מעשה שהיה כך היה, בירושלים של מטה: ר' צבי אייזנבך היה מלמד מוערך וותיק עשרות בשנים בת"ת חשוב ומכובד. מדי ראש חודש, מיד לאחר שהיה מקבל את משכורתו במעטפה חומה ממנהל הת"ת, חיש מהר היה ניגש אל הבנק בפינת מא"ש/מלכי ישראל, מפקיד 100$ לקופת החיסכון לבנו מחמדו – יוס'ל, כשהוא לא שוכח אף פעם להדגיש לפקיד:
"זה בשביל דירה ליוס'ל שלי".
כך עוד חודש ועוד חודש.
ועוד חודש.
ויהי היום,יוס'ל גדל ונהיה לאיש, בחסדי שמיים אף נישא לבת טובים אך דירה ראויה לא מצא. והנה, בוקר אחד הופיע יוס'ל בשערי הבנק ניגש לפקיד וביקש למשוך את מלוא הפיקדון שבחשבון.
"אוהו, מזל טוב ר' יוס'ל, סוף סוף מצאת דירה?", שאל הפקיד.
"לא", השיב יוס'ל, "לא מצאתי דירה אך אני מעוניין בכל זאת למשוך את הכסף".
"אי אפשר", ענה לעומתו הפקיד. "כבר 23 שנה שמידי חודש אנו שומעים מאביך שיח' שהכסף בחשבונך הוא עבור דירה".
נכון, השיב יוס'ל ובכל זאת אני מעוניין למשוך אותו.
רק לאחר דין ודברים ארוך בין הצדדים, ורק לאחר שיוס'ל איים בתביעה נגד הבנק – שהרי סוף סוף הכסף רשום על שם חשבונו האישי – הסכים פקיד הבנק להמציא לו את יתרת הכספים בחשבון, במזומן.
ויהי למחרת, ותהום כל מאה שערים.
הבנק פשט רגל!
כל הכספים שהיו בחשבון התאדו להם בין רגע!
ורק יוס'ל מיודענו ניצל ברגע האחרון.
מיד פנה אליו אביו בהערכה גדולה. יוס'ל שלי, הנביא אתה? וכי מניין ידעת כי הבנק הולך לפשוט רגל? אולי תגלה לי את ששת מספרי הלוטו…?
"לא", השיב יוס'ל. "לא נביא אני ולא בן נביא".
והמשיך יוס'ל וסיפר:
אתמול התפללתי מנחה בשטיב'ל בבית ישראל והנה לידי התפלל מנהל הבנק, ר' שולם, ואני שומע אותו נאנח בכאב:
"אוי, רבונו של עולם, אי אפשר כבר, תביא משיח! אנחנו רוצים גאולה!".
ישר חשדתי!
מי רוצה משיח?
מי צריך גאולה?
ועוד עכשיו לפני בין הזמנים?
הבנתי מיד כי משהו לא בסדר, אמרתי לעצמי (בשקט כמובן): יוס'ל,
אם מנהל הבנק רוצה משיח דבר ראשון תוציא את הכסף.
רבים נבוכים ותוהים בשאלה איך מתחברים רגשית לתוכן האבל והצער על חורבן בית המקדש, נכון זו טרגדיה נוראה ללא שום ספק, אבל כזו שאירעה בעבר הרחוק, לפני אלפים שנה, כך שהתחברות הרגשית לעניין מורכבת ומצריכה קו הנחיה ברור.
וכמדי שנה השאלה צפה בתקופת שלשת השבועות ובעיקר קודם צום תשעה באב. וזו שאלה נכונה, שכל יהודי בעל רגש אמור לשאול את עצמו.
הפתרון שאפשר להציע, צועד בשני מישורים:
האחת היא שאלת הערכיות – ככל שהאדם מכיר בערך דבר (אישיות, אומה וכו') הוא גם מסוגל בקלות להזדהות איתו רגשית, וככל שמוסיף להתבונן בו בשכלו, מטבע הדברים הרגש מתעורר, והאדם מתחבר אליו בקשר נפשי אמיץ.
זו גם הדרך בכל הנוגע ל'אי הרגשת צער החורבן'. ככל שהאדם ילמד ויקרא על המעלות הרבות שהיו בזמן שבית המקדש עמד על מקומו, על השראת השכינה, על ההגנה האלוקית על עמו, על הישועות העצומות שאותו מקום פעל אצל כל יהודי ששפך שם את רחשי לבו תיכף היה נענה בתפילתו, ובעיקר ישכיל להבין שכעת, בלא בית המקדש, להקב"ה אין "דירה" קבועה להשרות את שכינתו.
כשיתבונן האדם ויכיר בכל זה, אז גם תחדור בו התובנה הפשוטה, שהמצב האידיאלי של העולם הוא לא במצבו הנוכחי, אלא כמו שהיה בעבר, וכל יום שעובר אנו בגלות עם כל ההשלכות הגרועות שהיא סוחבת תחתיה.
המישור השני לפתרון הדילמה שהוזכרה – איך יתחבר האדם באמת להרגיש את צער החורבן – היא דרך ההסתכלות על החורבן האישי שלו עצמו, זאת אומרת, באופן שאדם יתבונן על צרותיו הפרטיות, על התסבוכת הלא פתורה שלו, אם זה בנוגע ליחסיו עם בני אנוש, חברים, משפחה, ילדים, ואם זה על קשיי פרנסה או חלילה בעיה בריאותית בגוף או בנפש.
התבוננות בכל אלה – שאין ספק שהרגשות על מצבו האישי יתעוררו באופן טבעי – אז גם הרגשות החבויים אצלו פנימה יצופו ויעלו.
הרגשות בכל הנוגע לחורבן הבית האישי של האדם – יש בכוחם לעורר את הרגשות כלפי חורבן הבית הלאומי, וכל זאת בתנאי שהאדם עבר את מבחן הערכיות בזה שקרא ושנה והעמיק לדעת, מה היה אז, ומה יש כיום.
ובזה יתחולל שינוי תפיסה אצל האדם. הוא ישכיל לדעת שהפתרון לא טמון בכף ידו, שהרי עד כה הקשיים הרבים סובבים אותו כפי ששם לב בשעה שהתבונן על מצבו האישי, והפתרון האמיתי אינו אלא בידו של הקב"ה, ואילו היה בית המקדש קיים, והשכינה הייתה שורה במקומה הייעודי – חלק גדול מהצרות שאופפות אותו היו נפתרות מאליהם.
בדרך זו, האדם מתקשר יחד עם כלל ישראל להרגיש את כאב החורבן הלאומי של בית המקדש, וממילא כמו שאמרו חז"ל, יזכה גם לראות את ביתו האישי "וביתו הלאומי" עומד בתפארה.
