צבי דוד – חלק 3

מאז אותו יום, היה צביקה מתקשר לר' מ. כל יום.

השיחות עמו היו לא קלות עבור ר' מ. יום יום לשוחח כשעתיים עם אדם שדעתו טרופה, וייסורי נפשו בלתי נתפסים. לפעמים ראיתי שר' מ. נהיה חולה ממש מהשיחות הללו. הוא היה שוכב במיטתו באפס כח, שבור ורצוץ, הן על חברו הכל כך אהוב שהפך לשבר כלי, והן על ייסורי הנפש הקשים שהוא חווה.

לפעמים היה מבקש ממני לשוחח עם צבי דוד במקומו.

סיפרתי לצבי דוד מי אני, והוא היה בוכה ומספר לי כמה חסדים אבא שלי עשה עמו, ואיזה צדיק נשגב הוא ר' מ.

עברו מספר חודשים, אני נישאתי, והתגוררתי בירושלים.

ויום אחד אחי הצעיר מתקשר אלי, ואומר לי: צבי דוד נמצא במוסד סיעודי ציבורי בפאתי בני ברק, אחרי ניתוח שבו כרתו את שתי רגליו בגלל נמק סוכרתי. הוא בודד שם עד למאד, שמא ניסע לבקרו?

קמנו ונסענו.

מוסד סיעודי זה מקום מדכא. מוסד סיעודי ציבורי זה מקום קשה מנשוא.

העליבות ניבטת מכל פינה. הפנים כבויות, חסרות חיים.

אנחנו שואלים את אחד המטפלים איפה צבי דוד? והוא מצביע לנו על כסא גלגלים בפינת החדר.

אנחנו ניגשים בחרדה קלה, לכיוון האיש שכה פחדנו ממנו בילדותנו, ואומרים לו: שלום, צבי דוד.

הוא מרים את מבטו העייף והעצוב, מתבונן בנו בעיניים בוערות, חודרות, ושואל: מי אתם?

ש. ו-מ, השבנו לו. בנים של ר' א.

הוא התבונן בנו בתדהמה, והחל לבכות בכי תמרורים.

קפאנו על מקומנו, ולא ידענו איך להגיב, כעבור דקה הוא התאושש, וביקש שנוציא אותו לחצר.

גלגלנו את הכסא החוצה, מצאנו פינת ישיבה קטנה בחצר, והתיישבנו מולו הוא הביט בנו בעיניים מלאות דמעות, וביקש: תגידו לי איזה דבר תורה להחיות את נפשי.

התחלנו לדבר על הסוגיה שבה אחזנו. צבי דוד ישב בעיניים עצומות, כשדמעות זולגות ממנו ללא הרף. כשסיימנו, אמר: תשירו איתי משהו.

איזה שיר אתה רוצה שנשיר? שאלנו אותו. הוא עצם את העיניים, והחל לשיר בקול שבור, מרוסק:

אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה.

כך ישבנו שלושתנו, ובמשך קרוב לחצי שעה שרנו עם צבי דוד אור זרוע לצדיק, כשפניו לוהטות, עיניו עצומות, וכולו בוער בדבקות שאין למעלה ממנה.

הביקור הסתיים.

החזרנו את צבי דוד לחדרו, סייענו לו לעבור למיטה, והוא ביקש: בבקשה תבואו שוב, אתם לא יודעים איזה סבל עובר עלי כאן, אין לי פה עם מי לדבר, כל הצוות ערבי, אף אחד לא מבין אותי, אם לא קשה לכם תבואו שוב, אתם מחיים את נפשי.

הבטחנו לו שנבוא, ושאלנו אותו מה אפשר להביא לו.

שוקולד בלי סוכר, וסיגריות, ביקש.

התחלנו לבקרו פעם בשבוע.

בכל פעם היינו קונים לו עשרה חבילות של שוקולד ללא סוכר, ופקט סיגריות 'נובלס'.

במשך שנתיים היינו נוסעים אליו בכל שבוע.

בכל השנתיים הללו, צבי דוד לא הזכיר אפילו פעם אחת את ייסוריו הגופניים. הם כאילו לא היו קיימים אצלו. הייסורים היחידים שהזכיר ובכה עליהם, היו ייסורי הנפש הכלואה.

היינו מבקשים ממנו לומר דבר תורה, והוא היה מתלהט, ומתחיל לדבר ב'מחשבה', דיבורים מתהומות הנפש, וכשהיה צבי דוד מתחיל לדבר, סערה היתה אוחזת בו.

דיבורים גבוהים ורמים שמענו ממנו באותם ימים. אחד מהחידושים העמוקים שלו, שהיה חוזר עליו פעמים רבות בדמעות שליש, היה כדלהלן:

בפרשת תולדות כתיב: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.
ואומר רש"י על המקום; ליעתר לו הויה – לו ולא לה, לפי שאינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע.
ומתהומות נפשו המרוסקת היה צבי דוד שואג; איך ייתכן שתפילת צדיק בן צדיק מקובלת יותר מתפילת צדיק בן רשע? חכמה להיות יצחק בן אברהם? אתם יודעים כמה קשה זה להיות רבקה בת בתואל?! איך ייתכן שהקב"ה מחבב צדיק בן צדיק יותר מצדיק בן רשע? כלום משוא פנים יש לפניו ח"ו?!

והיה צבי דוד עונה בקול רועד:

אכן, בלא ספק זכותו של צדיק בן רשע רבה על זכותו של צדיק בן צדיק.
אמנם, כל זה כשהצדיק בן צדיק מתנהל כ'בנש"ק', מחקה את אביו, ונוהג בדיוק כפי שהורגל וכפי שחונך.
אבל יצחק אבינו – היה צבי דוד מרעים בקולו השבור והמרוסק – הרי אברהם זה חסד, ויצחק זה יראה! יצחק אבינו היה ההיפך הגמור מאביו, הוא לא הסתפק בלהיות בנו של אברהם, הוא סלל לעצמו דרך בעבודת ה', מתוך עמל ויגע, דרך שמתאימה לשורש נשמתו, ועבודתו עבודת ה' באמת היתה, לא עבודת חיקוי.
ולהיות כזה צדיק בן צדיק, זה כבר הרבה יותר קשה. כי כשאתה יוצא מביתו של בתואל, יש לך 'שולחן ערוך' שלם של; איך לא להתנהג.
אבל כשאתה יוצא מביתו של אברהם אבינו, יש לך 'שולחן ערוך' שלם של איך כן להתנהג, ולכתוב שולחן ערוך אישי וחדש משלך, כשלפניך מונח השולחן ערוך של אביך, זה כבר עבודת נפש מסוג אחר לגמרי!

וכשצבי דוד היה חוזר על התורה הזו, האושר היה ניבט מכל מכה בגופו המיוסר, מכל פצע, מכל חבורה, מכל מכה טריה.

ואם המכות שבגופו חובשו, הרי שמכות הנפש לא זורו, ולא חובשו, ולא רוככו בשמן.

ותמיד אחרי הדיבור היינו שרים, ותמיד את אותו השיר:

אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה.

4 שנים היה צבי דוד באותו מוסד. ב4 השנים הללו, שהיתי עמו עשרות פעמים. כאמור, מעולם לא דיבר על ייסורי גופו. כאילו זה לא נוגע אליו. הדבר היחיד שהיה מכניס בו חיות היה לדבר בענייני מחשבה. כמה היה מתמוגג כשהיינו אומרים לו תורה עמוקה שטרם הכיר. הוא היה צוחק ומוחא כף וחוזר עליה שוב ושוב, ושמח בה כמוצא שלל רב.

בשנים שזכיתי לשהות במחיצתו, למדתי עומק מה הוא, למדתי נשמה מהי, ולמדתי ייסורים מה הם.

צבי דוד נפטר. הלווייתו התקיימה בבית העלמין ירקון, שם הובא למנוחת עולמים. על קברו הפתוח אמר חברו ר' מ. קדיש, וזו היתה הפעם הראשונה אחרי 30 שנות היכרות, שראיתי את האיש ההו כה קשוח הזה נשבר ופורץ בבכי.

שלושה ימים לאחר פטירתו, הכניס אחי הצעיר את בנו בבריתו של אברהם אבינו.

ונקרא שמו בישראל – צבי דוד.

סם גרין