תשובה

חודש אלול אמנם כבר עבר אבל הימים האלו מאופיינים כימי התשובה לקראת המשפט.

אני מניחה שכל אחד מאיתנו סוחב איזשהו זיכרון ילדות מהתקופה הזאת. אך ממה שאני פגשתי, נדיר שהתקופה נחווית באופן חיובי אצל מישהי שלמדה במוסדות דתיים. ימים נוראיים, כשמם כן הם אצלי, מועקה נוראה, מדחיקה ומחכה לרגע שיילכו. אחרי צום יום כיפור אני מרגישה הקלה גדולה עד לשנה הבאה. 

אנחנו לא אוהבים שאומרים לנו מה לעשות, אנחנו לא אוהבים להיות רעים שצריכים לתקן, אנחנו לא אוהבים להיות חייבים טובות.

העולם בחוץ מודד אותנו לפי התוצאות שהוא רואה. גם אנחנו הפנמנו את סוג החשיבה הזה ומודדים כך את עצמנו.

קבלות חדשות אך חיצוניות

איך שמגיע חודש אלול אנו רואים פתאום בווטצאפ, בטלפון ובכל צורות התקשורת האחרות קבלות חדשות שאנשים מקבלים על עצמם כדי להזדכות ביום הדין.

הקבלות הללו בדרך כלל נורא חיצוניות, נכון? זה לא שמישהי עכשיו תחליט לקבל על עצמה לאהוב את בעלה יותר. זה בדרך כלל פסוקי תהילים, חסד, שעה ביום ללא דיבורי רכילות או צניעות כגולת הכותרת. הכל מאד חיצוני, מאד מדיד גם. מה לגבי לסגל לעצמי ראייה של כף זכות ואהבה על העולם? זה לא קורה הרבה. לעומת זאת, במעבר על ספרי התשובה אנו רואים דגש אחר.

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. (רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה א.)

אצל הרמב"ם, למשל, עיקר התשובה היא וידוי הדברים. אבל אני רוצה להתמקד ברבי נחמן.

רבי נחמן אומר בליקוטי מוהרן תורה ו':

"עיקר התשובה הוא שישמע בזיונו יידום וישתוק".

שמעתם? זה עיקר התשובה, לשמוע בזיון ולשתוק. אין פה עשייה אקטיבית. ולמה רבי נחמן מתכוון במילה בזיון? למה הוא מתכוון בשתיקה?

קבלות רגשיות

ניקח דוגמה קלה של בזיון, נניח אני מדברת עם מישהו, יכול להיות חבר קרוב. והוא לא ממש מפגין עניין. אם הוא פחות מנומס הוא אפילו יעיר שזה משעמם, שאני חופרת וכו'.

האינסטינקט הראשוני הוא להתעצבן בחזרה/להיפגע/לנקום/לחשוב על כל הפעמים שבהם אני הקשבתי וכו'.

אנחנו מפספסים למידה.

משחר היוולדנו אנחנו לומדים על עצמנו דרך גמול, חיזוק חיובי ושלילי.

אנחנו רואים אוכל טעים, המוח שלנו אומר: "קלוריות! הישרדות!". אכלנו את האוכל, הוא היה טעים. הגוף שלנו שומר את החוויה, תזכור איפה מצאת את האוכל, תזכור שהוא עשה לך טוב.

אנחנו מפתחים התניות. משחזרים את החוויה הזאת שוב ושוב. טריגר, התנהגות, תגמול. עכשיו בכל טריגר של חוסר שאנחנו חווים אנחנו מחפשים לקבל את החוויה הטובה- "עוגה!" , לאט לאט החוסר הזה לא נהיה רק של אוכל, אלא של כל הרגשה רעה ואז, במקרה של העוגה- אנחנו אוכלים גם אכילה רגשית ולא רק כי אנחנו רעבים. אותה התנהגות ותגמול, רק טריגר שונה.

הפרסומות מסביב מראות לנו איך נראים אנשים אהובים, נערצים, חכמים, מגניבים ואנחנו, שמנסים לחפות על חוסר האהבה שלנו, קונים את הדימוי הזה ומשלמים להם תמורת התחושה הזאת.

כך יוצא שמההרגלים שלמדנו, במקום לשרוד הם קמים עלינו והורסים אותנו- השמנת יתר ועישון הם בין הגורמים המובילים לתחלואה ותמותה בעולם, הניתנים למניעה, כמובן, על ידינו.

ועכשיו, מה קורה לנו כשאנחנו מנסים לחזור מההרגלים הרעים וכופים על עצמנו להפסיק- גמילה מעישון למשל, נדרשים בממוצע 6 פעמים עד שהאדם באמת נגמל.

מה אם במקום לנסות לכפות על עצמנו פעולה מעשית, פשוט ניכנס לתחושה שאנחנו ממהרים לקבל עליה תגמול טוב בצורה של סיגריה או עוגה? או במילים של רבי נחמן: מה אם נשתוק ונהיה פסיביים?

בהרצאה של ג'דסון ברואר בטד על מניעת הרגלים מדבר המרצה על מטופלים שאיתם ניסה לעבור תהליך גמילה מעישון באמצעות שיטה של מיינדפולנס (מי מזהה את הקשר להתבודדות?). אתם יכולים אפילו לעשן, הוא אמר, רק תהיו ממש סקרניים לגבי חווית העישון שלכם.

אחת הנגמלות הגיבה, עישון קשוב: "מריח כמו גבינה מסריחה ובטעם כימיקלים, איכס!"

היא ידעה כבר לפני זה באופן שכלתני שהיא רוצה להפסיק לעשן כי עישון מזיק לה, אבל באמצעות החוויה הסקרנית היא כבר ידעה את זה בעצמות דרך החוויה והקסם של העישון נשבר.

חווית הקשיבות

החלק במוחנו שנקרא פרה פרונטל קורטקס הוא חלק שמבין באופן רציונלי את הדברים שאנו צריכים לעשות, והוא זה שעוזר לנו לשנות הרגלים. זה נקרא שליטה קוגנטיבית- שינוי ההרגלים דרך החשיבה המודעת. לצערנו אותו חלק בדיוק הוא גם החלק הראשון שמתנתק כאשר אנחנו נלחצים. אין טעם לדבר לאדם בשעת כעסו, אמרו חז"ל, וכנראה שגם אנחנו רואים את זה כשאנחנו אמוציונליים, ההגיון לא ממש עובד וגם לא השליטה העצמית.

דרך הקשיבות אתה מפתח לעצמך חוויות חדשות, מבט חדש על ההתניות והמודעות הזאת גורמת למרבה הפלא באופן מפוקח לנטוש הרגלים ישנים.

הרצון הזה להתעמק בחוויות שלנו במקום לברוח מהן מוליד רגש של סקרנות. ואיך סקרנות מרגישה? היא מרגישה טוב, נותנת פתח לשינוי, לתקווה. כך שבפעם הבאה שתרגיש את המתח מכל סיבה שהיא, הוא ימלא אותך באתגר במקום לסגור עליך.

נשמע פשטני, אבל זה עובד. במחקר שנעשה מסתבר שבכל הנוגע לגמילה מעישון השיטה הזאת מצליחה פי 2 מהעזרה הטובה ביותר שבגמילה מסיגריות לאנשים. ובתצפית על פעילות המח רואים שמערכת העצבים שנקראת רשת מצב ברירת המחדל הייתה פעילה במיוחד, חלק מההשערות הן שחלק ממנה הנקרא קליפת הרצועה האחורית מופעל כאשר אנחנו נשאבים לחוויה החזקה וחווים אותה ללא התנגדות.

אז פעם הבאה שאתם חווים מתח, משועממים, מציצים לנייד שוב ושוב או כועסים ופגועים ממישהו, תתבזו, תידומו, תרגישו וכבר חזרתם בתשובה.