עץ הלימונים והציציות

זכות גדולה זכיתי, ומיום שאני זוכר את עצמי מצוי הייתי תדיר אצל סבא וסבתא עליהם השלום. מאז שמלאו לי שש שנים למדתי עם סבא בחברותא מידי שבוע, וביתם בקומה השניה של בית מספר 54 בשדרות בן-מימון שברחביה האריסטוקרטית, היה לי כבית שני. אבי המרוחם, שהיה לא בנם כי אם חתנם של סבא וסבתא, ראה בסבא את מורו ורבו, ובסבתא את מנהיגת השבט. לא פלא שהיה אבא קשור אלסבא וסבתא בכל נימי נפשו, ואף נהג בקביעות לבצע עבורם שליחויות שונות. מיום שעלה אבא בדמי ימיו אל גנזי מרומים בגזרת המרחם על כל בריותיו, עשיתי זאת באופן טבעי אף אני.

בדירה הימנית בקומה הראשונה חיו בני הזוג פלמוני, שהיו צעירים מסבא וסבתא בלא-מעט שנים. עוד מילדותי הייתה תמיד הגב' פלמוני חביבה אלי מאד, אך אני שנאתי את ביתם בשל הכלב הענק והשחור שלהם, שהטיל עלי את אימתו. מר פלמוני היה אדם מוזר במקצת, ולימים נודע לי שהוא רואה בעבודת הדוקטורט הבלתי נגמרת שלו את מפעל חייו. יום אחד סיים מר פלמוני סופסוף את עבודת הדוקטורט, ומיד עשה שני דברים: ראשית, הוא קבע על דלת דירתו לוחית חדשה, מוזהבת, ועליה מתנוססות בגאון הדל"ת והרי"ש שהקדים לשמו, לאמור: ידעו כל באי עולם כי לא פלמוני ייקרא עוד שמו כי-אם ד"ר פלמוני, ושנית – זמן קצר לאחר מכן עקרו הוא ואשתו מדירתם ועברו לדיור מוגן. מידי עלותי במדרגות מהרהר הייתי על ההבדל בין בני הזוג פלמוני לבין סבא וסבתא הקשישים מהם בכשני עשורים. סבתא עדיין יצאה לעבודה, ולסבא לא היה רגע אחד פנוי מרוב עיסוקיו הרבים….

זמן מה לאחר שנעלמה הלוחית המוזהבת מחיינו, צצה שם לוחית חדשה, ועליה חרוט השם יהודה גרונטמן. כאשר שאלתי את סבא בביקורי הבא מי הוא השכן החדש, ענה להפתעתי שכבר פגש בו בבית הכנסת כי יהודי שומר מצוות הוא. סבא הסביר לי שהאיש מיוצאי הולנד, ממש כאמו של סבא, ואת שם משפחתו ההולנדי מבטאים חרונטמן.

כשיצאתי מביתם וירדתי במדרגות, נפתחה בדיוק הדלת בקומה הראשונה ומר חרונטמן יצא מהבית. כשראה אותי הושיט את ידו והכריז "שלום עליכם"!, אך כשעניתי לו הוא אמר: "אינגליש בבקשה. לא מדבר עברית"… ובכל זאת נקשרה מיד שיחה קצרה בינינו, בעברית רצוצה שלו ובשברי אנגלית שלי. שיחה של כלום שהותירה בי חשק לעוד…

מאז ראיתי את מר חרונטמן פעמים הרבה בחדר המדרגות. הולך זקוף ומתון, לבוש במיטב החליפות ללא רבב, משקפיים מוזהבות על חוטמו וכולו אומר מלכות.

כאשר פתח לפני פעם את דלתו לצורך כלשהו של שכנים, נדהמתי לראות תמונה ענקית של הרבי מליובאוויטש על הקיר, ומיד אמרתי לעצמי שעלי להכיר אותו יותר. בהמשך סח לי סבא כי כבר הזמינה סבתא את השכן החדש לסעודת ליל שבת, קצת כדי לתהות על קנקנו וקצת כדי לצאת ידי חובת נימוסין, וכמה הופתעו היא וסבא לפגוש אדם נבון ומשכיל הדובר כמה שפות וידיו רב לו בעניינים רבים שברומו של עולם. "אמנם הוא סובל מנטיה אדמו"רית, בדיוק כמוך"… סנט בי סבא…

אבל אז הוא הרצין, והוסיף בנימה שאיננה אופיינית: "דע לך שהאיש הזה הוא מוסר נפש, במלוא מובן המילה. איש מופלא"! סיים סבא את דבריו, והותיר אותי מופתע מאד. סבא לא נהג להכביר במילים ובמחמאות אודות אנשים שפגש, אבל ככל שביקשתי להבין במה מדובר הוא חתם את פיו וסירב לפרש את הסתום. "אלו הם חייו האישיים", אמר, "אם הוא ירצה – הוא כבר יספר לך בעצמו".

ברור שמאז ביקשתי עוד יותר לפגוש את מר חרונטמן. כאמור הייתה העברית שלו בסיסית והאנגלית שלי עוד פחות מכך, ובכל זאת הצלחנו לתקשר מצוין. הוא נורא התרגש לשמוע שאני קשור עמוקות לחסידות בכלל ולחב"ד בפרט, סיפר שמעריץ את מורי ורבי ראש הישיבה, וביקש שנלמד חסידות בצוותא. ובכל זאת, משום-מה בכל פעם שנכנסתי אליו לא הסתייע הדבר. פעם לי לא היה פנאי ופעם הוא מיהר לאנשהו, וכך יצא שהבטחנו זה לזה שוב ושוב להתוועד פעם בנחת.

עם פרוס האביב סיפרה לי סבתא כי הזמינה את מר חרונטמן להסב עימנו בליל הסדר, אך הוא הסביר שהוא טס לעשות את הסדר בבית חב"ד איפשהו – או אולי בבית מדרשו של הרבי בקראון הייטס? אינני זוכר. על כל פנים, סיכמה סבתא את העניין, הפסדנו אורח אבל הרווחנו דירה לחג…

הצטערתי ושמחתי. הצטערתי על שאיבדתי את ההזדמנות לשבת עם מר חרונטמן ל"סדר", ושמחתי על שאזכה לכל הפחות לחקור קצת את דירתו…

ליל הסדר אצל סבא הסתיים בשעה שבין חצות לאור, אבל בצהרי יום טוב ראשון של פסח מצאתי את עצמי מטייל בדירתו של מר חרונטמן, שהציגה שילוב מעניין. ניכר היה שהאיש הוא אמיד ביותר, כלי ביתו היו מן היקרים והמשובחים, ועם זאת הייתה דירתו מרוהטת בפשטות. ארון ספרים גדול כיסה קיר שלם, עמוס בספרים רבים. רובם הגדול ספרי קדש בשלל שפות. חיכיתי בכיליון עיניים לשובו של מר חרונטמן – הן סיכמנו להתוועד פעם בנחת!

אבל הפעם הזו לא הגיעה מעולם. ביום מן הימים החליטו קנו משקיעים עשירים את הבית בבן-מימון מספר 54, והחליטו שהוא יעבור שימור ושיפוץ מקיף וגם יתווספו לו כמה קומות חדשות. סבא וסבתא נאלצו לפנות את הדירה בה גרו שנות דור – בעצם, אולי שני דורות, ומיד נשאבתי גם אני לקלחת המיונים והאריזות, וההתמקמות בביתם החדש. מפעם לפעם הרהרתי במר חרונטמן שבוודאי צריך גם הוא לצאת מדירתו, אך בכמה פעמים שנקשתי על דלתו לא נעניתי.

זרמי העולם סחפו אותי, כמו את כולנו. זרמי מים שאין להם סוף. בכל פעם שעלה זכרו של מר חרונטמן על דעתי התגעגעתי לפניו המאירות, אך לא היה לי מושג היכן לבקשו.

שנים רבות חלפו מאז, עד שבקיץ תשע"ח גזר עלי המגלגל את כל בריותיו להתגלגל ממצפה רמון אהובת נפשי – בחזרה אל ירושלים עיר הקודש. מי יודע מחשבותיו של מקום?

כאשר קבענו משכננו בעין כרם יע"א, הופתעתי לראות כי העצים בחצר בית הכנסת מגדלים לימונים, ו..ציציות. יצחק היקר, שכני משכבר הימים, סיפר לי על הציציות של ר' יודא הזקן שהיה כאן ואיננו, ומאז נסתלק תלו החברים את ציציות הצמר שלו על ענפי העץ, לזכרון. יצחק תיאר לפני לא פעם את הליכותיו ואת נדיבותו של ר' יודא. איך ישב בכבודו של עולם שנים הרבה בניכר, מרבה נכסים וכבוד עד אין קץ בעסקי האופנה הגבוהה. כל ימיו יוצא ובא בקרב כל המי-ומי, ותחביבו – נהג מירוצים מצטיין… כל זאת עד שהכיר שליח חב"ד אי-שם, והתנוצצה בו הנקודה היהודית. עמד והשליך את כל אשר לו, התקרב לחסידי הרבי מליובאוויטש, וסופו שעלה לארץ בלי אשתו וביתו הנוכריות. חי לו בשקט ובצניעות כאן בעין כרם ולמד תורה רוב זמנו, ופזרנותו למען שמח את הבריות, להיטיב עמם ולהשביעם כיד המלך – לא ידעה גבולות. כאשר חלה והוא רק בן שבעים וקצת היו בני הקהילה לו למשפחה, וכאשר נפטר זה אך לפני כמה חודשים התאבלו עליו כולם. התרגשתי והצטערתי לשמוע על אותו ר' יודא, איש פלא שלא זכיתי להכירו.

כמה חודשים חלפו ושנת האבל של ר' יודא הסתיימה, ועוד כמה "קידושים" של שבת בבוקר עברו עד שהלמה בי ההבנה כי ר' יודא המופלא מעין כרם, הוא-הוא השכן מר חרונטמן המופלא מרחביה…

ביום חמישי שלח שלומי הודעה בקבוצה של חברי הקהילה, והודיע כי האזכרה של ר' יודא תהיה ביום ראשון בצהרים בהר המנוחות, ולי היה ברור שבעזרת השם אני אהיה שם, יהיה מה שיהיה.

הן קבענו להתוועד…