אדם שינסה לפענח את ההיסטוריה האנושית יגיע למסקנה כי רעיונות גדולים בסופו של דבר אינם עומדים בזכות עצמם.
כל שינוי תודעתי שמוביל למהפכה לא קרה מעצמו, לכל תגלית מדעית, טכנולוגית או אמנותית שתפסה, קדמו רבות שנשכחו בתהום הנשייה, ובקצרה, ניתן להגיד שהרבה מהדברים אשר זכו לתהילת עולם אל מול אחרים שנשכחו היו תלויים לא רק בטיב איכותם אלא בעיקר בהצלחת בשטח "מלמטה" שהפנים אותם והיה מוכן אליהם.
רעיונות לא עומדים בזכות עצמם, אף על פי שהם מניעים את העולם. מהסיבה הזאת אנו נזכור הרבה יותר ספרים ושירים בעלי שם וחוויות שנגעו בנו מאשר תיאוריות פילוסופיות, אע"פ שהן עומדות מאחורי אותן סיפורים גדולים.
זמן שמחתנו?!
חג הסוכות הוא זמן שמחתנו, ודווקא היצירה הגדולה שנקראת באותו חג, נדמית כהפך הגמור מייעודו של חג זה.
מה היא מלמדת אותנו על רעיון השמחה? הבל הבלים, הכל הבל, אמר קהלת.
ובמנגינה מלנכולית זו הוא עובר דבר דבר ושוחט פרות קדושות. לא כסף, לא כבוד, לא יוקרה, לא צדק, אף לא חכמה.
הוא סותר את עצמו בתוך ספרו – מהלל דבר ומגדל אותו, ואז, מסביר מדוע הינו כלום, הבל אשר לא יתרום שום אושר ומשמעות לחיי האדם, ואפילו יהווה מקור לכאב ורוע.
"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל" (ה',ט').
"אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב, וְהִנֵּה גַם הוּא, הָבֶל" (ב',א').
ובסופו של דבר: "כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ" (ה',י"ד).
אך לאחר כל ניפוץ המוסכמות שהאדם חי עליהן מסיים שלמה המלך במשפט תמוה:
"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".
בשנות ה20 התפתח הזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה, ובו הגישה כי כמעט שאין בנמצא אמת אבסולוטית. ואם כך, כיצד מתמודדים עם חוסר המשמעות המוחלט.
בין ההוגים הידועים ביותר בזרם זה היה אלבר קאמי שדיבר הרבה על פרדוקס האבסורד. בספריו שמתארים כיצד הכל חסר משמעות, הרצון של האדם לחיות, ליצור, לפעול הינו אבסורדי אל מול המציאות המקיפה אותו וחידת היקום.
הרב שג"ר בספרו "לוחות ושברי לוחות" השווה בין שיטתו של קאמי לחסיד בעידן הפוסט מודרני, בעוד שלפי קאמי, האדם האידיאלי הוא זה שמשלים עם חוסר המשמעות ופועל ממנה, האדם החסיד מתבטל אל מול רצונו של ה' יתברך ומוותר על רצונותיו האגואיסטיים בניסיון להתבונן במציאות על מנת להבין מה שנדרש ממנו.
גם אם מה שמניע את שניהם הוא שונה, החוויה הקיומית אל מול הכאוס שבעולם היא זהה.
למעשה, בספרו הנודע של קאמי "המיתוס של סיזיפוס" הוא מסכם בסוף:
"די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח".
סיזיפוס מורד בחייו האבסורדיים וממשיך בהם תוך מודעות תמידית למהותם. תודעה זו מקנה לו אושר.
לא קשה למצוא את הקשר אל המשפט האחרון בקהלת: לאחר ניפוץ כל המשמעות בעולם הזה, התודעה שהכל הבל אינה סותרת בסוף את חווית המשמעות העמוקה של המרד הפרדוקסלי שלנו אל מול המציאות.
התבטלותנו לערכים בהם בחרנו היא בעצם כל הגדרת האדם והמקור לאושרנו.
