הימים האחרונים זורקים אותי הרבה אחורה, לימים בהם גיליתי לראשונה בחיי את היקפה הבלתי נתפס של השחיתות הממוסדת ממנו סובל המגזר שלי, שאני כ"כ אוהבת.

לפני 6 שנים וחודש בדיוק – גיליתי בבום את העולם התחתון החרדי. סיפורים של פגיעות מיניות זרמו אלי כמו מים, מה שהביא לפתיחת דף הפייסבוק לא תשתוק.

לפני 6 שנים וחודש בדיוק – הייתי מרותקת שבועיים תמימים למיטה. פטיש מאה קילו נפל על החיים שלי.

בזמנו, עוד לא ידעתי לשיים את מה שעבר עלי ואת מה שנחשפתי אליו. רק אחר כך, בתהליך של עיבוד, הבנתי שנחשפתי לתופעה חברתית. לא לסיפור ספציפי כזה או אחר, אלא לתופעה גדולה ומקיפה.

גיליתי עולם נסתר. עולם תחתון. עולם מושתק עד היסוד.

אחד הקשיים הכי נוראיים בראשית הדרך היה הקושי לשתוק. כי כשאת עומדת בפני כל הגילויים הללו, והדם שלך רותח, את רק רוצה לצעוק לכל העולם: תראו! זה וזה הסיפורים שהגיעו אלי! תראו!! תעצרו את העולם!

אבל ידעתי, שאם אספר לכולם את כל מה שנודע לי תוך שבוע, כנראה לא יאמינו לי.

למה? כי גם אני עצמי לא האמנתי מיד לכל סיפור, כי גם בי הייתה התנגדות אינסטינקטיבית של חוסר אמונה. איך זה יכול להיות אמיתי?? זה לא. זה שונה מכל מה שהכרתי עד היום. בי אף פעם לא פגעו. אלי אנשים התייחסו יפה. המשפחה שלי חריגה בזה שהיא טובה? מה הדבר הזה? מה הולך פה?

אז מה כן גרם לי להאמין?

העובדה שהגיע עוד סיפור, ועוד סיפור ועוד סיפור… העובדה שהשמות חזרו על עצמם פה ושם, שכל אחד חשב שרק הוא מכולם נפגע מינית ושרק הוא בטח מספר לי משהו על הנושא, שום תיאום בין אנשים.

זיהיתי דפוסים דומים של פעולה (איך פוגע פוגע?), דפוסים דומים של פחד והשתקה (איך משפחה מגיבה? איך רב מגיב?), דפוסים דומים של בושה והאשמה (מה הנפגע מתרץ בשם הפוגע, ואיך הוא מאשים את עצמו?).

בימים ההם, זיהיתי עולם מזעזע, חדש ולא מוכר.

ואז מתישהו את מתאוששת.

מתחילה לעשות איזה משהו, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. עומדת מול מבנים מבוצרים של כסף-קשרים-שלטון שלא ניתן לעבור, לא משנה כמה את יודעת ומכמה כיוונים זה הגיע, יש פחד מטורף שאופף את הכל באופן תמידי. ובצדק.

לפעמים את מוצאת את עצמך עומדת מול מקרה בו אדם שאת מכירה טוב – אנס. שמי שלימד את אחים שלך – אנס. לפעמים את נחשפת למקרה בו חבר שלך – הוא עו"ד שמייצג אנס. וכל הזמן – נפגעים, נפגעים, נפגעים. בלתי נגמר.

ואת אף פעם לא שוכחת את השוק וההלם של הימים הראשונים שהפילו אותך למשכב.

את זוכרת ומבינה שציבור שלם צריך לעבור את השוק וההלם הזה והתהליך שאת עצמך עברת, אבל בצורה נכונה, כי זה קריטי מאוד האמון פה.

את מבינה שיש דרך שאנשים יצטרכו לעבור, והם כרגע ב-0. לא מגיעים ל-10 או אפילו ל-5 תוך תקופה קצרה. יהיה פה תהליך חברתי מייגע ומתיש.

ואת מתאזרת כל יום מחדש בטונות סבלנות ונאחזת בתקווה קלושה שיום יבוא, ואולי אפילו הגדולים ביותר והמפחידים ביותר יתחילו סופסוף הם לפחד, כי הם עשו מעשים מחרידים שקשה להעלות על הנייר, וכי די כבר, מגיע תיקון והכרה לנפגעים. העולם הזה צריך להתהפך.

לפעמים את אומרת לעצמך, טוב… ההוא וההוא, אין סיכוי, הם ימותו בכבוד, לא יקרה. אף אחד לא יעיז לפתוח עליהם אף פעם. הנה, הוא קיבל פרס ולא קורה כלום. הנה, עוד רב יודע מזה, ולא קורה כלום. הנה, צו איסור פרסום על ההוא.

אבל היום, עם הפרספקטיבה שיש לי, של 6 שנים אחורה, אני יכולה לומר בביטחון ובגאווה רבה:

אני גאה מאוד להיות חלק מהמגזר החרדי.

מגזר שכ"כ מהר לומד את עצמו, שמבין שהוא לא מושלם ומתקן את הטעויות שלו. למרות החינוך שקיבלנו כולנו כאילו אין מושלמים מאיתנו ביקום, למרות שקשה להאמין לסיפורים ההזויים האלה, למרות הכל.

6 שנים זה כלום זמן בענייני תופעות חברתיות כאלה. זה מהר מאוד. המגזר החרדי משתנה מהר ומתקן את עצמו מהר.

ולכן, אני גם לא דואגת עכשיו מכל אותם חסרי אמונה שמדברים ומגינים ומצדיקים. אני יודעת שהם עוברים תהליך קשה מאוד, ועם קצת תקווה ומאמץ אני מצליחה גם לראות את המשכו ואת הסוף הטוב.

שיהיה לכם ברור:

לפני 5 שנים הציבור לא היה בשל בכהוא זה לשמוע את הסיפור שהתפרסם בשישי. היום כבר כן. השתנינו. בטירוף.

ותגידו,

כשאת כולך דמעות של עצב- אושר- פריקה- ישועה- הקלה- הודיה לאלוקים, אז מותר לברך?

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."

הפוסט שהחיינו הופיע לראשונה ב-קו 400.

בימים האחרונים אני קוראת לא מעט פוסטים ותגובות של דתיים וחרדים מהסוג של "אצלנו זה לא היה קורה", והם צודקים. וגם אני חושבת כך.
אבל. אבל. אבל.

אבל אצלנו קורים דברים אחרים בהקשר הזה של אונס, שחילונים יכולים בהחלט לכתוב עליהם "אצלנו זה לא היה קורה". וזה קריטי להסתכל למציאות הזו בעיניים.

אם אנחנו מחפשים פתרון איך למזער את התופעה של אונס, אנחנו צריכים להבין מה הגורמים לה בכל מגזר, בכל תרבות, בכל קהילה. ויכול להיות שזה שונה לעיתים: מה שגורם לנער חילוני לפגוע, שונה ממה שגורם לנער חרדי לפגוע.

חבריי הדתיים והחרדים, אם מספר הפגיעות המיניות במגזרים שלנו היה נמוך יותר, היה לנו במה לנופף ובמה להתגאות, אבל המצב הוא הפוך. אצלנו יש מספר שווה, אם לא גדול יותר, של פגיעות מיניות.

בואו נרכין ראש, ונסתכל למציאות הזו בעיניים, בסדר?

אז מה קורה כאן, מהם ההבדלים ביננו? אנסה להסביר מתוך היבט אחד קטן, שבעיני מסביר המון.

פגיעה – מינית

המושג "פגיעה מינית" מורכב משתי מילים.

המילה הראשונה – פגיעה – מתארת את האלמנט המוסרי שבין אדם לחברו, את מרכיב הכפייה וההשפלה, הפגיעה בנפש האדם. המילה השניה – מינית – מתארת את האקט עצמו, שבשביל חלקנו הוא נבזי, נמוך, פרוץ, לא צנוע. בין אדם למקום.

החברה החילונית-מערבית (בהכללה כמובן) שמה דגש על החלק הראשון. האם הייתה פגיעה או לא הייתה פגיעה. בתי המשפט דנים רק בזה, המיניות לא רלוונטית. מותר לכל איש ואישה לעשות בגופם שלהם כרצונם.

החברה החרדית (גם בהכללה) שמה דגש עד לא מזמן על החלק השני. על המיניות האסורה. וכך עדיין קורה בקהילות סגורות וקיצוניות.

ייאמר לזכותנו שאת החלק הראשון אנחנו מתחילים להכיר בשנים האחרונות, בקצב די מסחרר. (ההתקדמות עצומה, ואני ממש גאה להיות חלק ממגזר שיודע להכיר בבעיות ולתקן את עצמו כ"כ מהר.)

אדגים בכמה סיטואציות שנתקלתי בהן, כולן מקרי קצה, שמלמדים המון.

כשפתחתי את דף הפייסבוק לא תשתוק, כתב לי בחור ישיבה אנונימי שנפתחו לו העיניים בזכותנו. הוא לא ידע עד היום שמה שהוא עושה באוטובוסים, שולח ידיים לבנות, זה פוגע בהן. הוא חשב שזה אסור ולא צנוע, שהקב"ה לא אוהב התנהגות פרוצה. לא היה לו מושג שהנערות סובלות, שהוא עשוי לגרום להן לטראומה. "מעכשיו", הוא כתב, "אני מבטיח להפסיק עם זה."
כתב את הוידוי וסגר את הפרופיל האנונימי שלו.

בישיבה גבוהה של אחת החסידויות בה העניין המיני הוא תסביך מטורף וחולני (למשל אסור שם לומר "אחותי", "גיסתי", או אסור לשני בחורים לשבת על אותה מיטה), היה מקרה של פגיעה מינית. נער פגע בנער. הנהלת הישיבה החליטה להעיף את שני הנערים הביתה. לא עניין אותם שם מי פוגע ומי נפגע, עניין אותם אך ורק מעשה הפריצות, המיניות, משכב זכור.

ילדים חרדים נפגעים יותר מילדות חרדיות, נתון שהוא הפוך בהשוואה לציבור הכללי. אחד ההסברים הוא שהחינוך החרדי מדבר הרבה על צניעות, שמירת עיניים, הרהורי עבירה. המרחב והמרחק בין נשים לגברים מאוד ברור, האיסור מאוד ברור. גבר שנוגע בילד, תופס את המעשה שלו חמור פחות מאשר אם הוא ייגע בילדה. איפה כתוב ומי אמר שאסור לחבק וללטף ילד או נער? בנות אסור. בנים מותר.

מקרה הקצה הרביעי שאני רוצה לדבר עליו, הוא מהכיוון ההפוך, הוא דווקא "מקרה של חילונים" – האונס באילת.

חרדים ודתיים רבים, ואני בתוכם, לא יכולים שלא להתחלחל מהתרבות המתירנית בה מתאפשרת הסיטואציה הזו שנערה בת 16 בכלל מקיימת יחסי מין, ועוד בקטע אקראי. זו השחתה מוסרית נוראית. הילדים שלי לומדים בחינוך נפרד, אני מאמינה גדולה בחינוך נפרד. אצלנו לא נוגעים עד החתונה, גם לא נגיעות של סחבק, כלום. זה אסור. האידיאל הוא גבר אחד לאישה אחת, ואישה אחת לגבר אחד, לכל החיים. נאמנות טוטאלית.

ומה שקורה עכשיו, אנחנו שומעים על מקרה שבחברה שלנו הוא מופרך, הוא לא קורה.

אצלנו גבר לא מתגאה בכך שהוא "גבר" כי הוא מצליח להיות עם הרבה נשים, הגאווה הגברית שייכת לתחומים אחרים. אצלנו נערה לא שותה אלכוהול ולא נוגעת בבנים בשום סיטואציה. נער לא נוגע בבנות. בנים ובנות אפילו לא מדברים ביניהם בגילאי העשרה, אין כמעט שום בילוי משותף של שני המינים מלבד בילויים משפחתיים או מקרים חריגים.

להפריד בין הפגיעה ובין המיניות

הדפוס הזה בהחלט לא קשור אלינו, כי יש לנו אישיו גדול עם החלק השני. עם המיניות. היא מקודשת ואינטימית ומוצנעת ושייכת לחדרי-חדרים. בכל מסגרת שאיננה נישואין, היא אסורה. אין אפור. זה רק שחור ולבן.

אז נכון, אצלנו זה לא קורה.

אבל אנחנו חייבים לזכור, שבגלל המאפיינים הללו של הצניעות, יש אצלנו בעיות אחרות: נפגע מתבייש הרבה יותר לספר שעשו בו מעשה מיני, ילד קטן לפעמים לא יידע לדבר את המילים הרלוונטיות, ואולי הדבר הכי גרוע – החיבור של הנפגעים לחוויית חטא כלפי שמיא יהיה מזעזע ומענה ונוראי, חוויה דתית קשה עוד בנוסף לחוויית האשמה העצמית האוטומטית שיש לכל נפגע.

אז כל אותם כותבי פוסטים שמחברים בין תרבות של מתירנות מינית ובין אונס. בואו. מחקר אחד אין בעולם שתומך באמירות שלכם. ואם כבר יש מחקרים בנושא, הם אומרים הפוך.

דווקא בעולם בו המיניות היא סוד, דבר שבסתר, דווקא בעולם שבו יש היררכיה רוחנית ואיסורים, דווקא שם הפגיעות קורות יותר.

די, חלאס עם זה.

אתם יודעים למה אתם גורמים כשאתם לא מפרידים בין הפגיעה ובין המיניות?

אתם מאששים לאותה אישה שנפגעה מאז גיל חמש את המחשבות המחרידות וההזויות שלה שהיא הייתה ילדה קטנה ומפתה.

אתם מעודדים את אותו נער בן 12 לחשוב שהוא מיני מידי כי ראש הישיבה נוגע דווקא בו, שיש בו משהו בעייתי שאין באחרים.

נשמע לכם הזוי? אז לא. זו פסיכולוגיה קלאסית של נפגעים. אני שומעת אותם. זה מה שהם חושבים ואומרים. ככה זה עובד. דברו עם מטפלים, תקשיבו לסיפורים, תלמדו משהו על התחום.

הבורות שלכם עושה שמות. היא מזיקה באופן ישיר.

החובה הראשונה שלנו, חרדים, דתיים וחילונים, היא לעקור מליבם של נפגעי תקיפה מינית את האמונה ההרסנית הזו של ההאשמה העצמית. בשום אופן לא לחזק אותה.

לומר להם בקול ברור וצלול: אתם לא אשמים.

פשוט לא. לא!

הפוסט בין פגיעה למיניות הופיע לראשונה ב-קו 400.

רְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ
כְּמוֹ פַּעַם
לְבַטֵּל
לִחְיוֹת אוֹתְךָ קָרוֹב
לָשִׂים יָדִי הַקְּטַנָּה בְּיָדְךָ
כְּשִׁכּוֹרָה

כְּמֵהָה לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ
כְּמוֹ פַּעַם
לְהַרְהֵר
לָחוּשׁ אוֹתָך בַּלֵּב
לִירָא מִמְּךָ, לֶאֱהֹב אוֹתְךָ
כְּנֶאֱהֶבֶת

קָרוֹב הִנְּךָ, בְּלִבִּי
כְּמוֹ פַּעַם
אַך
אֲנִי עֵרָה וְלִבִּי יָשֵׁן
קוֹלְךָ דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי
כֻּתָּנְתִּי מֻכְתֶּמֶת בְּכֶתֶם בְּגִידָה
אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה
רַגְלֵי מְטֻנָּפוֹת מֵעֲפַר חֲטָאִים
אֵיכָכָה אֵצֵא

נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרְךָ
כְּמוֹ פַּעַם
אַך
לֹא מְצָאתִיךָ, גַּם לֹא בִּקַשְׁתִּיךָ
לֹא עֲנִיתַנִי כִּי לֹא קְרָאתִיךָ
סְמוּקָה אֲנִי וַעֲלוּבָה
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם
אִם תִּמְצְאוּ אוֹתוֹ מָה תַּגִּידוּ לוֹ
שֶׁחוֹלַת בּוּשָׁה
אֲנִי

הפוסט קול דודי דופק הופיע לראשונה ב-קו 400.

אֱלֹהַי,
חֹפֶשׁ כָּל חֲדָרַי
מִמֶּנִּי אָבַדְתִּי
יוֹצֵר הָאָדָם מִן הָאֲדָמָה
יוֹצֵר אוֹר בְּנִשְׁמָתוֹ
גּוֹלֶה עֲמֻקּוֹת אַתָּה
גּוֹלָה אָנֹכִי
מִמֶּנִּי שַׁבְתִּי
אֵלֶיךָ

הפוסט ממני נבצרתי הופיע לראשונה ב-קו 400.