לא לקרן שמש,
לא למנעל כף רגל.
לא לפרוסת לחם,
לא למעת כסף.

שלא אתרגל יוצרי, שלא אתרגל.

לא לדאגת אב,
ולא לאהבת אם.
לא למבט רעייה,
ולא למלמול תינוק.

שלא אתרגל בוראי, שלא אתרגל.

לא לחכמת מדע,
ולא לבינת הלב.
לא למתיקות ניגון,
ולא לשלוות נפש.

שלא אתרגל מאצילי, שלא אתרגל.

לא לרכיבת ערבות,
ולא לבהירות תודעה.
לא לאחדות פשוטה,
לא לאין הגמור – ללא קץ ללא תכלה.

הפוסט שלא אתרגל הופיע לראשונה ב-קו 400.

מלכי מתארת את החוויה שעברה במנייני הקורונה ואם ניתן למילותיה היא לדבר כי אז:

"לראשונה לא רק שהתפללתי תפילות יום חול בבית כנסת, לא רק שראיתי ועקבתי אחרי קריאת התורה בחול, אלא הייתי חלק מעזרת הגברים.

לראשונה בחיי התפללתי 3 פעמים ביום במניין

לא הצצתי דרך מחיצה, לא חנקתי תפילה מרגשת בלחש.

לא יצאתי אחרי 'כתר' של מוסף כדי למנוע בסוף התפילה התנגשות של גברים ונשים.

לא הייתי 'צופה', הייתי 'פועלת' בתפילה, שייכת אליה וחלק ממנה".

אם אני מבין נכון את הדברים מלכי אינה רוצה עזרת נשים מסורתית כדאשתקד. בעזרת הנשים ההיא היא תאלץ להציץ דרך מחיצה, לחנוק תפילה מרגשת בלחש, לצאת אחרי 'כתר' של מוסף וכללית להיות אך ורק על תקן של 'צופה' – דבר שלתפיסתה הוא לא רצוי.

ובכן, איך שהדברים נראים כרגע הרי שכדי להשיג את המטרה הרצויה קיימות שתי אפשרויות, האחת רפורמיסטית והשניה שמרנית יותר.

באפשרות הראשונה מלכי נהפכת להיות חלק מעזרת הגברים כלשונה, היא תשב באותה הקומה עם בעלה תוציא את ספר התורה, תעלה אליו, תוציא את הרבים ידי חובתם וכדומה. היא כמובן לא תחנוק שום תפילה בלחש אדרבה – תשיר ביחד עם הציבור. קיצרו של דבר: פעילה לכל דבר ועניין.

למרות התיאור המלבב הלזה אהיה מופתע למדי אם אכן אלו השאיפות של מלכי ובאם כן, הרי שהמשך הדברים אינו רלוונטי – צריך לדון באפשרות הזו בכלל.

אולם, תחושתי חזקה שהיא אינה רוצה להרחיק לכת עד כדי כך. אשר על כן הבה ננסה לשרטט את דמות עזרת הנשים היותר שמרנית אם כי עדיין עונה על הדרישות דלעיל.

ובכן, ראשית כל ככל הנראה על העזרה לקבל מחצית מחלל בית הכנסת לפחות, כיאה למחצית מהאוכלוסיה השוחרת לפתחו. שנית על העזרה לא להיות כמקובל מעל עזרת הגברים או מאחוריה אלא יש לחלוק את חלל בית הכנסת לאורך – כך שגם לנשים וגם לגברים תהיה גישה שוויונית אל הבימה ואל ארון הקודש.

אם ברצוננו שמלכי וחברותיה תוכלנה לשיר כאוות נפשן עלינו לתכנן מחיצה כזו כך שמחד היא תאטום את קולותיהן כלפי חוץ ומאידך תאפשר להן לצפות ללא הפרעה בנעשה.

אני אינני מכיר טכנולוגיה שכזו, אולם, נניח שהיא קיימת לצורך הדיון. יש צורך ליצור שתי כניסות נפרדות לבית הכנסת, כך שנשים תוכלנה להשתמש בחלל הזה מתי שתרצנה אם להתפלל ואם ללמוד, כאוות נפשן, בוודאי ובוודאי שלא תיאלצנה לצאת את בית הכנסת מחשש שתפרענה לגברים.

הפתרון הלזה אמנם אינו מאפשר שותפות מלאה מלאה, מלכי לא תוכל למשל לקרוא בתורה או להיות שליחת ציבור, אך הוא לפחות לא גרע מהמצב במניין הקורונה, כך נדמה על פניו.

מלכי היא חסידת בעלזא. יצא לי כמה פעמים לשוחח איתה ואני יודע אל נכון עד כמה העובדה הזו היא חלק ממנה, מזהותה הפנימית. חסידות בעלזא – בוודאי בדור האחרון – הפכה להיות לאחת מהחסידויות הבולטות והחדשניות בישראל.

דווקא ככזו אני מנסה להעלות בדמיוני את הסיטואציה הבאה: מלכי ניגשת אל הרבנית מבעלזא תליט"א ושוטחת בפניה את רצונה להיות חלק, לא אך ורק צופה. אני מרחיק לכת בדמיוני עוד יותר – מלכי מוכנסת אל הקודש פנימה, היא עומדת נוכח פני הרוּב שליט"א ומציגה בפניו את כל טענותיה אלו. הן אמת שנשותינו מזמן כבר אינן רק במטבח אם בכלל, וכי לא אמת הדבר? אמת. עז הרצון שעבודת השם הנשית לא תהיה אך ורק צניעות, וכי למה ניגרע? כבנות צלפחד בשעתו היא תטען בפניו וכמותן תצפה ממנו למענה.

יכולני להפליג בדימיוני זה עוד ועוד ועוד, אולם ככל שאני מרחיק בתמונה זה הזרות פושטת בי. דומני שאינני מרחיק לכת בחושבי כי מלכי עצמה תחייך חיוך עגום על מחזה זה ותפטיר: "חלמא טבא חזית" או "אבדה חמורך טרפון".

אבל הבה נעצור רגע ונשאל – מדוע באמת זה כך? האם חלילה לא רוצה הרבי מבעלזא ברוחניות חסידות בעלזא? האם לא חשובות לפניו תפילותיהן הרותחות של בנות עדתו? האומנם הן פחותות דרגה חלילה בעיניו? והחסידים – האם העזר כנגדן, אלו שצועדות עמם, עיקר הבית שלהם, האם הן ככלום? ובכן, לשון הרע בדרגה כזו יש להדוף בשאט נפש, בטח כאשר מדברים על מי שמדברים בו, הס שלא להזכיר.

אולם שאלה היא ומשאיר הנני אותה פתוחה, בכוונה. אני חושב שבתשובה לשאלה הזו טמון גם מענה למאמרה זה של מלכי – כל שצריך הוא להתבונן בה בשאלה זו ולענות עליה באמת.

הפוסט רוצָה יותר מעורבות נשית בבית הכנסת? הנה האפשרויות, נראה אותָך בוחרת הופיע לראשונה ב-קו 400.

למול עיני מגדלים ממגדלים שונים. לזה צורת תיבה ולזה חוד המיתמר מעלה, לזה חזית בולטת ולזה שוקעת – הצד השווה שבהן שכולם עטויים זכוכית, זכוכית המשברת קרני שמש רכות אלו של אחר צהריים זה של שלהי אלול.

חולין.

הכל חוליני מדי בשבילי בתל אביב זו, יותר מדי חול עד כדי מחנק. לא נראה כאילו עוד שבוע ראש השנה יהיה פה ויום הכיפורים וסוכות, לא. חפץ הנני לזעזע קמעא שלווה קייצית זו, קמעא, לא ביותר, שכן אני אוהב אותה ככלות הכל וטוב יש בה לישראל.

השפתיים מרחשות, הניגון בוקע, רחוב המסגר כנראה אולי אף פעם לא שמע את הניגון הזה מנסר בחללו. הניגון ניגון של סליחות, והנוסח? הנוסח נוסחו של ר' זישא הורוויץ שיחיה, חרוט על לבבי.

ארבע שנים, ארבע שנים חי אני עם הסליחות הללו בדיסוננס ועדיין לא התיישב ליבי עם המילים הקשות הללו. אולם, בעודי ספק הולך ספק רץ אני מבין שהמילים הקשות והמייסרות הללו מזמן איבדו את משמעותן התוכנית, איננה. אין הן כי אם רק תשתית תמסורת לצליל שעל גביהן, לאותה התרפקות כוספת, בוכיה ואוהבת של ר' זישא על עמוד החזן אל אביו שבשמיים.

אני הולך, הולך ומחזן, סח אל המגדלים.

רואה אתה בניין MIX? "חלים כמבכירה מעברת משאך…",
שומע הנך בניין בנק הפועלים? "לשמוע, לשמוע, לשמוע אל הרינה ואל התפילה…"

הפוסט אבני הרחוב המשתלבות הופיע לראשונה ב-קו 400.