במסגרת קורס "חרדים לירושלים" – ששה סיורים בהובלתי, בעקבות הזרמים השונים במגזר החרדי מטעם מדרשת ראשית ירושלים – הנקודה המרכזית בעיניי היא הסיור בעקבות "עולם התורה הליטאי" ששיאו הוא הביקור בישיבת מיר.
אודה ולא אבוש את הרעד שהרגשתי טרם הסיור. זה לא סיור קולינרי בסמטאות שכונת גאולה, שבה הציבור הישראלי מוקסם לאכול מאכלים יהודים כגון צ'ולנט, קישקה, גפילטע פיש, והערינג, ומוקסם לגלות שיש ארבעה סוגי קוגל.
גם לא ביקור בחנות בגדים שבו אנו מראים להם שטריימל וספודיק ונכנסים איתם לתילי דקויות של הבדלים בין קפטן מוזהב, לקפטן מפוספס; איזה חסידים מקפידים להכניס את המכנס בתוך הגרב; מי לובש חליפה קצרה ומי ארוכה; כמה סוגי כיפות יש, ובאיזה ישיבות אסור לחבוש כיפה ללא סרט; או האם עניבות הם הביגוד האופנתי היחיד שהגברים החרדים יכולים לקנות במגוון צבעי הקשת?
זה לא סיור "טישים" או שמחות בית השואבה הנפוץ האהוב כל כך על הציבור הישראלי, שכמה לפלקלור יהודי אותנטי. זה לא עוד סיור על העדה החרדית, שבו אנו נפגשים עם מובילי דעת קהל במגזר האנטי ציוני, או סיור על חסידות כזו או אחרת, שאני צריך להסביר את הפרשיות הידועות הנקשרות בשמה. זה גם לא סיור על "החסד בציבור החרדי" שבו אני נכנס עם קהל מטיילי לגמחי"ם משרדי קופות צדקה, ומגלה את הפנים היפות של הציבור החרדי לקהל הישראלי. זה לא סיור על "חרדים באקדמיה" או ביקור במפעלי ההייטק בהר חוצבים לראות את נשות האברכים עובדות ומכלכלות את משפחתם בכבוד.
הערב אני בסיור על עולם התורה. נצח הנצחים.
אני צריך להסביר על עשרות אלפי האברכים העמלים בתורה, ואבוי לי אם לא אצליח לבצע את השליחות הנפלאה שנפלה בחלקי.
דברי הימים
הימים: בין מערכת הבחירות השנייה לשלישית. הכותרות בעיתונים על הציבור החרדי מתמקדות באברכים ומכנות אותם בין אוכלי חינם טפילים לעלוקות. הישראלי הממוצע שצופה בטלוויזיה, יכול להאמין שכל אברך כולל מקבל בין 5000 ל-7000 ₪ לכיסו הפרטי על חשבון אזרחי תל אביב. בשלש שעות הקרובות אני צריך להביא את האור של התורה לקבוצת המטיילים המגיעים עם דעות קדומות.
"הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ
נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל
בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ
עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי.
לָכֵן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ… הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי…"
כמעט והרגשתי את הרגשתו של שמעון העמסוני, שהיה דורש כל 'אתים' שבתורה. כיוון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא – פירש". וחשבתי גם אני לפרוש. עד שנזכרתי ברבי עקיבא שבא ודרש: את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים. (פסחים דף כב:)
על כן ארגנתי את הסיור לפרטי פרטים. סידרתי ביקורי בית אצל נציגים של הציבור הליטאי שיעשו קידוש ה' ובכך יקרבו את עם ישראל לאהבת חינם שכידוע בית המקדש השני נחרב בשל שינאת חינם.
תחנה ראשונה: בית אברך עם 14 ילדים
התחלנו את הסיור בביקור בית משפחה ליטאית באזור צומת בר אילן, משפחה עם 14 ילדים, אשר האב משמש במשרה תורנית ובעלת הבית מגדלת את הילדים.
ביקשתי קודם מאם המשפחה שתכין שיחה קצרה בפני האורחים. האמת, היא מאוד היססה, נלחצה. "לא עשיתי את זה אף פעם, מה אני מרצה בערכים?", תהתה והמשיכה בפחדיה. "ואם הם ישאלו אותי למה אני לא שולחת את הילדים שלי לצה"ל?".
"תעני להם בדיוק את מה שאת חושבת, הם הגיעו לשמוע, לא לריב", השבתי.
וכך, בשעת ערב מוקדמת אנו נכנסים לבית המשפחה המרוהט בפשטות, כיאה לבית של תורה, אך נקי למופת.
על השולחן בקבוקי שתיה קלה ורוגל'ך, ולמרות שסיכמתי עם בעלת הבית על שו"ת (שאלות ותשובות) כיון שמרוב לחצה שלא יהיה לה מה להגיד, היא ביקשה שהם ישאלו אותה שאלות, והיא תענה, הרי שמיד עם השאלה הראשונה פיה היה כמעין המתגבר.
מפתחי המטבח והחדרים הציצו ילדיה, והיא סיפרה על הרגשתה ושליחותה בעולם הזה לגדל ילדים ולחנכם לבית של תורה, לגדל בנות צנועות וטהורות שירצו כל החיים להחזיק בית של תורה, "אני עצמי לא עובדת, כי בעלי מקבל משכורת של ר"מ בישיבה, אבל בנותיי ככל הנראה הם יכלכלו את הבית, וזה השאיפה של כולנו".
מהיכן חיים ומתפרנסים?, שאלו הנוכחים. הרי לפי הסטטיסטיקה על כל ילד צריך להכניס 1500 ₪, ואם יש לכם 14 ילדים שלא נשואים הרי בעלך צריך להכניס 24000 ₪…?
בעלת הבית צחקה. "בקושי שליש מזה הוא מקבל, ואנחנו חיים בניסים, הרי מי שהחליט על 1500 ₪ לילד – הוא קונה לכל בן אייפון ב-2000 ₪, ומבקר במסעדות וקולנוע תמידין כסדרן, אנחנו לא נמצאים במקום הזה, וחיים באושר בלי הדברים האלה".
הנוכחים עדיין מקשים. מהיכן משלמים את ההוצאות השותפות? "ה' פשוט שולח", היא משיבה. "מי השליח של ה'?", הם שואלים.
בעלת הבית סיפרה על דוגמה מהשבוע האחרון: "לקראת שבת לא ידעתי מה לעשות, פשוט לא היה לי מה לקנות, ביום חמישי מתקשר קרוב של בעלי ומבקש ממנו ללמוד 15 שעות בשבת הקרובה לעילוי נשמת אביו, והוא יעניק לו 1500 ₪, פשוט ניסים. לא חסר לילדים שלי כלום, יש להם אופניים, בחופשים אנחנו נוסעים לחופי הכינרת שלושה ימים עם לינת שטח, והם מאושרים". אכן, על הפנים הקורנות של הילדים היה ניכר האושר.
המבקרים הסתכלו בפליאה על המתלים בכניסה לבית, היו שם 6 חליפות וששה כובעים. כמה עולה כל אחד?, שאלו, ושוב מצטחקת בעלת הבית ומספרת: "אינני יודעת כמה הם עלו, והסיפור המדהים הוא כך – לפני החגים דפק בבית שלנו שכן ואמר לנו שהוא השיג תרומה של ביגוד חדש לכל הבנים במשפחה, תלכו לחנות פלונית ותקנו לכל הבנים כוב"ח (כובע וחליפה בסלנג חרדי) הלכנו וקנינו לכולם. "כמה שווי התרומה הייתה?", שאלנו. "אני לא יודעת הוא הביא מספר אשראי, לא שאלתי…".
אני מסביר למטיילים שמשפחות האברכים מכונים "אוכלי המן", ובפרט אלו שזכו למשפחות ברוכות ילדים, ואלה מקבלים עזרה וסיוע מארגוני החסד החרדים, וכן מקרובי משפחה ונדיבים שששים ושמחים לתרום ולהחזיק את עמלי התורה, חלקם ב"הסכם יששכר וזבולון", במסגרתו האחד עובד השני לומד, והראשון מפרנס את השני. ההלכה קובעת על כל יהודי להעניק "מעשר כספים" מרווחיו לעמלי תורה, והוא בוחר את "אוכלי המן" המיוחדים שזכה דורנו והם נפוצים.
לאחר הביקור אמרה לי מטיילת אחת: "רואים על המארחת שהיא דיברה מהלב, לא היה לה הרצאה מוכנה, היא לא אחת מארגון ערכים שעשו לה קורס איך לעבוד עלינו".
אחרת אומרת לי: "אני לא יחזור בתשובה מהביקור הזה, אבל למדתי שיש כאלה אנשים שמאמינים במה שהם עושים, עד היום לא האמנתי שיש אנשים שמאושרים לחיות בצורה הזאת, אני כעת מבינה שהם לא תוכים, או שכופים אותם, והם מאושרים ושמחים מהצורה שהם חיים".
תחנה שניה: ממלכת התורה 'מיר'
אנו ממשיכים לממלכת התורה ישיבת מיר. הייתה זו השעה 19:15 בערב, השעה בה אלפי האברכים חוזרים לביתם. וכך, כיכר זקס ברחוב שמואל הנביא הייתה מלאה באברכים שקהל מטיילים הביט בפליאה על שגם באוטובוס, רכונים הם על ספריהם עם מנורות קטנות על מצחם (פעמים שממפגש כזה גם אני נדהם לגלות דברים שבשבילי הם פשוטים, ולציבור הישראלי הם כה מושגים גבוהים ומרתקים).
אנו מתהלכים בסמטאות הישיבה, דגש על "סמטאות הישיבה" ולא השכונה, הן ידוע סיפורו של התייר שהגיע לכיכר השבת ושאל היכן ישיבת מיר? ענו לו ההולכים והשבים, תוכל ללכת מפה כמה דקות ותגיע, או שתכמה והיא תגיע אליך…
ההסבר הוא על פועלו העצום של ראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שהחל משנת תש"נ, עת התמנה לתפקידו, הוא החל לגדל ולבנות את ישיבת מיר, שהייתה בזמנו ישיבת ממוצעת, הן במספר התלמידים והן במבנים, ובימינו שכונת בית ישראל היא בתוך שכונת ישיבת מיר.
סקרנו את בית המדרש השונים. "המרכזי" (שקומתו הראשונה מהתקופת המנדט הבריטי) "בית שלום", "בית ישעיהו", "פרידמן", "שלמי שמחה", "בית מנחם", "רפופורט", "סלאנים", ועוד מבנים וחדרי שיעורים המאכלסים את ששת אלפי לומדי ישיבת וכולל מיר.
חשוב לציין שישיבת מיר שברה שיא עולמי. המדובר הוא על "השיעור יומי" הגדול בעולם שמוסר הגאון רבי אשר אריאלי, חתנו של ראש הישיבה הנערץ רבי נחום פרצוביץ זצ"ל. בשיעור הנמסר מידי יום בשעות הערב ישנם מעל 800 תלמידים הנלחמים על מקומם הקבוע בשיעור הגדול שזוכה לתהודה רבה. השיעור מועבר כמובן ברמקול, ובשנים שהיה עומס, השיעור היה מועבר ברמקולים לחדרים אחרים, והיה תקופה שהוא שודר ברדיו "קול בריסק" ערוץ פיראטי שתופעל בידי תלמידי ישיבת בריסק.
יסודותיה של ישיבת מיר נטועים לפני 200 שנה אי שם בעיירה נידחת בבלארוס, ולאחר שתלמידי הישיבה ניצלו בדרך ניסית כשנסעו ברכבת הטראנס סיבירית לשנחאי לאחר שקיבלו אשרה מסוגיארה חסיד אומות העולם בראשות רבי חיים שמואלביץ', חתנו של ראש הישיבה רבי אליעזר יהודה פינקל, שהוא סבא רבא של ראש הישיבה הנוכחי שקרוי על שמו. הוא הקים את ישיבת מיר בארץ ישראל בשכונת בית ישראל, ראשי ישיבת מיר גם בחו"ל היו ידועים בכך שדאגו גם לבני ישיבות אחרות, ושלחו את בכירי הישיבה לחזק ולפתוח ישיבות חדשות, כך גם בארץ, רבי אליעזר יהודה היה נותן מלגות לכאלה שבאו לומר לו דברי תורה למרות שאינם למדו בישיבתו.
הישיבה היא ה-מקום בה' הידיעה של לומדי התורה מפאת ההיכלות העצומים והאווירה העצומה שיש במקום. כמו כן האברכים יכולים לבחור לעצמם את נושא הלימוד הרצוי להם, ולכן מגיעים לפה אברכים מכל הריכוזים החרדים (בית שמש, ביתר עילית ומודיעין עילית).
ישיבת מיר היא הישיבה היחידה בעולם שאין שם "חזקה" על המקום, מי שמאחר אין לו מקום מפאת העומס העצום על ספסלי בית המדרש.
נכנסנו לגשמיות של הישיבה שזקוקה ל-3 מיליון דולר מידי חודש, כדי לשלם משכורות ולהאכיל את אלפי האברכים הלומדים בה. הנוכחים נדהמו לשמוע שמדינת ישראל מתקצבת רבע מתקציב הישיבה, ואת שאר המיליונים היא משלימה מתרומות נדיבי עם, כגון הרב רכניץ המפורסם שמידי חג סוכות מכפיל את המשכורות של האברכים (שגם היא עומדת על בסיס של 850 ₪ לאברך בלבד מתקציב המדינה, והשאר מושלם ע"י נדיבי עם).
ראינו את חדר הצ'קים של ישיבת מיר, שבו אברכים מפקידים את המלגה החודשית בסך 850 ₪ (קהל מטיילי שמעו זאת בהלם, לפני כן הם בטוחים שמדובר ב-5000 ₪) מבלי להזדקק לילך לכיכר השבת כדי להפקיד זאת בבנקים השונים, וכך הבנו שהאברכים לומדים בישיבה הגדולה בעולם – מיר, לא כדי להימלט מגיוס, אלא כי לימוד התורה, הוא מחזיק את העולם, וכל רגע ורגע שיהודי לומד תורה – הוא חולייה בשרשרת הדורות, מאברהם אבינו עד ימינו, ועד כדי כך שאפילו את ה-5 דקות הליכה לבנק בגאולה – קברניטי הישיבה רוצים לחסוך לו, על כן ישנו גמ"ח הפקדת צ'קים בתוך הישיבה.
תחנה שלישית: המשגיח הצדיק
לבסוף נכנסנו לבית הגאון רבי בנימין פינקל מראשי הישיבה, המכונה בעגה החרדית "רבי בנימין הצדיק". שאלוני המטיילים, מדוע זכה לכינוי הצדיק? מה אין עוד צדיקים?
נעניתי ואמרתי להם, אכן, יש רבים צדיקים, אבל רק מעטים זוכים שהכינוי מוצמד להם אוטומטית. ורק לסבר את האוזן סיפרנו להם על אביו הגדול רבי אריה פינקל זצ"ל ועל הצוואה של ראש הישיבה רבי בנימין בינוש זצ"ל.
הרי אין אזרח ישראלי שלא שומע מידי תחילת זמן על משטרת ישראל שעולה לגבעת ישיבת פוניבז' להפריד בין הניצים, לא נתעסק במחלוקת הכאובה, אך הנקודה הראויה לציון שבישיבת 'מיר' הגדולה בימינו אין כלל מאבק ירושה, והצפוי בשנת תש"ן לאחר שראש הישיבה רבי בנימין ביינוש פינקל הלך לעולמו שרבי אריה פינקל שהוא אחיינו של ראש הישיבה היה אמור לדרוש את הירושה, והיו אי אלה שחשבו שהוא יותר ראוי מחתנו של רבי בנימין ביינוש – רבי נתן צבי.
אולם הצוואה הייתה אינה משמעת לשני פנים: "רבי נתן צבי ירש את מקומי" כך כתב רבי בנימין ביינוש", ורבי אריה פינקל הצדיק כבש את מקומו וקיבל עליו את מנהיגותו של רבי נתן צבי, וכך נודעה ענוותנותו של רבי אריה, שלימים בנו רבי בנימין ירש את מקומו כאחד מראשי הישיבה ומנהל רוחני המוסר שיחות מוסר בפני אלפי התלמידים. (כמו רבי אריה עשו רבי רפאל שמואלביץ, בנו של ראש הישיבה רבי חיים זצוק"ל, ורבי אליהו ברוך פינקל שכבשו את גאונתם והרכינו ראש בפני חתנו של רבי בנימין בינוש – רבי נתן צבי פינקל, שלימים הוכח שהכפיל שילש וריבע וכו' את מספר התלמידים איכותיה ובתי מדרשתיה של ישיבת מיר).
נכנסנו לשיחה בביתו הצנוע של רבי בנימין, שפתח את השיחה והתעניין: "מהיכן אחים שלי הגיע לבקרני?".
הנוכחים התרגשו מאד מהמילים הטובות שהשפיע עליהם רבי בנימין, שסיפר להם על יחוסו משני הצדדים – שושלת ראשי ישיבת מיר, מצד אחד, ומהצד השני הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין המפורסם.
הרב תיבל את שיחתו בסיפורים על רבי אריה לוין, ולבסוף לחץ את ידיהם ונפרד מהם כדרך סבו הגדול.
או אז התרגשתי לראות מחזה שלא אשכח. מורה להיסטוריה שהייתה אחת מהמטיילות, ניגשה וסיפרה לו סיפור אישי: "כל חיי אני מנסה להתחבר לדמות של רבי אריה לוין, לנסות להבין איך איש כזה היה מקובל על כל המגזרים? איך היה קונצנזוס? וכשאני רואה את הרב, אני מבינה שזה בגנים שלו. אני מבינה איך סבך רבי אריה היה מקובל על כל עם ישראל".
