הסיפור הזה, הוא הסיפור הכי מרגש, והכי אקטואלי שתקראו בימים הבאים. המסר שלו? תקראו ותבינו בעצמכם.
כשנולד בננו השלישי – אשי, לא ראו עליו שום דבר מיוחד.
הוא היה נראה רגיל, לחיים ורודות, משקל סביר, היינו מאושרים ושמחים.
עברו שנתיים, וביום בהיר נחשפנו לנטייה מסוכנת, שמי שלא מכירה אותה מקרוב, לא יכול להאמין עד כמה היא מסוכנת ומלחיצה.
"אבאאאא!!", הבת הגדולה הזעיקה אותי.
"מה את רוצה? בלי היסטריה בבקשה…"
"אשי משחק בגפרורים".
רצתי למטבח ואני רואה את אשי הקטן יושב על השיש, ומדליק גפרורים.
"אוצה אש", הוא אמר.
וזה עדיין לא הדליק אצלי נורה אדומה.
הוא כנראה ראה את אמא מדליקה נרות, והוא גם רוצה.
אבל כשזה חזר על עצמו שוב ושוב, הבנו שאנחנו ממש בבעיה רצינית.
אסביר את התופעה למי שלא מכיר אותה:
יש ילדים שפשוט אוהבים לשחק באש. כמה שלא תאיים, תחרים, תיקח, תעניש – הם יחפשו כל הזדמנות להדליק אש.
כשהם גדלים זה כבר פחות מסוכן. הם לומדים מה מותר להדליק ומה אסור, אבל כשהם קטנים, שהשם ישמור… ותיכף תבינו יותר…
החבאנו את על הגפרורים בבית, דאגנו שאשי לא ידע על מיקומם, ועדיין מדי פעם הילדים היו מזעיקים אותנו, כי אשי שוב מצא בגפרור שלא החבאנו מבעוד מועד.
יום אחד, זה היה ערב פסח.
כשאנחנו נזכרים בזה אנחנו מתמלאים צמרמורות.
אין דבר שיותר קשה לי לספר מזה, אבל המסר כל כך חשוב, שאני מרגיש שזה לא מוסרי להשאיר כזה סיפור בבטן. או ליתר דיוק בלב.
מילאתי בתחנת הדלק בקבוק של קוקה קולה בבנזין, כדי לשפוך לחבית של שריפת החמץ.
שמתי אותו בינתיים בתוך השקית של החמץ שנשאר, וכמובן שהכנתי שם גפרורים.
זכרתי אמנם שאני חייב להחביא את זה, אבל איכשהו דחיתי את זה בכמה דקות, שהתבררו כקטלניות.
אשי ראה גפרורים, הוא לא רצה שאראה, ולכן הדליק אותם בתוך השקית, ותוך שנייה שקית הניילון נדלקה, המיסה את בקבוק הפלסטיק עם הנפט, ותוך רגע נדלקה מדורה שאין לתאר (היום אני יודע שזה חוסר אחריות ומסוכן מאד לשמר בנזין בבקבוק פלסטיק).
אשי בער, וכמה רהיטים נוספים הצטרפו למדורה.
רצתי היסטרי, גלגלתי את אשי, דרכתי עליו ושפכתי עליו מים.
אני לא מסוגל להמשיך את הסיפור, תסלחו שאני מדלג מעט.
הגענו כולנו לבית החולים.
במשך שנה וחצי, היה אשי מאושפז בבית החולים, ולא רק הוא.
אחיו הגדולים שרצו להציל ולעזור גם נכוו לא מעט.
וגם אני חטפתי כמה כוויות רציניות.
אבל אשי? אין לתאר.
הצלקות שכיערו את פניו, והידיים הנפוחות שלו, גרמו לי לבכות בכל פעם שראיתי אותו.
ויום אחד 2 הילדים שלי הגדולים (4,6) קראו לי וביקשו לשאול אותי שאלה.
"אבל אל תכעס"
הבטחתי להם שלא אכעס, למרות שהבנתי שהם חושבים שיש לי סיבה מספקת לכך…
"למה אתה כל היום על יד אשי? הרי עשרות פעמים אמרת לו שלא ישחק באש, הבטחת לו עונשים אם הוא ישחק שוב, ובמקום לתת לו עונשים – אתה כל היום קונה לו מתנות?".
חיבקתי את 2 ילדיי המתוקים, ופרצתי בבכי.
"ילדים, אתם חשובים שאשי צריך חינוך? אתם חושבים שהוא לא רואה לבד את התוצאות של המעשים שלו?
"אבל אחרי הכל אשי הוא אח שלנו.
"וכשאח נפצע, גם אם הוא אשם, גם כשהוא שיחק באש, הוא עדיין אח.
"אז אין ספק שאשי אשם, ואחרי שהוא יבריא נדבר על הכל (אם עדיין יהיה צורך) אבל הוא עדיין אח, עדיין כואב לנו שהוא סובל, הוא מדמם, הוא פצוע, וזה הזמן לקנות לו מתנות, אפילו שהוא אשם בהכל, ואפילו שהוא גרם גם לנו להיפצע.
"כי כשמודבר באח – לא מאשימים אותו כשהוא מדמם, גם כשהוא פעל שלא כשורה".
אחים יקרים, לא צריך כמעט להוסיף, המשל ברור. הרבה מבני המגזר החרדי לא פעלו על פי ההוראות. רובם אפילו לא מרשעות. לקח לכולנו זמן להפנים, ולהם לקח יותר מכולם. אבל גם אם לא – זה לא רלוונטי.
אחים שלנו מדממים. אחים שלנו חולים. וכאחים, אין לנו את הפריווילגיה להתחיל לפתוח חשבונות של 70 שנה.
כי החשבון ארוך בהרבה.
אנחנו אחים למעלה מ-3,500 שנה, גורלנו גורל משותף. גם אם אנחנו לא הולכים באותה הדרך, ויש בינינו מחלוקות רבות, אבל גורלנו גורל אחד – גורל של אלפיים שנות גלות.
שכנינו רוצים לזרוק לים את כולנו בשווה והיטלר אף הוא לא הבדיל בינינו. אז בואו ננהג כאחים. נניח לחילופי האשמות בצד. נראה מי חטף כוויה, ונעזור לו, ואפילו ניתן לו מתנות.
וכולנו יודעים שמתנות כאלו הן לא מתנות על הצלחה.
אלא פרס תנחומים על אובדן.
ננסה להכהות את הצער והכי חשוב – ננהג כאחים.
