הסרט, שהינו החלק השישי בסדרה האיקונית של יהודה גרובייס, נוגע בעצב הלאומי ומציג סיפור נוגע ללב על נקמה, אובדן ואחדות. עלילת הסרט, המתרחשת על רקע המתחים הביטחוניים באזורנו, מצליחה לשלב בין דרמה מותחת לבין שאלות מוסריות עמוקות, כך לדוגמה גיבור הסרט, חייל שנפצע קשה בעזה ומבקש לנקום את מות חבריו, מסמל את הקונפליקט הפנימי שכל אחד מאיתנו חווה בתקופות של משבר.

מעבר לעלילה המרתקת, 'נקמה יהודית 6' מצליח לגשר על פערים חברתיים עמוקים, הקהל המגוון שהתאסף, מעיד על כך שהסרט מצליח לדבר אל לבם של אנשים מכל שכבות האוכלוסייה. הסרט מציג תמונה אותנטית של החברה הישראלית, עם כל מורכבותה ומזמין את הצופים לשקול מחדש את עמדותיהם ולהתחבר לחוויה משותפת.

הבחירה להקרין את הסרט בסינמה סיטי, היא החלטה שמשקפת את שאיפתו של גרובייס להגיע לקהל רחב ככל האפשר. ובכך, מציג חזון חדש של קולנוע ישראלי שפתוח לכל, "הסרט 'נקמה יהודית 6' אינו רק סרט פעולה מרגש, אלא גם מראה למציאות הישראלית, הוא מעלה שאלות קשות על טבע האדם, על משמעות הנקמה ועל האפשרות של סליחה וריפוי, הסרט מזמין אותנו לחשוב על מקומנו בחברה, ועל התפקיד שלנו בבניית עתיד משותף."

ב'נקמה יהודית 6', יהודה גרובייס הצליח ליצור לא רק סרט מצוין, אלא גם אירוע תרבותי משמעותי.

הסרט הזה מוכיח כי הקולנוע הישראלי, ובפרט הקולנוע החרדי, מסוגל להתמודד עם נושאים מורכבים ולעורר שיח חשוב. 'נקמה יהודית 6' הוא לא רק סרט, הוא קריאה להתעוררות, לקירוב לבבות ולשינוי."

הפוסט נקמה יהודית 6: בין נקמה לגאולה הופיע לראשונה ב-קו 400.

סדרת 'יוצר. האדם" לוקחת אותנו להצצה מעמיקה אל לב עולמם של היוצר והיצירה והחרדית, בדגש על הקונפליקט והאתגרים הייחודים במפגש בין עולם היצירה והתרבות לקהילה החרדית.

בסדרה ניפגש באופן אישי ואינטימי עם יוצרים ויוצרות חרדים, לשיחה אישית על יצירה חרדית, תהליך ההתפתחות האישי והמקצועי, וסקירת יצירות נבחרות לצד מגמות בתחום התרבות והאמנות מהזווית החרדית, מתוך כוונה להיכנס לעומק מקורות ההשראה ו"הקישקעס" של תהליך היצירה החלוצי של מובילי תרבות בחברה החרדית.

המפגשים במסגרת סדרתרבות הירושלמית, בהובלת גלריית המקלט ומגזין התרבות החרדי קו 400, ויתקיימו בימי שלישי בחודשים אוגוסט – ספטמבר, בין תקופת "בין הזמנים" ועד לראש השנה.

• Facebook

האירועים יתקיימו בגלריית המקלט, יהודה המכבי 7, ירושלים

לאירוע בפייסבוק

אירועי סדרת יוצר. האדם

הפוסט סדרת יוצר. האדם. הופיע לראשונה ב-קו 400.

סדרת היצירות המרכזית בכתב עת זה מוקדשת לאמנית רחל אהרן. נדמה כי הן נוצרו עם פרוץ מאורעות שמיני עצרת, אך למעשה הן מבוססות על סדרת אירועים קודמים בהיסטוריה הישראלית. כנאמר "אין חדש תחת השמש", והתחושה היא שההיסטוריה חוזרת בווריאציות שונות ומשונות.

רחל אהרן ממצפה הושעיה יורדת אל הדרום הרחוק, אל מחוזות ילדותה בקיבוץ סעד שבחבל הבשור, ומצלמת את השברים של בתי המפונים מימית בסיני, שהועברו למשמרת ליד כרם שלום. היא מדרימה מטפורית עד ימית הרחוקה, ומרחיקה אל שנות השמונים לימים הקשים (כך חשבנו אז) של פינוי סיני. לא הרבה יודעים, אבל השברים של הבתים הטרומיים שנבנו בהיאחזות החלומית בסיני נאספו והובאו אל עוטף עזה. מעין סוג של בית קברות, או הנצחה ליישובים שהיו שם. את הצילומים האמנית מדפיסה והופכת לעבודות קולאז' עוצמתיות שהיא גוזרת במו ידיה, המהדהדת את אירועי השבעה באוקטובר. היא מחברת ומדביקה עבר והווה יחד באופן סימבולי.

ואם בסימבולי עסקינן, הרי שרחל אהרן חושבת ויוצרת סימבוליקה. היא לוקחת סמלים קיימים, מעבדת אותם, לפעמים גם מאבדת את הפרשנות הראשונית שלהם, ויוצקת להם משמעות חדשה. תהליך זה הוא אישי מאוד, ועם זאת מתכתב עם הקולקטיב הישראלי עד מאוד. כך בסדרה הנוכחית 'שברים' היא לוקחת את האבטיח הישראלי שפגשה באחד הטיולים הרגליים שהיא נוהגת לעשות ליד מצפה הושעיה ומצלמת אותו. היא הופכת אותו לרקע אקספרסיבי ביותר, ועליו היא מניחה את שברי בתי המפונים. כך האודם העסיסי מסמל את הדם ואת המחיר הכבד והכואב, אך גם מנוגד לסמל אחר שנוכס לאבטיח בדיוק בתקופה זו מהצד שני של המתרס – הוא מסמל את ישות האויב שאימצה את הצבעים ירוק, שחור ואדום, בדומה לאבטיח. 

למעשה, אהרן יוצרת קומפוזיציות שאינן חד – משמעיות. הן יכולות להתפרש לשתי פנים, ובזה כוחן. עם זאת, היא יוצרת כמיהה לנרטיב ברור,  דרמטי ומובנה, שהוא למעשה אינו קיים באופן קוהרנטי ויוצר תחושת חמקמקות נסתרת מהגילוי. לכן לרוב העדיפה לא לתת שמות לעבודות, מפחד הפרשנות החוסמת. סדרותיה מאופיינות בשם מובהק כל אחת משל עצמה, ולעיתים הן מתכתבות זו עם זו. 

את סדרת הקולאזי'ם היא עשתה ממש בעקבות המלחמה, דמויות יווניות חסרות ראש מסמלות את האסון הנורא מרחפות על פני שדות פתוחים של מחוזות ילדותה בעוטף עזה. מרככות את עוצמתו של הטבח הנורא וגם תוהות עליו בפסלו של 'האיש החושב' של רודן כשהצל הנורא מתחתיו מדבר לאן נפלה האנושיות.  

יצירותיה של אהרן הן קולאז'יות במהותן, פרגמנטריות, עשויות קטעים־קטעים, שברים־שברים, מצבור של דימויים וסמלים. ניכר שהיא בקיאה תולדות האמנות, הודות לניסיונה בהוראה בתחום האמנות במשך יותר משני עשורים. עם זאת,  אהרון יוצרת שפה ייחודית. היא מדביקה את היצירות על גבי המשטח בשעה שהיא מעצבת להן קומפוזיציה חדשה, בצורה ובצבע המקבלים משמעות אקטואלית מקומית במבט מסוים, ועם זאת גם אוניברסלית וגלובלית.

גלריית המקלט, יהודה המכבי 7 ירושלים. עד ה13.6

פתוח בראשון שלישי וחמישי מ-17:30-19:30 לפרטים 058-5001019

הפוסט שברים הופיע לראשונה ב-קו 400.

דברי פתיחה קצרים נשאו חה"כ אייכלר, וסגן שר התרבות יעקב טסלר, שפרס חסותו על האירוע. הדוברים הזכירו את מצוות והדרת פני זקן ביהדות, ואת שלל הפעולות שהם נוקטים למען אוכלוסיית הזקנים. סגן שר התרבות אף הקדיש כמה משפטים ליצירות התערוכה, ולתרבות החרדית שמשלבת 'אמנות ואמונה', כלשונו, אותה הוא כמובן פועל לקדם במסגרת עבודתו. עם סיום דברי הפתיחה, יצא טסלר בלוויית בני פמלייתו, היועצים והדוברים, לצפות בתערוכה.

על יד כל תמונה חיכתה האמנית, והציגה לסגן השר את היצירה, מלווה בדברי הסבר. טסלר מצידו הבטיח להמשיך לדאוג לטיפוח עולם האמנות החרדית, ולהקים גלריה קבועה ליוצרות מהמגזר. השילוב בין עולם הרוח היצירתי לעולם הציני והמעשי של הפוליטיקה הוליד ארוע במסגרתו מושכות במכחול פורשות מושגים אמנותיים, בפני עובדי ציבור השומעים זאת אולי לראשונה בחייהם.

והיו די הרבה מושגים חדשים לקלוט. התערוכה כללה מגוון רחב של ז'אנרים, עם סגנונות יצירה שונים. הצד המסורתי קיבל ביטוי חזק בציורה של ש.לנציצקי, שמציג זקן יהודי רוקד עם ספר תורה, וצעירים מרקדים לפניו. אך יוצרות אחרות העדיפו להתמקד בזיקנה אוניברסלית יותר. אחת מהן, מנוחה ינקלביץ, הסבירה שבחרה לצייר זקן לא חרדי כי 'גם אותם צריך לכבד'. עדי חפצי אהרן, השתמשה בטכניקה של שמן על בד כדי להציג זקנים מציירים בחדוות יצירה, והמצלמה של שושי סירקיס קלטה משחק מעניין במיוחד בין זקן לבין הצל שלו.

 תצלום נוסף שתופס את העין, משתייך לבעז רובין, שתיעד את יד סבתו בפוזה הזקנה והמוכרת, טבילת ביסקויט בכוס תה. בעז, שמתוקף תפקידו כגבר לא יכל להשתתף בתערוכת אמניות חרדיות, שלח את אימו שושנה, יוצרת מוערכת אף היא, להציג במקומו. בהתרגשות בלתי מוסתרת הציגה שושנה את תמונה ידה של אימה, באומרה, זו היד העמלה של אמא, ביד הזו היא כיבסה ללא מכונה, עשתה חסדים וגידלה 11 ילדים.

באופן אולי מפתיע נעדרו מהתערוכה פניהם של זקני המגזר המפורסמים ביותר, הלא הם תמונות הצדיקים. הרב עובדיה והרב חיים קנייבסקי לא נראו כאן רוכנים על ספריהם. עם זאת, איילת פולק, אמנית ש'משתוקקת לצייר את הקודש', הקדישה איור צבעוני מאד לפסוק 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים'. הדמות המופיעה בו מזכירה את הרב שמואל אליהו. לשאלתי אמרה איילת, שהרב אליהו אכן שימש לה כ'השראה' לציור.

נפח מיוחד תופסים הבגדים המסורתיים של זקני המגזר. אסתר פרוש מחברת אותנו לעבר, ומציגה זקן חבוש קסקט, מטייל עם נכדו החובש קסקט אף הוא. שרה ליפשיץ מחזירה אותנו לשטריימלים בני זמנינו, כשהיא מוסיפה להם נצנוץ ברעמה, כדי לחמוק מריאליסטיות יתירה. צפורה נוסבוים, השקיעה זמן רב בלמידת סודות הלבוש הירושלמי של בני הישוב הישן, ועל ידי צבעי אקוורל הביעה אותם בציורה 'זקני ירושלים'. בחירתה לצייר את לובשי הזברות בשחור לבן אמנם מביעה את הוד הקדומים, כפי שנהוג לומר, אך לטעמי מפספסת את הצבעוניות של הפסים, דווקא במקרה שבו הלבוש החרדי אינו שחור סופסוף. הלבוש הירושלמי מופיע גם אצל מטי דושינסקי שבמוצג רווי צבע עז הציגה את ה"יארמולקע" (כיפה לבנה סרוגה שמשמשת את חסידי תולדות אהרן, מ.ל.) של ילדי מאה שערים, המשתובבים לצידם של זקני השכונה והכביסה התלויה בחצרותיה.

טיש חסידי צבעוני

אפרופו צבעים, ביצירתיות יוצאת דופן הציגה תהילה ציון טיש חסידי צבעוני. הציור האימפרסיוניסטי שלה לוקח קהל הלבוש בשחור לבן והופך אותו למרובה גוונים ותוסס. פני זקנות המגזר נעדרות מהתערוכה, למעט יצירתה המורכבת של מילכה אטיאס, שמבין כתמי הצבע מציצה דמותה של זקנה, על ראשה מטפחת, והיא מחזיקה את נכדה הפעוט. התבוננות נוספת תגלה את ראשיהם של צאצאים נוספים. גם עטי ברקלי החביאה ידיים זקנות בין כתמי צבע, ביצירתה "פלטת גיל וזהב", שבין חומרי הגלם שלה מופיעים 24 קראט של עלי זהב.

חלק מהמוצגים עוסקים בדינמיקה שבין הזקנים לבני הדור הצעיר.  כך למשל בציורה של חיה ברלין, המציגה דמות זקן הרוכן בשיחתו לעבר ילד. כשגרם המדרגות ובלוני הגז שמאחוריו מוסיפים ליצירת אווירת עולם ישן. במוצג נוסף, שמשלב בין הריאליסטי לאבסטרקטי, מציגה אסנת לב יד זקנה ויד צעירה המשחקים יחד שחמט, כשכוס תה משמשת את היד הזקנה, ורמקול אלחוטי מונח לצידה של היד הצעירה.

הקו המשותף לכלל היצירות הוא היחס הרואה במבוגרים מודל של כבוד, יותר מאשר אובייקט של נזקקות או חולשה. המוצג שמביע זאת בדרך היצירתית ביותר בעיני, היא יצירתה של לונה שעיו, 'זה קנה חכמה'. בשילוב של איור דיגיטלי ועיבוד, מציגה שעיו צעיר, שבבואתו מורכבת מחלל שחור ומעט ספרים. הצעיר מושיט יד ברכינה לדמות זקנה, המורכבת כל כולה מספרים, פרי חכמה נרכשת של שנים. האיור מתחכם לאמר, גם הצעירים חכמים, אבל ספרייתו של הזקן גדושה יותר.

קיומה של התערוכה בכנסת עוררה דיון בין משתתפיו על הצורך בקידום האמנות החרדית. לילדים חרדים אין איפה לצרוך אמנות, אמרה אחת היוצרות. רעותה הדגישה את הקושי הקיים להפוך את הכשרון למקור הכנסה, ואת החשיבות של עמותות התומכות באמניות, כמו 'יוצרים סביבה' שעומדת מאחורי התערוכה הנוכחית. דובר סגן השר טסלר, שמוליק שוק, סיפר לי על התכניות שהם מנסים להוציא לפועל שיקדמו את היוצרים החרדים. 'צריך לתת להם הכרה, והתערוכה הזו נועדה לזה', הוא אומר. 'יש צמאון לצרוך אמנות במגזר, ואנחנו נקים חממות לאמנים, נתמוך בהם ובמוסדות שמקדמים אותם'. הוא מספר על התייעצויות עם אנשי המקצוע בתחום, ועל שיתוף פעולה עם הרשויות, בתקווה להביא לקיומם של כמה שיותר מופעים, תצוגות וכדומה.

אז אם אתם יוצרים, אמנים, וכל דבר מהסוג הזה, אולי זה זמן טוב לקפוץ על העגלה המתמלאת של האמנות החרדית.

גלרייה מהתערוכה

הפוסט זקנים על קנווס הופיע לראשונה ב-קו 400.

באחד מימי ניסן המלבלבים, לפני שהחורף חזר לשבש את האביב, נקלעתי לבית האמנים בבית שמש. מבנה קטן צמוד למרכז המסחרי, המעניק שקט השראתי והפוגה מהרעש העירוני.

על קירות הבית נפרשה תערוכת 'בזמן הווה' של שירן-זראי מזרחי, (39). תושבת העיר, שבמסגרת יוזמת העירייה להקים במקום קהילה של אמנים, קיבלה את המקום להציג את ציוריה. שירן, גדלה בבית מסורתי בבאר שבע, ובגיל 4 היגרה משפחתה לדרום אפריקה. לפני 15 שנה שירן חזרה לארץ, התחזקה בדת ונישאה. כיום, היא ומשפחתה משתייכים לקהילת מעם לועז, קהילה ספרדית-אנגלוסכסית בבית שמש.

המטפחת שעל ראשה וחזותה החרדית, פחות באים לידי ביטוי בציורים. זוהי לא אמנות חרדית מובהקת, עם תמונות של רבנים או חפצי יודאיקה, אלא כזו המציגה רגעים משפחתיים, טבע, מומנט רחובי ופוזות אנושיות אוניברסליות. שירן מסבירה ש'אני לא רוצה לצייר משהו שאנשים רוצים, אלא שזה יהיה אותנטי משלי. והרעיון הוא להתמקד במשהו יותר גדול, ולא רק בקהילה. אני לא יכולה להיות מגזרית הרי המשפחה שלי לא שם'.

עיקר עבודתה של שירן הוא 'ציור לפי תמונה', כלומר הפיכת תמונה לציור. כך מופיעים בתערוכה רצף ציורים של רגעי יומיום שנקלטו בעדשת המצלמה ושיראן ייצרה עותק אמנותי מהם. מובן שציור לפי תמונה אינו אבסטרקטי, ומזהים את הדמויות, הנוף והרקע. עם זאת, שירן מעניקה לציור מין טשטוש עדין, שמרחיק אותו מהאמנות הנטורליסטית. 

בסבלנות רבה תיארה לי שירן את הרגעים שמאחורי כל מוצג. הציור 'שעה שקטה' בה נראים ילדיה משחקים עם בני הדודים שלהם נוצר כי 'כשהם שיחקו נכנס כזה אור מהחלון שהייתי חייבת להנציח'. ככלל, הצבע והאור הם המוטיב הבולט במוצגים, והם הנופך האישי ששירן מוסיפה לתמונה המקורית. ההתמקדות שלה באור וצבע נובעת מזיקתה לסגנון האימפרסיוניסטי. כך נראה בין מוצגיה עצי יער בשלל צבעים, צמחיה שנראית כמו צבעים שפוכים על הדף, בתים עם גגות אדומים במיוחד וחול חוף ים ורוד. 

היותה של שירן בעלת תשובה שמשפחתה בארצות הברית, מעניקה גיוון רב ליצירותיה. כך אנו מקבלים את הפריחות שמסביב לבית שמש, לצד ציורים מניו יורק, קליפורניה והגנים הבוטניים בברוקלין. אשה חרדית מתבוננת בנוף לצד משפחה חילונית המטיילת בחופי אמסטרדם.

שלושה ציורים הקדישה שירן לנושא 'בחוץ-בפנים'. בסדרה זו מביעה שירן ניגודים בין האדם לטבע. בכל אחד משלושת הציורים מופיע אדם, בדמות ילד, אשה או נער, המחפש דרכו ב'שממה יפה', כלשונה של שירן. הצבעוניות העזה של הצומח גורמת לתהיה האם האדם הלך לאיבוד, או שמא מטייל להנאתו. 

את השכלתה בתחום רכשה שירן בבית ספר לאמנות בניו יורק. אך עם נישואיה חדלה לצייר כי חיפשה לעבוד במשהו מכניס יותר. הקורונה, שהביאה בכנפיה יותר זמן פנוי עם המשפחה והטבע הפורח מסביב לבית שמש, החזירה את שירן למכחול ולהתבוננות בעוצמות של אור, צבע ותנועה.

איך העולם הייחודי שלך, כעולה, כבעלת תשובה, כחרדית, בא לידי ביטוי ביצירות שלך? אני שואל. שירן משתפת בפתיחות, 'עברתי הרבה תקופות, מדינות וקהילות, וזה גרם לי לראות את העולם קצת מהצד. אנחנו חלק מהעולם, אבל קצת נפרדים ממנו'. למרות שמוצגי התערוכה לא עוסקים ישירות בדת, הם ממוקדים הרבה ברוחני ובחיפוש. היצירות מתחשבות בגבולות הצניעות אך גם נעדרות מסרים דתיים חד משמעיים. בכך משלבת שירן בין אמנות אוניברסלית לעמידה בכללי הקהילה.

תמונות מהתערוכה

הפוסט בזמן הווה הופיע לראשונה ב-קו 400.

בדומה לרובין, אילה עמואל היא אמנית וחלוצה עם חיבור חזק ליישוב. דור שני לחוזרים בתשובה אשר עלו לישראל מארה"ב, והתיישבו בישוב בת עין. עמואל עוסקת בעבודותיה בבית ובחיי היום יום, חוקרת את הטבע וסביבתה הקרובה. כאמנית דתיה, היא חוקרת את מהות הבגד ככסות, לצד דימויים של הגוף. ציוריה נוגעים בהסתרה ובגילוי שהם חלק מהפרקטיקה המרכזית היומיומית של ההביטוס הדתי. השטיח הוא הסימבול המרכזי ביצירתה ומסמל חיפוש שורשים, חיבור לקרקע ולאדמה ובמקביל כיסוי הראש ובדי הלבוש.

משחק הסמלים מופיע גם במשחק המילים בשם התערוכה 'הסתר בדים' הרומז לדמותה של אסתר בחודש אדר מצד אחד ולבדי העץ הענפים המופיעים במשולב – פנים חוץ. אלו אוקסימורונים הבאים לידי אחדות ביצירותיה המושפעת מהשפה הסימבולית של רבי נחמן מברסלב

"יש הר ומעל ההר עומד אבן ומן האבן יוצא מעין… כל דבר יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב" (רבי נחמן מברסלב)

"אני מתייחסת לסביבה החיצונית של המקום בו אני גרה, לסביבה העירונית ולחיפוש אחר הטבע בסביבה זו. אני גרה בשכונת נחלאות בירושלים בבית עתיק עם כיפה עגולה, אשר מופיע  תדיר בעבודות שלי", היא אומרת.  "יש רגעים שאני חווה, בהם אני מביטה על עצמי מבחוץ, מנקודת מבט שונה, ומציירת את עצמי ממבט חיצוני. רגע בו רוח מעיפה את השמלה שלי, שלולית בגשם, חיבוק עם התינוקת או עלה שנפל, אני מתרגמת את התחושה לציור."

תהליך עבודתה הוא ברובו אינטואיטיבי, והיא יוצרת חיבורים מרתקים ממפגשים של חייה למשל קבר הרשב"י במירון, המבנה העגול והעיטור של הגדרות ליד ביתה בנחלאות, כמו גם חיבור בין הפנים של הבית לחוץ השטיח יחד עם עץ הזית.

עץ הזית נתפס כמשהו אנושי ביצירה של עמואל. הגזעים החלולים עקומים ומפותלים כמו ריקוד של גוף חי ומתכתבים עם נושאי ציוריה של האמנית אנה טיכו שהגיעה מאירופה לפני יותר ממאה שנה אל הרי ירושלים. עבודותיה משקפות את המבט של המהגרת שהגיעה לארץ המתפתחת מגרמניה המפותחת וכולה התבוננות ופליאה על הנופים החדשים. עמואל מתכתבת במקביל גם עם עבודותיה של אמה שעלתה לישראל לפני עשרות שנים, אל הרי ירושלים ומביעה את הקשר המיוחד בציוריה.

את החיבור בין התערוכה לבין דמותה של נשים יהודיות מובילות ניתן לראות בדיוקן העצמי של אילה , והוא שהביא את ההשראה לעסוק בדמותה של דונה גרציה בערב הסיום שתוביל מיכל אהרוני רגב.

 מוזמנים לבוא ולחזות בתערוכה ובמופע הסיום "מי היתה דונה גרציה" ביום חמישי הקרוב ה-16.3 בשעה 20:00

 לפרטים ולהרשמה: https://forms.gle/v89fq8amDSSQqJaa7

תערוכת הסתר בדים \ גלריית המקלט
היוצרת: אילה שירה עמואל
אוצרת: ד"ר נעה לאה כהן
מופע סיום: מיכל אהרוני רגב – מי היתה דונה גרציה ומדוע היא רלוונטית גם להיום.

יצירות נבחרות מהתערוכה הסתר בדים

הפוסט הסתר בדים הופיע לראשונה ב-קו 400.

תערוכת 'יוצרות לאור' שהוצגה בימי החנוכה בבית שמש, הינה פרי יוזמתו של ארגון 'יוצרים סביבה – אמנות וקיימות בקהילה' בניהולה של מיכל רוזנר, ובשיתוף פעולה עם האגף לתרבות יהודית והמחלקה לתרבות תורנית בעיריית בית שמש. התערוכה מציגה את יצירותיהן של עשרים וחמש אמניות חרדיות ומטרתה לתת במה ל'שיח של תרבות נשית', כלשונה של מיכל.

"טאטא, זה כמו הקישוט-סוכה שהכנתי השנה" צהלה ילדה בת 8 למול אחד המוצגים. אכן, חלק גדול מהיצירות היו בסגנון חרדי קלאסי. ציורים פיגורטיביים, נעדרי מורכבות ומציגים את חיי הדת והמגזר. כמו למשל ציור דיוקנותיהם של הרב עובדיה, ר' חיים קנייבסקי ושאר גדולי ישראל, ציור תפילה בכותל, ילד חלאקה עם ספר תורה, כנר יהודי ועוד. לכל יצירה הוצמד כרטיס הנושא את שם האמנית ומכיל הסבר על היצירה ומשמעותה. ככה זה באמנות חרדית, היא באה צמודת פירוש, שעולה בקנה אחד עם עולם הערכים החרדי.

יצירות נוספות התכתבו עם העולם החרדי, אך הוסיפו לו תחכום. כך למשל ביצירתה של פנינה שליידר   שהציגה תשפוכת של צבעים מרהיבים המייצרים הדמיה של עליה לרגל. מטי דושינסקי בציורה 'ריקוד מתוך החושך' משתמשת באמנות מופשטת, משיכות אקראיות של צבע עז, שבינן מציצות דמויותיהם של חסידים רוקדים. כרטיס ההסבר של דושינסקי קורא לנו לשים לב לטוב החבוי (חסיד רוקד) בתוך החושך. אם כי הרקע של החסידים הרוקדים מדמה יותר פרץ של שובבות נועזת, שאולי היא זו שמרקידה את החסידים. בפרקטיקה דומה השתמשה גם רחל גבירצמן שהחביאה שמונה נרות דולקים בלשונות צבע בוערים, שלטעמה מייצגים את ניצחון הנרות היהודיים על רוחות התקופה. גם כאן, בעין שונה ניתן לראות את הנרות שמשתלבים דווקא ברוחות.

לצד זה מצאנו גם יצירות המייצגות את העולם האוניברסלי. כמו גרף של א.ק.ג. מחרוזים, ויצירה שמתכתבת עם סדרת ילדים מוכרת. במרכז הגומחה עמדה יצירתה של רבקי גוטליב: גולגולת ראש הבנויה מברזלים מסובכים, וסליל של ברזל מלפפו. המוצג הזכיר הדמיות של חשיבה בלופים או ocd, אך בדברי ההסבר שלה נמנעה היוצרת מלקרוא לילד בשמו ודיברה רק על 'חשיבה חיובית שמגרשת מחשבות שליליות'.

שירן זראי מזרחי מציגה את דמות האשה כעדינת מראה שמרחפת בתנועת ריקוד קלה, בשלושה ציורים שונים. פעם הריחוף הוא בין גלים סוערים, פעם היא מוקפת הילה של אור, ובשלישית היא מקיפה את האור וחובקתו בזרועותיה. היצירתיות של מזרחי הולידה אשה רוקדת בחופשיות שעומדת בתנאי הסף של הצניעות החרדית, כשהריקוד מוסבר על ידה כנגיעה ברוח ובנשמה. 

זוהי לא תחרות ואני לא השופט, אבל היצירה שתפסה את עיני ושבתה את ליבי יותר מכולן, היא המוצג של יעל שוורץ. בשילוב מדהים של דפי ספר ישן עם צבעי מים, יצרה יעל מעין גרפיטי סוער המציג נערה עוצמת מבט. לפי ההסבר הנערה משדרת שלמות, שלווה, פשטות ורכות. אך שערותיה הפרועות, הצבעים העזים ושילוב אלמנט הגרפיטי הרחובי, נותנים ליצירה מבע של פראות ואפילו אופל מסויים.

משלא באתי על סיפוקי בסיור במבנה העירייה, ביקשתי לקבל וירטואלית את היצירות שהופיעו בשני המקומות האחרים. קיבלתי שלל יצירות יפות, שמביאות את הווי השטעטל, כלייזמרים ושטריימלים, ילדים וכינורות בשלל צורות ייצוג יצירתיות. ענת אלון מציגה בשתי יצירות שונות נגינה מהצד הנשי. גם היא מפעילה יצירתיות בהצגת האשה באופן צנוע, פעם כשרק גבה הרכון מעל הפסנתר פונה לצופה, ובציור אחר ילדה עם מבט בוגר ועז, ואולי אפילו נוגה, פורטת על מיתרי הכינור.

התערוכה שהתקיימה בשלשה מוקדים שונים, בעירייה, היכל התרבות ובבית האמנים, מציגה יצירות נוספות רבות, שבמסגרת מצומצמת זו התייחסנו אך לחלקן. נשים חרדיות יוצאות מאזור הנוחות, מציגות את יצירותיהן לקהל הרחב ואף מצטלמות לסרטונים מקדימים לתערוכה. חלקן מציגות את עולמן היהודי-מגזרי כלפי חוץ, וחלקן מביאות את העולם החיצוני לתוך יצירתן. עם זאת, לדברי מיכל רוזנר, היוצרת החרדית מאופיינת בכך שהיא תדבר פחות על עצמה. 'פחות פרסונליה או גאווה', ויותר הסבר על היצירה והתהליך.

ואכן, התערוכה משכה מתעניינים מכל סגנונות האוכלוסייה, והשיגה, לפחות לפי שעה, אחדות בין המגזרים דרך האמנות.

הפוסט יוצרות לאור הופיע לראשונה ב-קו 400.

שעה ורבע של תוכן צפוף ועשיר היווה את ערב ההשקה. בזה אחר זה עלו הדוברים, 13 במספר, והקריאו שיר מפרי עטו של עדן, המופיע בספר החדש. סלב'ס מוכרים נטלו חלק באירוע. השחקן והיוצר שולי רנד הקריא ונאם, דניאל גד, שבסדרה שבבניקים שיחק את אבינועם לסרי, דיבר אף הוא, שלמה ארצי שלח ברכה מוקלטת וישי ריבו ביצע שיר.  הגלריה המכובדת של אנשי הציבור מוכיחה שאביטבול הגיע להכרה מכובדת בזכות עצמו. בנוסף לייחוס טוב בדמותה של חמותו, הרבנית ימימה מזרחי. 

מטבע הדברים, בין שלל התשבחות שהורעפו על חתן האירוע, עסקו הדוברים בכתיבה החרדית, שהולכת ומתפתחת בתקופתנו. רק לאחרונה יצאו לאור חוברות השירה 'מיגו' והגליון הרביעי של כתב העת 'יהי' (שנערך גם הוא על ידי עדן אביטבול), שפרסמו יצירות של בני ובנות המגזר החרדי. לא מדובר בתופעה מובנת מאליה. מנחת הערב, טלילה ציפר, עורכת בעיתון 'הארץ', סיפרה שהופתעה לגלות את קיומה של השירה החרדית כשעדן שלח אליה שיר לראשונה לפני 4 שנים, והרבנית ימימה מזרחי הזכירה את האתגר של הכותבים לוודא ש'הדוסיות לא תחנוק את היצירה'. הקונפליקט בין החופשיות של האמן למגבלות החברה צץ שוב ושוב בכתיבה של עדן שמפלרטט בין ייצוג העולם הישיבתי לבין הצגת מבט חיצוני וביקורתי עליו. 

לאה'לה חושבת שהיא מאוהבת, הקריאה אסתי ביטון שושן את אחד הטקסטים שבספר החדש. העלילה של לאה'לה מציגה סיפור אהבה חרדי נועז, שבקריצה אירוטית מרומזת כוללת 'סוד כחול', ומתארת קריעה פנימית בין אהבה ותשוקה חנוקה, שמוחלפת ברמח"ל ובעל אברך. בטקסט אחר מתאר אביטבול את תחושתו של אב טרי שקובר את ערלת בנו אחרי הברית, בעזרת כף חגיגית מהסעודה. אך המשורר לא מסתפק בהבאת הקונפליקט בין השמחה לכאב של הנימול, אלא מגדיר את הקבורה כ'העלמת ראיות', כביכול האקט של הברית היא פשע. הרבנית ימימה אף התייחסה לפערי המעמדות החרדיים, כשהיא מציגה את חתנה כמשורר מזרחי בן לבעלי תשובה, המרכך את עמדות הממסד החרדי, ומביא 'קול של פקפוק בהכל, חוץ מאשר בנוכחות המשותפת שלנו'.

• לאה'לה חושבת שהיא מאוהבת
• גלריית תמונות מהאירוע

כריכת הספר, שלפי עדותו של שלומי חתוכה – מנכ״ל הוצאת טנג׳יר בה הוצא לאור הספר, הושקעה בה מחשבה רבה, מציגה איש שכובעו עף קצת מעל ראשו, מציץ מאחורי הפרגוד אל עולם חיצוני צפוף במגדלים. כך מנסה אביטבול להציג את מיקומו של בן הישיבה שבינו לעולם החיצוני חוצץ פרגוד. אך הפרגוד מופשל לרווחה, והכובע, שאמור לשמור על הראש ומחשבותיו, עף ברוח. גם שם הספר, פרגוד, משמש כקריצה המגלה סודות, בפרפרזה למושג התלמודי 'שמעתי מאחורי הפרגוד'. 

כך, במגעים עדינים מקפצים אביטבול והדוברים בין נוסטלגיה והתרפקות לביקורת מוסווית או גלויה. הריקוד בין עולם היצירה לעולם הישיבות מעורר רגעים קומיים לפעמים. כך קרה עם הטור שפרסם אביטבול במקור ראשון על '100 דברים שבן ישיבה עושה'. אלירן מלכה הציג באירוע את הטור, שמסתבר שרץ ומועבר מיד ליד בין בני הישיבות, אך חלקים ממנו, העוסקים במציאת אהבה, צונזרו בטיפקס (!) על ידי המפיץ הישיבתי האלמוני. אך אם בני הישיבות קוראים את אביטבול עם כתמי מחיקה, הרי שישי ריבו גרף צחוקים מהקהל כשציין שהוא זקוק 'לשוטנשטיין (לפירוש), כדי להבין את השירים של עדן', עקב המושגים הנישתיים המופיעים בהם. מסתבר ששירה חרדית מתקשה למצוא קהל יעד מבין ולא מצנזר.

ערב כזה בכוחו לעורר דיון בשלל נושאים, כמו פתיחות מול שמרנות, חרדיות מול ישראליות, התרפקות מול ביקורת ומתח בין קודש לחול. אם כי, מרפרוף בדפי הספר שמתי לב לסתירה מהותית בין שירה לעולם החרדי שהדוברים פחות התמקדו בה, והיא הפער בין מסרים חדים למעורפלים. בעוד שטקסטים חרדיים מאכילים את הקורא בכפית, מסבירים את עצמם חד משמעית, ולא נותנים שום מקום לפרשנות אישית חלילה, הרי ששירה מעצם טבעה מכילה רבדים שונים, המאפשרת לקורא להבין דברים ביותר מצורה אחת. אם תרצו, קיומם של טקסטים כאלה מהווים חידוש בעולם החרדי לא פחות מקיומה של האמנות. ניתן לומר שהשיר שבחר ישי ריבו לבצע בערב, 'שטח אפור', סיכם טוב את המורכבויות שמקהות את חדויות השחור והלבן.

לאה'לה חושבת שהיא מאוהבת

לֵאָה'לֶה נִבְחֲנָה עַל פֶּה עַל מְסִלַּת יְשָׁרִים

מִלָּה בְּמִלָּה מִכְּרִיכָה לִכְרִיכָה

הָרַמְחָ"ל בָּא אֶצְלָהּ בַּחֲלוֹם לְבָרֵךְ

חָתָן תַּלְמִיד חָכָם בְּקָרוֹב

וְהִסְתַּלֵּק.

יוֹאֵל מֵהַמִּשְׂרָד שׁוֹאֵל
אִם הִיא קוֹרֵאת שִׁירָה אוֹ מַחֲזוֹת
וְלֵאָה'לֶה עוֹנָה שֶׁכֵּן לַמְרוֹת
שֶׁמָּה לָהּ וּלְמַחֲזוֹת
וּמָה לָהּ וְלִמְשׁוֹרְרִים
וּמָה לָהּ וּלְיוֹאֵל
שֶׁמֵּעִיק בִּשְׁאֵלוֹת מְנֻמָּסוֹת
שֶׁהִיא לֹא מַכִּירָה מֵהַבַּיִת.

לֵאָה'לֶה שׁוֹמֶרֶת סוֹד כָּחֹל
בַּמְּגֵרָה שֶׁלְּיַד הַמִּטָּה
סִפְרוֹן שִׁירֵי רָחֵל שֶׁקִּבְּלָה מֵהַיֶּלֶד
שֶׁשָּׁבַר לָהּ אֶת הַלֵּב
וּבַסּוֹף גַּם שָׁבַר לָהּ שִׁדּוּךְ.

וְלֵאָה'לֶה עוֹד חוֹזֶרֶת מִפְּגִישׁוֹת
כּוֹשֶׁלֶת, קוֹרֵאת
מִתּוֹכוֹ רַק אֶת הַהַקְדָּשָׁה הַמְּרוּחָה
תִּזְכֹּרֶת לַבִּלְתִּי מְמֻמָּשׁ:
לֵאָה'לֶה יָפָתִי.
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
הַלְוַאי נֹאהַב תָּמִיד
כְּמוֹ עַכְשָׁו.

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַּי.

דַּי.

לֵאָה'לֶה לֹא מַמְשִׁיכָה לְשִׁירֵי רָחֵל
מָה לָהּ וּלְשִׁירָה.
הַכְּרִיכָה הָרַכָּה נוֹשֵׂאת אֶת הָרֵיחַ שֶׁל הַיֶּלֶד
הָרַמְחָ"ל כְּבָר לֹא בָּא בַּחֲלוֹמוֹת.

אֶתְמוֹל חָלְמָה עַל יוֹאֵל וְלֹא סִפְּרָה לְאַף אַחַת.
בָּאוֹטוֹבּוּס הִיא הוֹזָה
אֶת הַיֶּלֶד לָבוּשׁ צִיצִית עַל חֻלְצַת פִּשְׁתָּן לְבָנָה                                                              
מַרְכִּיב מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ
יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֵי מוֹנִיטוֹר
וְנוֹתֵן לַדְּרָמָה שֶׁלָּהּ לְהִתְרַחֵשׁ
מִתּוֹךְ רַעַשׁ הַנְּסִיעָה הַלָּבָן
הוּא צוֹעֵק: קָאט!

לֵאָה'לֶה לֹא יְכוֹלָה לַחְתֹּךְ
וְאֵין לָהּ מִי שֶׁיִּצְעַק קָאט לְכָל הַבְּדִידוּת הַזּוֹ
שֶׁלְּעִתִּים מִצְטַלֶּמֶת יָפֶה מִכָּל הַפְרֶיְמִים
אַךְ מְחוֹלֶלֶת גַּם פּוֹגְרוֹמִים לְלֹא הַתְרָאָה.

לֵאָה'לֶה יוֹרֶדֶת אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא עוֹמֶדֶת רַק שׁוֹלַחַת
קֶרֶן אַחֲרוֹנָה חוֹשֶׂפֶת רַק אוֹתָהּ
וּמִשְּׂמֹאל עוֹלֶה הַיָּרֵחַ שֶׁל
עֵמֶק הָאֲהָבוֹת הַנְּפוּלוֹת.
לֵאָה'לֶה נִזְכֶּרֶת בַּיֶּלֶד מַסְמִיק
בַּתְּאוּרָה הָעֲמוּמָה שֶׁל הַלּוֹבִּי הַמְּפֹאָר.
אֵיךְ בִּקֵּשׁ אֵשׁ
מֵהַשּׁוֹעֵר בַּכְּנִיסָה
וְלַשּׁוֹעֵר לֹא הָיְתָה אֵשׁ לָתֵת
וְגַם לָהּ מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה.

שֵׁשׁ שָׁנִים אַחֲרֵי
הִיא מִתְחַתֶּנֶת עִם אַבְרֵךְ מֶשִׁי.

הפוסט מאחורי הפרגוד הופיע לראשונה ב-קו 400.

כשנמצא הפרטנר סוף סוף, התחלתי להבין את ההמלצות המחייבות. גלי צחוק קולניים נשפכו בקהל בזמן ההקרנה, משל היה בערב סטנדאפ טוב במיוחד. בחורי ישיבות בשחור לבן וחרדיות עם פאת לייס בצבצו בחושך באולם הקולנועי. צופים בצד המחויך של החיים שהם מכירים.

בחורים טובים, מגולל את סיפורו של מוטי ברנשטיין (עמית רהב), בחור ישיבה למדן מבית אשכנזי מכובד, נכס מושלם לשדכנים. אך במקום לעשות מה שצריך ולסגור שידוך עם בת עשירים, הוא מתאהב בנחמי עזיזה ביטון (ליאנה עיון), בת של רחמים (רועי אסף), בעל חנות חמוצים במרכז בני ברק, שמנסה נואשות להשתלב בהגמוניה האשכנזית החרדית. מוטי נוקט בצעדים קיצוניים כדי להשיג את אהובתו, והעלילה נרקמת בהתאם.

בשורה מאחורי ישבה אישה עם בובו מאסיבי על הראש ולחשה לבן זוגה, 'זה מאד מוקצן, אבל מצחיק'. נער חרדי עם בלורית ופאות שישב קרוב לא התאפק והעיר לבעלת הבובו 'המציאות עוד יותר קיצונית'. שניהם צדקו. העלילה קיצונית בהגזמה. מוטי מתאהב בנחמי בגלל רבע מפגש על אוטובוס, ולולי הייתי חושש מלעשות לכם ספוילר יכולתי להביא עוד כמה דוגמאות לקיצוניותה המופרעת של העלילה.

אבל גם הבחור החרדי צודק. הסרט נוגע בשתי נקודות מרכזיות בעולם החרדי; הגזענות ביחס למזרחים ('ספרדים' בשפה החרדית), וצורת ההיכרות בשידוכים. בשני נושאים אלה, המציאות החרדית אכן עולה על כל דמיון.

אנשים אוהבים לצחוק ולכן הסרט הזה מדורג גבוה מבחינת ההנאה שהוא גורם לצופיו. אך יש לתת את הדעת גם על התוכן. מסתבר, שאם הגזענות הישראלית כיכבה בסרטי הבורקס של שנות השבעים, הרי שהגזענות במגזר החרדי הגיעה למסכים חצי מאה אחרי. רק לאחרונה, בעונה השניה של 'שבאבניקים', הוקדשו פרקים שלמים לאשכנזיה עשירה שמוכנה להתחתן עם בחור ספרדי רק אחרי שהיא מאבדת את ידה בתאונה, וגם אז רק בתנאי שישנה את שם משפחתו. גם בשבבניקים וגם בסרט של תדמור, כרכו יחד את נושא השידוכים עם בעיית הגזענות. בכך, הם צמצמו את הדיון על העדר הרומנטיקה החרדית למימדי השד העדתי, ועשו לחרדים חיים קלים. למען האמת, שיטת השידוכים החרדית, שבנויה כמודל עסקי ומבכרת מעמד משפחתי וסטטוס על פני האהבה האינדיבידואלית, היא בעיה רחבה בהרבה, וראויה לתפוס במה בפני עצמה.

יצירות הקולנוע והטלוויזיה העוסקות בחרדים ניתן לסווג לשני סוגים מרכזיים. הראשון, עסוק בהבאת האותנטיות החרדית, על שלל מורכבותיה האנושיות, כמו 'שטיסל', והשני, עסוק בהבעת מסרים וביקורות על המגזר החרדי, כמו 'שבבניקים'. בחורים טובים משתייך ללא ספק לסוגה השניה, אם כי, ניכרת הקפדה מרשימה על הניואנסים הפנימיים בקוד הלבוש ובשפת הדיבור.

הסרט, שפותח על ידי יזם הנדל"ן החרדי יקי רייסנר, כולל כמובן שחקניות בדמויותיו, אך חף מסצנות של מגע בין המינים. מה שהופך אותו ל"כשר" בדרגת רבנות בסיסית, וחרדים המרשים לעצמם לבקר בקולנוע יכולים לצפות בו בלא חשש מהמצקצקים. המפיקים אמנם פונים לקהל הרחב אך דומה שהשילוב של הסיפור החרדי עם ההפקה ה'צנועה' ושומרת הנגיעה, עשוי להפוך את הסרט לסרט חרדי.

הדמויות המרכזיות בעלילה סטריאוטיפיות ונטולות מורכבות. מוטי מושלם מדי, נחמי יפה מדי, ההורים האשכנזיים שחצנים במיוחד והשדכנית חסרת רגש לחלוטין כמעט עד הסוף. אף דמות לא מפתיעה בתגובותיה, ברור לחלוטין מי בצד הטוב (מוטי ונחמי), ומי בצד הרע (כל השאר כמעט).  מי שמגלים קצת מורכבות זה ברוך אוירבך (מאור שוויצר), הרווק המתבגר שמגלה לב רגיש מתחת לפאסון המחוספס, וידידו, אחמד (הייתאם עומארי) טבח הישיבה, שנקרע בין הרצון להחזיר את מוטי לתלם לבין הניסיון להגמיש בשבילו את הכללים.

דמותו הצבעונית של אחמד, למרות השוליות שלה בעלילה, משמשת את היוצרים למטרות רבות. עובד ישיבה ערבי שמשתמש בניב אשכנזי ובציטוטים מהז'רגון הישיבתי מעצים את החלק הקומי, ומאפשר להביא ביקורות פשטניות וחותכות מעולמו, בלי פילטרים. אחמד מציג לצופים דו קיום ערבי-חרדי ומראה את החלקים האוניברסליים הקיימים בחברות פרימיטיביות ואותנטיות. הנה, יש עוד עולם בו קיים איסור חברתי על נישואי תערובת של מוצא, ואבא ששולט בשידוכי הבת.

שאלת המגדר לא נעלמת מהמסך בקומדיה זו. הגברים קשוחים וקובעים את המדיניות והנשים מנסות לרסן בעדינות. אבא של נחמי יפגיש אותה עם בחורים אילמים, אך אימא תתמוך בה בצד. אבא של מוטי כועס ונחרץ, אימא מתרגשת שמוטי בריא לפחות. את הצד השני של השוביניזם החרדי מגלמת דמותה של מלכי השדכנית (עירית קפלן). כשמושכות הפרנסה בידיה היא מפקידה את בעלה על גידול הילדים והשכבתם לישון כשהיא שקועה בעבודה מול המסך.  העזר כנגדה, אברך כהלכה, יודע לדבר על הקב"ה, אך אינו יודע להבדיל בין מתג חשמל לברז מים, ומפתח תלות מוחלטת באשה בה הוא אמור להרביץ תורה והשקפה.

לסיכום, השחקנים עושים את עבודתם בצורה מושלמת, ומי שמחפש ערב משחרר – הנאתו מהסרט מובטחת. אחריו, מומלץ להמשיך דיון רציני ועמוק בשאלות שמועלות בו.

הפוסט בחורים טובים הופיע לראשונה ב-קו 400.

שתי בנות עשרה, קוקו אסוף וחיוך עדין של בית יעקב חצו את מפתן המרתף של גלריית "המקלט", בית האומנות היהודית שקבע את מקומו דווקא בשכונת מקור ברוך החרדית בירושלים.

מה זה פה? הן שאלו למול מוצגי התערוכה "לוכדות רוח" שמתקיימת בימים אלה במקלט. מירה טיילור, אחת היוצרות, התנדבה להסביר לילדות הסקרניות, מה זו אמנות הפיסול, ומהי התערוכה.

"זו היתה בשבילי חוויה מיוחדת", מספרת מירה, "הן אף פעם לא ראו אומנות כזו בחייהן. התרגשתי להסביר להן, הן נשארו הרבה מאד זמן, שאלו מלא שאלות על כל מוצג, על החומרים, על דרכי היצירה והמשמעות. הן נורא נורא נהנו. הסקרנות וההתלהבות שלהן נגעו לי בלב".

אז מה זה? שאלה אחת מהן למול היצירה בה נראה איש מליט עיניו בידיו. 'מה את חושבת שזה?' שאלה מירה בהעניקה לנערה מרחב פרשנות עצמאי. 'זה נמר', ענתה הנערה. "הופתעתי מאד", אומרת מירה, "מעולם לא קיבלתי מענה כזה. הנערה בעצם בחרה לא להתייחס לצורה אלא לחומר ממנו עשויה היצירה, הקרצוף של העץ, אכן יוצר מין נימור. זה היה מדהים לראות ילדה שעכשיו מגלה את עולם האמנות". לבסוף חברתה באה לעזרתה ולחשה לה ביידיש, ש'זה כמו שעושים בהדלקת נרות'.

אנחנו ממש דומות

תערוכת "לוכדות רוח" בגלריית המקלט מציגה את יצירותיהן של רחלי טאובר ומירה מיילור. טאובר גדלה בהר נוף בירושלים, למדה בבית הספר לפיסול וכיום תושבת אלעד, מנהלת סטודיו במבוא מגשימים ומלמדת פיסול באוניברסיטת בר אילן. מיילור, תל אביבית, בוגרת בתי ספר לאמנות מהמובילים והמפורסמים ברחבי העולם, וכיום מפעילה גלריות בארץ, בשיקגו ובסן פרנסיסקו. 

הקשר בין היוצרות הוא פרי שדכנותה של האוצרת ד"ר נעה לאה כהן, שזיהתה את הפוטנציאל שבחיבור בין האמנית החרדית מאלעד, לאמנית התל אביבית. "יש חיבורים שעד שהם לא נוצרים אתה לא יכול לצפותם מראש", מתארת נעה את השידוך שרקמה, "כאוצרת אני צריכה לזהות אמנים, יצא לי להיות בסטודיו של רחלי ובסטודיו של מירה, וגיליתי שיש ביצירות שלהן הרבה דברים דומים להפליא. כמו למשל, מוטיב הידיים שמאד בולט באמנות שלהן, השבר, הטקסטורה ועוד. אמנים שונים מרפרפים אותם דברים, החיבור הזה מדהים ומרגש, הוא מפגיש שני עולמות שבעצם הם קרובים". 

היוצרות והאוצרת: מירה מיילור, רחלי טאובר ונעה לאה כהן

אך מעבר לרומנטיקה האמנותית שבין השתיים, דומה ששיתוף פעולה זה מועיל לשני הצדדים, כשמירה מקבלת דריסת רגל בעולם החרדי, ורחלי נהנית מהקשרים הרבים שיש למירה בעולם האמנות. 

המפגש הזה הוליד את התערוכה הנוכחית שמציגה מבחר מיצירותיהן של השתיים. הדבר הראשון שצד את עיני באפלולית המקלט הוא המורכבות של הטכניקה המאפיינת את עבודתן של האומניות. שילובים בלתי אפשריים הופכים אבן לרקמה ביצירותיה של רחלי, וזכוכית עדינה מנצחת את הברזל ביצירותיה של מירה. האוקסימורון שבולט בתערוכה הוא זה שהעניק לה גם את השם שמבטא דבר והיפוכו. 

אינני מחצין התלהבות כמו ילדות בשנות העשרה, אבל הסיור שקיבלתי בין המוצגים בהדרכתה והסבריה של רחלי טאובר בהחלט הקסימו אותי. אשה חרדית מן השורה שבחרה להיות פסלת, מספרת לנו על יצירותיה, המתכתבות עם כריסטו (אמן אמריקאי מפורסם שנהג לעטוף מבנים ביצירות בד ענקיות), ושואבות השראה לפעמים ממשחק הדיונון. "סבתא ואמא סרגו ורקמו, אני הוספתי גם אבן", מעירה רחלי בחיוך את הדוב המגדרי. מאוחר יותר תאמר לי מירה, שאמנות הפיסול היא נישה בתוך עולם האומנות, ופיסול באבן ובזכוכית זו נישה בתוך נישה, והעובדה ששתי האמניות הן נשים ואחת מהן אשה חרדית, הופכת את התערוכה לנדירה במינה.

חצאית כפלים מאבן

המוצג הראשון שרחלי מראה לנו זו חצאית כפלים של בת סמינר עשוי מרצועות של אבן. "הייתי אמורה להיות תופרת" היא מצטחקת כשהיא אוחזת בידה בחצאית 'המתנפנפת' מעל משטח ברזל נקוב. אני רואה במשטח כשטיח מתחת לרגלי הנערה החסודה, ומציע פרשנותי בפני היוצרת. אך בעוד זו אינה נמנעת מלתקוע מסמרים ביצירה של פרוכת כביטוי אמנותי, לגבי שאלותי היא מעדיפה 'לא לקבוע מסמרות' ולהשאיר הכל מעורפל. "אני אומרת בואו נשאל שאלות, שאלה עדיפה מאמירה", היא מצהירה, ואני מתלבט אם זו אמירה של יוצרת או אמירה של חרדית שמעדיפה להישאר באזור הנוחות של חופש הביטוי הזהיר.

כעת תציג רחלי את היצירה שעבדה עליה הכי הרבה זמן, שתי שכבות פליסה משיש שדרשו תחכום הנדסי מיוחד. את השיש היא משיגה ממפעל מצבות, ומפיחה בהם רוח חיים משלה. במוצג אחר הפך השיש את מראהו למראה של בד ברוקד, מראה הבד השישי כה משכנע שמבלי משים אתה שולח יד לחוש את מגעו, כדי לוודא מה עיניך רואות.

בפינה אחרת מוצג חסיד ירושלמי, שהשטריימל שלראשו תושבת של גלגל תעשייתי, ורגליו אבן ירושלמית. ככלל, רחלי משתמשת בחלקי כלי עבודה ביצירותיה, מסמרים, ראשי קדיחה ועוד. אצל החסיד שלנו, התושבת משלימה בטבעיות את ראשו והופכת אותו ליצירה מלאת חיים ושעשוע.  אך בחלק מהמוצגים האחרים כלי העבודה משתלבים כמו מגדלי ענק בשכונת נחלאות. אולי זו דרכה של רחלי לומר שכלי עבודה שייכים גם לנשים. 

המתח בין החרדיות לבין היצירתיות האומנותית גורמת לרחלי להמציא חדשנות בדברים מסורתיים. "בפרוכות ישנות היו רוקמים הרבה כפות ידיים של כהנים מברכים. נצמדתי למסורת הזו אך שיניתי לכפות ידיים בתנוחות אחרות, כמו כפות ידיים של תפילה או קבלת שפע". 

מטאובר היינו מצפים אולי ליצירות בעל מסר דתי, אך המוצג היחיד שמתייחס לתנ"ך הוא הפסל המסמל את עקידת יצחק. בניגוד למקובל בהצגת סיפור העקידה, ביצירה זו אין סכין ואין דרמה. יש את יצחק בלבד. אך גם הוא נטול ראש, וחסר ידיים, זאת, כדי לסמל את הפסיביות שלו במעשה העקידה. אם דימיתם לשמוע כאן צליל ביקורת הוא מטושטש עד מהרה עם הכנפיים שהוצמדו ליצחק, המסמלים את התעלותו בזמן העקידה. ככלל, לדבריה, היא לא מעבירה שום ביקורת, "רק מציגה דברים באהבה".

הנפש קורעת

בעוד רחלי מנסה ללכת בין הטיפות, מירה טיילור לא נמנעת מאמירות מורכבות. "אני יוצרת בשילובים של זכוכית וברזל, שהם חומרים מנוגדים, דבר והיפוכו. הברזל נתפס כחזק וחסון, בעוד שהזכוכית עדינה, שבירה ואלגנטית. בעיני הזכוכית מסמלת את הנפש והברזל מסמל את הגוף".

בפינה מתנשא לגובה של שני מטר וחצי מתקן ברזל כפוף מעט, שרשרת עבותה משתלשלת מראשו, ואבן זכוכית מרהיבה בצבעיה תלויה בקצה. "אני רוצה להראות בזה, שהזכוכית, הנפש, למרות נוכחותה הקטנה ויזואלית, היא זו שמצליחה לכופף את גוף הברזל החזק". מצד שני נדמה שגוף הברזל קושר את הנפש בשלשלאות.

בפינה המקבילה פסל ברזל נוסף המדמה אשה כורעת. גוף האשה עשוי מברזל אבל קימוריו כה גמישים שמרחוק הוא נראה עשוי עור. הגוף נקרע באמצעו והחוצה נשפכים בועות סבון עדינים למראה. "אני קוראת לזה אשה קורעת", מסבירה מירה, "גם פה בועות נפש קורעות את הגוף הברזלי". ניתן לראות כאן אמירה דואלית על יחסי גוף ונפש. מצד אחד, הזכוכית יפה, מצד שני היא מכופפת וקורעת. מצד אחד הגוף נקרע ומוטה על ידי הנפש ומצד שני הוא מונע מהנפש לפרוץ בחופשיות.

ביצירות אחרות של מירה הזכוכית הופכת לידיים ומסמלת דווקא את החומר. היצירה "מקום" למשל, מציגה ידי זכוכית השקועות בחול במעדר, מחזיקות גרגרי אדמה במקום לעדור בה. במוצג אחר, הזכוכית משחקת תפקיד כפול, כשבאופן מרתק היא נדמית כמשהו שבין להבה לצמרת ברוש. את היצירה הזו עשתה מירה בהשראת השיר 'שני יסודות' של זלדה, המשוררת האהובה עליה, שמתאר דיאלוג בין הלהבה המתפרצת לברוש המקובע.

את יצירותיה של מירה העוסקות בזוגיות הסתירה אוצרת התערוכה בגומחה נסתרת. אולי מטעמי צניעות, אולי מפחד שתפוח האדמה הזה לוהט מדי ואולי מתוך תקווה שהגומחה מעניקה אווירה רומנטית. 

בית קטן מזכוכית מוחבא בקפל של מלכודת עכברים גדולה ואימתנית. חוט אחד ויחיד מחזיק בתקרת המלכודת שלא תיפול על הבית ויושביו. אם תרצו, המוצג קורא תיגר על ערך הבית המקודש בעיני החברה, וכביכול אומר, הבית אינו אלא הפתיון דרכו נופל האדם למלכודת העכברים החברתית. אך מירה מעדנת קצת את המסר, "הבית הוצג בכמה מוזיאונים בארץ ובעולם", אומרת מירה, "והוא מציג את המצב הקיומי. הבית תמים ועדין, ויושביו חיים באוטופיה ומרגישים מוגנים, הם לא מודעים ביומיום לשבריריות החיים, ואיך במאקרו, הכל תלוי על בלימה, הכל יכול לקרוס בדקה". 

ממול, שני אבני זכוכית רוכנים אחד לקראת רעהו. לא ניתן לפספס שהם מסמלים קשר זוגי. האבנים מחוברים למוצג בחבלים ומסמרים שלא מאפשרים להם חופש תנועה. כלומר, אם הבית הוא מלכודת עכברים הרי שהזוגיות היא בית כלא העשוי מחבלים ומסמרים.

גם כאן מירה מרככת את המסר ומסבירה שהמוצג מסמל אף את היופי שבזוגיות, ההופכת שני חפצים סתמיים למוצג מרהיב. והקשירה הכובלת? ניתן לראות בה גם עוגן וחיבור. 

אין ביקוש

אני מנסה לדמיין את תושבי גאולה המוכרים לי מטיילים בתערוכה, ונדמה לי שהם זקוקים להרבה תיווך כדי לא לראות ביצירות הללו סתם קשקוש תמהוני חסר משמעות. 

איך זה להציג אומנות בפני קהל חרדי? אני שואל את מירה. "היצירות שלי מופיעות בכל העולם ואני מקיימת קשרי חברות עם כל מיני אנשים מקצוות זהות שונות ורחוקות. אין אצלי חלוקה כזו של מגזרים. אבל בהחלט מרגש לתווך את האומנות לאנשים שטרם הכירו אותה".

במהלך התערוכה הגיעו חרדים רבים מהאזור להתבונן בתערוכה. "אני לא מציעה הסבר עד ששואלים אותי", אומרת רחלי, "אבל היתה התענינות גדולה. אנשים מאד התרשמו".

עם זאת, רחלי לא מייפה את המציאות. אין ביקוש לאומנות הזו בציבור החרדי ואין הרבה הבנה, היא אומרת. אבל כן מתחילים להכיר קצת את המושגים ולראות חשיבות ביצירה. "באלעד אפילו הכנתי פסל של חוני המעגל בפארק העירוני, ושני רבני העיר השתתפו בטקס הסרת הלוט".

ובחזרה לאוצרת התערוכה. ד"ר נעה לאה כהן משוכנעת שבתיווך והנגשה נכונים יש עתיד לאומנות בציבור החרדי. "התפקיד של הגלריה בכלל והתערוכה הזו בפרט היא הן לגלות את האומנות לחרדים והן לגלות את האומנות החרדית לעולם. לכן אנו מביאים לפה אוצרים חשובים שיראו והתרשמו, והתגובות ממש נלהבות."

אז אם עוד לא הספקתם, התערוכה ממשיכה להתקיים עד 20.10, אז גם יתקיים שיח גלריה עם האמניות בשעה 20:00. רוצו לראות.

גלריית המקלט יהודה המכבי 7 ירושלים
http://www.asg.org.il/
Info@artsheltergallery.com
058-5001019 \\

קרדיט תמונות: גלריית המקלט, אבישלום שטיינברגר

הפוסט כרוח ביד היוצרת הופיע לראשונה ב-קו 400.