קול דממה דקה לא נשמע, רק המולה סואנת. הרחובות לא לבשו לבן מלאכי, והיה דומה למתבונן, כאילו מלאה החמה בחימה לוהטת, ופניה בוערים במין אש זרה. אש קשה, אש שורפת.
הכבישים ההומים לא פסקו מהמייתם ושצפו בקצף כבכל יום אחר. סוחרים ובעלי עסק המשיכו להטריד את העוברים, באותה הצורה שבה הודים מטרידים מימים ימימה.
פושקאר ה׳קדושה׳ רחשה פעילות.
עולי רגל הינדים צעדו בהמוניהם למקדש ׳ברהמה׳ המיוחד, כשלרגליהם אין מנעל. אוהבים הם לחוש את הקרקע, את הלכלוך והזוהמה שמשאירות אחריהן אותן פרות קדושות, המסובבות את העיר מעשה אדון.
ממקדש אחר נשמעו למרחוק מנטרות מייגעות, ששבו על עצמן שוב ושוב כל עוד החשמל פעל, והוא, מתוך טוב לב או חולשה, היה עוצר בעצמו מידי שעה או שעתיים, לרגע שכמעט לא הורגש, ושב לעבוד בכח מחודש.
׳באבות׳ מתוסכלים לבושי שמלות כתומות המשיכו לשבת ולבהות על העוברים במבט עייף, מבט שנראה באדם שזה עתה קם, ונראה בו שעוד רגע התנומה תתפסנו בשנית. אנשי הייאוש.
הכל היה חי, הכל זז, אפילו השמש פסעה פסיעה נוספת, רעש והמולה טוו קורים צעקניים מסביב – ׳רק קול דממה דקה לא נשמע׳.
ומתוך אי שם, כאילו מתוך הערפילים, צועד אדם לבוש שחורים, ניכר היה בו שיש לו דרך ומטרה. הוא מביט אל הסביב במבט יודע, מנסה לקרוע את אותם חוטים של חומר, שאפפו את הנראה לעין.
וכך הם נפגשו, ליד אחד המקדשים, בחור צעיר על אופנוע מרעיש, והאיש לבוש השחורים, ובידו קרן אייל. היו דיבורים, היו שאלות, ואז, מתוך הרעש, גבוה מעל גבוה, נשמעה תקיעה ארוכה שנשמעה למרחקים. מייבבת ובוכה, מלאת צער ושמחה גם יחד, חדורת תקווה ומשמעות.
הכל התפוצץ. אני התפוצצתי.
הכל רעש בחוץ, והכל שקט בפנים.
מסביב אותם רעש והמולה, ומבפנים קול דממה דקה.
באותם רגעים בודדים חשתי את שלא יכולתי לחוש בכל אותו היום – את קול הדממה הדקה, קול המשמעות, קול שיכול להשמע רק כשמסביב מערבולת החיים גועשת וצווחנית, רק אז הדממה הדקה יכולה לחולל
קול.
מחשבה 1 על “קול הדממה הדקה ואני..”
מצויין!