ואז הגיע היום שפאיד כמו נולד בו בחדש. אמנם כמה גרמים נוספים של דעת בקדקודו החלול של פאיד היו הופכים את היום הלז ליום המביש בחייו, אולם מחמת שפאיד בורך במתנת הטיפשות, השתנו פניו מאותו היום ממכורכמים למחויכים.

הדבר התרחש באמצעה של צעידת המים המדכאת. למולו של פאיד חלף בדיוק עימאד שכנו לכפר, שלא הבין בדיוק מה פשרם של הג'ריקנים. 'מה הדא?!' שאל עימאד, שניסה לנחש שמא שכנו השיג כמה גלוני דלק בזול. הייתה זו שאלה שהובילה לשיח חרשים, משום שפאיד לא הבין איך עימאד חושב שהוא יוכל להסתדר בלי מים, ועימאד לא הצליח להבין למה פאיד צריך לסחוב מים בעצמו.

כנראה שעימאד ניחן במידה פחותה של ברכת הטיפשות משכנו פאיד. הסיבה להנחה זו, נעוצה בכך שאחר כמה משפטים סתומים בשיח החרשים, הבין עימאד את כל התמונה.

פאיד – ברוחב דעתו, מעולם לא זכה להבין שחיברו את ביתו אל הצנרת האזורית, המובילה מים באופן קבוע היישר אל צינורות ביתו. כך בזכות טיפשותו הרחבה, סחב הוא במשך שנים רבות מים אל דוד המוביל אל צינורות שבלאו הכי זורמת בהם אספקת מים סדירה. ואכן, מאותו היום ואילך השתנתה באחת מצבת חייו של פאיד, שהפך לקורן מאושר כל אימת שפתח את הברז, ונזכר בכך שיותר אינו צריך לסחוב ג'ריקנים של מים בכוחותיו האחרונים.

סוחבים השתדלויות מיותרות

נעים ואף נחמד להשתעשע על משבתו של פאיד החבוט, האידיוט, והביש גדא. אלא שמוטב נמתין קמעא טרם נעשה זאת, ונבדוק היטב את מצב הפאידיות האישית שלנו.

כמה מעמסות של דאגות, כעסים, והשתדלויות מיותרות, אנו נושאים על גבנו השחוח לשווא?! הרי גם חיינו – בדיוק כמימיו של פאיד – זורמים בצינורות השפע מאתו ית' גם בלא כל מאמצי השווא שלנו (למעט הנכלל בחובת ההשתדלות), ועם כל זאת אנחנו ממשיכים לשאת על כתפינו הדלות את כל משא החיים לחינם?!

עלינו להבין היטב, ולהשיב לתודעתנו, שהכל הכל הכל מאתו ית', ו"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה (חולין ז:), ו"אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא" (יומא לח:), כמו את שאר מאמרי חז"ל בעניין. לולא זאת, נמצא את עצמנו משך כל ימי חיינו סוחבים משאות מיותרות לחינם ולשווא, לא פחות מאותו פאיד אומלל נפש.

בחומש דברים נאמר "ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". התוה"ק מלמדת אותנו בזה, שמטרתו של המן הייתה להורות לאבותינו, ולנו בעקבותיהם, את המבט הנכון על כל ענייני החיים. מבט בו אנו רואים כי כל הנעשה על ידינו, ואפילו הלחם אותו אנו מכניסים אל פינו, אינו פועל דבר – כי אם 'מוצא פי ה'. זהו המבט שעלינו לאמץ לכל אורחות חיינו, המבט שמלבד חובת ההשתדלות כל פעולה אחרת אותה אנחנו פועלים מיותרת ואף מזיקה, ורק עלינו לבטוח בבוראנו היוצר ופועל כל, אשר הוא אבינו אוהבנו.

ודאי שדברים אלו עבודת חיים הם, וזוהי אכן באמת העבודה המוטלת עלינו בחיינו – לחיות באמונה חושית ובבטחון גמור בהי"ת. ויה"ר שנזכה לעלות ולהתעלות במדרגות רמות אלו עד אין קץ!

הפוסט המשא, המסע, והמסר הופיע לראשונה ב-קו 400.

קהל התלמידים שלו מגוון באופן נדיר. אלפי אברכים ואישי ציבור הנועצים עמו תמידין כסדרן, ספרדים, חסידים, צימרים, כיפות סרוגות ואנשי העדה החרדית – ןאף ציבור העובדים, החרדים ה'מודרנים' ואנשי 'אחוות תורה', אשר פוקדים את ביתו בכל עת.

חרף דמותו הסגפנית ואופיו ה"בניברקי" אין מי שלא מוצא את עצמו בנוח ליד דמותו האבהית והחמימה, והתורה הפרישה ברחבה לפניו כמפה על שולחנו.

היום, הוא משגר אלינו מסר מיוחד שהגיע היישר מתוך ביתו. חרף הסלידה שלו מפרסום (ויעיד על כך עיתון 'משפחה' שלמרות ההפצרות הרבות לכתוב עליו נאלץ לגנוז את הכתבה שהכין למגזין חג הפסח האחרון), עם זאת הוא חרג ממנהגו למען מטרה נעלה מאד.
מהי?

צפו בסרטון המלא

הפוסט עת ומועד לכל הופיע לראשונה ב-קו 400.