מתחת לנצנצים מסתתר עומק: אושיות הרשת החרדיות מדברות

נעל עקב מנצנצת, דאק פייס, לבבות וזיקוקי די-נור, תיוגים והאשטגים, בילויים והשקות – כך, לצופה מהצד נראה עולם הבלוגריות ברשת. הכל חיצוני מדי, סיליקוני מדי, מה שנקרא פייק מושלם. אך צדדים רבים לעולם המרתק הזה, לתוכו צללתי בתקופה האחרונה, בניסיון להבין מה בין לק ג'ל עם חד קרן, לתיק מזויף של גוצ'י וצרחות של אמהל'ה אבהל'ה, מוייי, והלכתי להתעלף ביי.

היוש, נעים להכיר, עולם הבלוגריה והאיסטנט. התעשייה הזו שנראית לעין חיצונית נבובה כל כך ומנקרת עיניים, מציירת עולם חדש, שפתח אפשרויות אינספור לבנות שנואשו למצוא עבודה או מקור הכנסה נוסף.

חני מלול, אושיה בעצמה, ותיקה בתעשייה, מספרת לי על העולם הזה מנקודת מבט חשובה מאד:

מי אמר שזה רק פילטרים? הכי באופנה זה להגיד כמה עולם האינסטגרם הוא שקרי, מפולטר ולא משקף את המציאות.

אני מוצאת שדווקא היום, אפשר למצוא כל כך הרבה חשבונות אותנטיים שגם אם התמונות בו עוברות פילטר מסוים כדי להיתפס יפה בעיניים, התוכן הוא המלך, הוא שולט, הוא מנהיג והכי חשוב, הוא מחבר.

העולם הוא כפר גלובלי.

אני מרגישה שהאינסטגרם המגזרי מחבר אותי לנשים מזרמים שונים שלולא האינסטגרם אין מצב שהיינו מכירות, לומדות לצאת מתבניות ולהתפשט מדעות קדומות. אני רואה אנשים, כמו שהם, אמהות שמתמודדות עם בדיוק אותם האתגרים שאני בתור אמא מתמודדת ועוד.

ואם בעסק עסקינן:

כשאני בוחנת חשבון אינסטגרם, אני מסתכלת עליו משלושה כיוונים שונים.

1. כמובילת קהילה בעצמי.

2. כבעלת עסק מפרסמת שעובדת עם אינסטגרמיות אחרות.

3. כעוקבת.

ויש גם מבחנים למי שמתאים:

חשבון עובר את המבחן כשהוא מתאים ומסונכרן בשלושת המישורים.

– אני יודעת מה זה לנהל קהילה, מאות הודעות פרטיות בשבוע ואינגייג'מנט ללא הפסקה. אני מבינה את הרגישות, ההשקעה והשקיפות שנחוצים כדי להצליח לחבר את העוקבות שלי גם אליי וגם אותן בינן לבין עצמן.

– כשאני שולחת מוצר, או עושה שיתוף פעולה פרסומי עם אינסטגרמית אחרת ואני מקבלת בתגובה תוצאות נמוכות שלא מתאימות לרמת הפעילות בדף שלה, משהו לא מסונכרן ואמין. לפעמים צריך להיכשל בפרויקט כלשהו כדי ללמוד את זה, וזה סיכון שנלקח בחשבון.

– בסוף בסוף, אני שופכת תוכן למרחב המדהים הזה, אבל אני כנראה צורכת הרבה יותר. אני מרגישה מה מחבר ומה מפלג, מה אמין ומה פחות. תמיד אמרתי שמבחן החשבון המשפיע מבחינתי זה מה קורה אצלי בלב ובראש כשכיביתי את הנייד לקצת. על מה חשבתי, מה הרגשתי, מה שנשאר שם, לטוב ולרע אגב, זו השפעה השפעתית.

בסוף היום, אני מאמינה שלכולנו יש את החובה לבחור במודע איזה תוכן אנחנו צורכים. חשבון שגורם לי לחשוב על כל מה שאין לי, או חשבון מעורר השראה, מלמד ומחזק.

ויש גם מסר:

יש באינסטגרם המון אהבה, חפשו אותה, פנו מהפיד את כל מה שמפריע, ותראו שהיא שם.

אוחחח מילים כדורבנות, לדעת חני יש המון יפה בדבר הזה, רק אנחנו צריכים כמו כל דבר לבחון ולצרוך במינון נכון.

ומה עם הקנאה? אני חופרת לבלוגרית אחרת:

"כולן בטוחות שזו חגיגה אחת גדולה כשלמעשה מדובר בעבודה לכל דבר, הנסיעות, הבייביסיטר, התוכן שחייב להיות נכון ויפה ומקורי ומצדיק, כמו שאני לא מקנאה במישהי שעובדת במשרה שנכון וטוב לה כך זה גם הפוך, זו העבודה שלי, אני גאה בזה, ו… כל אחת יכולה".

עוקבת וותיקה בולעת רוק וטוענת לי שאין דין ואין דיין, הכל מותר והכל פרוץ ולגיטימי והצניעות נעלמה איפשהוא וברחה אל מתחת לפיד, היתה אחת שהתלוננה שאין לה אימון במוצרים שהבנות מעלות ועוד ועוד אך עדיין למרות זאת קשה להתעלם מתופעה שכבר לא חדשה שיצרה שיח חדש ודרך שיווקית לא רעה בכלל.

ואז באה אורית שוהם ראבד ונותנת לי זווית מעניינת גם כן:

ניו ג'וב

"העולם הזה מתאים לאנשים שלא מוצאים אותם המסגרות של עבודה ,וכאן פתאום הם מוצאים חופש ביטוי וכתיבה (שלא הייתה עוברת סף של עיתון או מדיה אחרת והיא מתאימה לקהל של העוקבות, מה שיש להן כאן הן לא היו מקבלות בשום מקום אחר. חתיכת במה".

אז מה רע?

"יש ניצולים כי אנחנו בלוגריות חרדיות, החברות החילוניות מנצלות אותנו, חלקן לא נותנות כלום , חלקן זורקות עצמות לפעמים זה יחס משפיל למפרע החברות קולטות שאנחנו קהל גדול וחזק ומשפיע ולא כדאי לזלזל בנו. לשמחתי זה הולך ומשתנה, והם מבינות את מקומנו בחברה הישראלית".

מלא אינטריגות

"עולם חשוף, אני יודעת כל דבר על העוקבות כולם מכירים את כולם העולם קטן והכל יותר קשה גם סכסוכים ודברים לא תמיד נעימים".

ועכשיו, ברשותכם אני חייבת לסיים פה, אני חייבת סטורי לעוקבים שלי, אני בארוחת צהריים, ואין סיכוי שהן לא תדענה איזה סוג אפונה גרה לי על הצלחת היום.

ביושששש