לחיים אויגר ואוגרת חיה זוג האוגרים השמנמנים שלנו, נגמר האוכל ומאחר והם היו זקוקים לפת במלח המיוחד להם, נאלצתי לחפש במרשתת היכן במודיעין עילית ניתן למצוא כגון דא.
הוברר לי שקיימת חנות שמוכרת אוכל לבע"ח בשם 'שמה' הנמצאת אי שם ברחוב אבני נזר 22.
– "להיכן אתה הולך?", שאלה אשתי בראותה שאני יוצא מהבית.
– "לשמה", עניתי בדיצה.
– "מה שמה?", התעקשה.
– "שמה, אני הולך לשמה", התעקשתי בתמימות של ממש.
- "לא מצחיק", הפטירה זוגתי ואני יודע היטב, שאם זה לא מצחיק אותה, לי זה עומד להיות עצוב. הסברתי לה ששמה זה שמה של החנות. וכנראה שזה שם משפחה של בעל החנות.
כיתתי את רגלי באוויר הירושלמי של קרית ספר ופגשתי את כל תושבי העיר ופרבריו מהגגות והמחסנים, כולם הולכים והולכים כיאה וכנצרך ליהודים מיד לאחר החנוכה.
הגעתי לחנות, או שמא יש לאמר למחסן, למקלט או בעצם לכול-בו – שם נמכרים להם כל מיני בעלי כנף ומכרסמים, יחד עם סוגים שונים של כלי תחבורה וציוד לתיקונים ושיפוצים – ומצאתי את בעל החנות יושב על כיסא ומתנדנד בעדינות ליד הסטנדר. ראשו ורובו בתוך הגמרא והוא בדממה דקה שקוע בלימוד.
הוא לא הבחין כשנכנסתי. לא שמע ואולי בגלל הרעש מחריש האוזניים שחוללו עשרות הציפורים שבכלובים. עמדתי כמה דקות ארוכות והתבוננתי בהתרגשות ביהודי היקר הזה, יושב לו בין עשרות זוגות אופנים וערמות של ציוד ולומד בשקט בשקט בתוך כל המהומה.
אני לא יהודי שמתרגש מספיק מיידישקייט, קשה לי.
אבל היה ברור לי שזו היא תורה עם דרך ארץ, שזו היא צורה של יהודי. והנה צילמתי לכם את שמה, שמה שממש גר פה. הלוואי גם אני הייתי שמה.
