אני קם ממקומי, ניגש לחדר השני, מוסר את הטלפון לר' מ. ואומר לו: זה צבי דוד.
הוא נאנח אנחה עמוקה, מצמיד את הטלפון לאוזן ואומר: צבי דוד'ל מה עניינים.
וכאן התחילה שיחת טלפון בת שעתיים, שיחה הזויה, עם דיבורים גבוהים, עמוקים ומופלאים, כשרמב"ם ורס"ג, מהר"ל ור' צדוק שזורים בה, ומשולבים במשפטי עידוד שאומרים לילדים קטנים.
סקרנותי בערה בי.
כשהוא סגר סוף סוף את הטלפון, אמרתי לו: טוב, מה קורה כאן? מה לך ולצבי דוד? מאיפה אתה מכיר אותו? מי הוא? מה הוא? למה הוא?
ר' מ. הביט בי במבט עצוב, ואמר: שב.
התיישבתי מולו, והוא התחיל לספר.
אני, כידוע לך, גדלתי בתל אביב. למדתי בבית ספר דתי, ובהמשך הגעתי למדרשיה של ר' יהושע יגל בפרדס חנה, ושם הכרתי את צביקה. ככה קראנו לו.
הוא בא ממשפחה תל אביבית, חסידית אבל פא"יניקית/מזרוחניקית, וכך הגיע לישיבתו של הרב יגל.
צביקה היה בחור שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו.
מצד אחד, הוא היה עמקן אדיר, שהמח שלו עבד 24/7 בלי הפסקה. לא היה אצלו דבר כזה לענות על משהו בלי מחשבה, גם לא על שאלות טריוויאליות כמו 'מה השעה' וכד'.
מצד שני, הוא היה נטול פחד ובעל תעוזה מטורפת.
תוסיף לזה כח פיזי של D9, כמעט בלתי אנושי, בתוספת העובדה שצביקה היה נוהג לפתוח את הבוקר בארוחה קלילה שכללה כיכר לחם אחיד עם 3 קופסאות קוטג' וקערת סלט, ככה בשביל להתחיל את היום בראש טוב, ותבין כמה סקרנות הבנאדם עורר סביבו.
הוא בחיים לא היה עייף, מעולם לא ראיתי מגבלה פיזית כלשהי, או חשש/פחד כלשהו שעצרו אותו מלעשות משהו. כדי שמשהו יקרה, צביקה רק היה צריך להחליט שזה יקרה. ברגע שהוא החליט, לא נבראה המניעה שתעצור אותו מלהוציא את ההחלטה אל הפועל, פשוטו כמשמעו.
ר' מ. סיפר לי סיפורי מסעות הזויים שצביקה והוא היו עורכים אל תוככי היישובים והכפרים הערביים, על טיולים מטורפים באמצעים מטורפים עוד יותר, כשהדבר הבולט בכולם הוא העובדה שאצל צביקה אין שום דבר שיכול לעצור אותו מלבצע את מה שהוא רצה לבצע.
כעבור כמה שנות לימוד במדרשיה, צביקה עבר לישיבת כפר חסידים, והיה לתלמידו המובהק של ר' אלי'ה מישקובסקי.
הרב מישקובסקי היה מנהל איתו מרתונים מפרכים של מחשבה, כשמוחו הבוער של צבי דוד לא יודע שובעה, ולא יודע מנוחה. הם היו מסתובבים שעות על גבי שעות ברחבי הכפר, ומנהלים שיחות סוערות בעניני מחשבה.
בשלב כלשהו, ר' אל'ה הכיר לצביקה את ר' חיים גריינימן, ואמר לו: זה הרב שלך. אצלו תמצא מנוח.
וצביקה התחיל לבוא לר' חיים.
ר' חיים כיוון אותו להניח מעט למחשבה, ולהתמקד יותר בלימוד גמרא, וצביקה כמו צביקה, תוך שנתיים כבר ידע את הש"ס על בוריו.
ואז פרצה מלחמת יום כיפור.
במוצאי החג, עוד לפני שהספקתי לעשות הבדלה – מספר לי ר' מ. – צביקה מופיע בפתח חדרי, פניו חתומות, ומבקש ממני את מפתחות הרכב. כמובן לא שאלתי כלום, כי כשצביקה אומר, אתה עושה. בלי שאלות.
הוא לקח את המפתחות, נכנס לרכב ונעלם.
כעבור 4 ימים הוא הופיע אצלי בחדר שוב. הוא היה נראה כמו אדם שיצא מהשאול. הוא נכנס למיטה, ויצא ממנה כעבור 24 שעות, עם מבט של טירוף בעיניים.
ניסיתי לדובב אותו, ומתוך הנהמות שיצאו מפיו, הבנתי שהוא 'נסע לעזור בחזית'.
הרמתי כמה טלפונים לאלו שהכרתי בצבא, והתמונה החלה להתבהר.
מסתבר שצביקה שמע במוצאי החג על המלחמה שפרצה, לקח את הרכב שלי, ופשוט נסע לחזית. בלי להתגייס, בלי מדים, בלי כלום. במשך 3 ימים הוא סחב פצועים וגופות תחת אש. בלי לאכול, בלי לשתות ובלי לישון.
כשסיים, נכנס בחזרה לרכב, וחזר אלי לדירה.
המחזות, המתח והמאמץ, מוטטו את נפשו, פשוטו כמשמעו.
התקשרתי לאחותו, ויחד לקחנו אותו לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי.
במשך חודשים ארוכים עמלו שם לייצב את מצבו. אך נפשו הסוערת של צביקה נפגעה אנושות, והוא הפך לאדם סגור ומסוגר, כשרק הכדורים היו מצליחים להחזיק אותו מאוזן איכשהו.
הוא המשיך לבוא ולהסתובב בקרבתו של ר' חיים גריינימן, אך הצלקות בנפשו לא הצליחו להחלים.
אחת לכמה זמן הוא היה זורק את הכדורים, שגרמו לו להזיות ולדיכוי המח, וכשהמצב היה מחמיר איש לא יכול היה לדבר איתו. או אז היינו פונים לר' חיים, והוא היה נוסע אליו עם הכדורים, ומצווה עליו לבלוע אותם. ולר' חיים היתה השפעה מאגית עליו.
ישבתי שם המום לגמרי מהסיפור ששמעתי, ושאלתי אותו: ובכן, מה פתאום הוא מתקשר אליך כעת?
כשהוא נכנס לאשפוז, הוא מתקשר אלי תמיד, השיב לי ר' מ. באנחה קורעת לב.
