מנחת געגועים

בחצות הלילה נולד בננו. שעות הרבה חכך בדעתו אם לצאת לאוויר העולם או שמא ימתין עוד מעט במעי אימו. וכל אותן שעות מיטלטלים היינו בין שמחת הציפייה לייסורי ההמתנה, עד שריחם עלינו בעל הרחמים, ונולד בשעה טובה.

שלשה ספרי תורה הוציאו בבוקרו של יום: פרשת מקץ, מפטיר של ראש-חודש טבת, וקריאה ליום השישי של חנוכה.

מאז גדל בננו שיראל-שלמה והחכים, גם עוד בנים ובנות העניק לנו מי שנשמות ישראל מונחות בחיקו. ובנר שישי של חנוכה בכל שנה ושנה, זוכרים אנו חסדי השם וחוגגים לבננו זה עוד שנת חיים וצמיחה.

באחת השנים ביום זה ביקרתי עם בני המשפחה בעיר הגדולה, כשבאנו לבקר את אמא. החלטתי לקחת את חתן השמחה איתי לתחנה המרכזית הישנה שברחוב יפו, לטיול בוקר של יום הולדת.

חיפשתי עד שמצאתי מקום שהניח את דעתי, ונכנסנו להזמין פלאפל. ואל יהי דבר זה קל בעיניכם, שמימיו לא אכל בני פלאפל מחוץ לבית. מתגוררים אנחנו ביישוב קטן שבהרי יהודה, ואיננו מזדמנים לעיר אלא לעיתים רחוקות. הביט מוקסם ביהודי המבוגר שהקפיץ בזריזות את הכדורים השחומים והריחניים אל-תוך הפיתה, אחר נטלנו ידינו וישבנו לאכול. בשולחן שלפנינו הגיש המלצר מנה נכבדת ובקבוק בירה למישהו.

"אתה אבא"?

השאלה, במבטא רוסי כבד, נורתה מפיו של אדם בלבוש אלגנטי בשנות השלושים לחייו, שנעמד בסמוך מאד לשולחננו. סמוך מדי. הוא הצביע עלי ועל בני חליפות, וחזר ושאל:

"אתה אבא"?

"כן", עניתי, מופתע מהשאלה הלא-צפויה ומהאורח הבלתי-קרוא. האיש המוזר התעלם מתשובתי, ובהה בנו במבט לא-ממוקד.

הוא עמד מהורהר עוד כמה שניות, ואז קרא בקול של ילד הקורא לאביו:

"אבא"!?

הסתכלתי עליו בחוסר סבלנות. מה הוא רוצה ממני?

הוא הצביע על שיראל, וקבע:

"ילד"!

"נכון מאד, זהו בני. אפשר לעזור לך במשהו"?

הוא פרץ בצחוק משונה, ושב והכריז:

"אבא"!

נראה היה שהאיש איננו שפוי בדעתו.

אודה ואתוודה כי באותו הרגע ביקשתי להפסיק סעודתי ולחפש לי מקום אחר. לפתע הצביע האיש על חזהו, ואמר בעצב תהומי:

"אין ילד"!

אחר שלף האיש המוזר את הארנק מכיסו, ונופף בו כשהוא פתוח מתחת לחוטמי. ממון לא-מעט היה שם. ניכר היה שהאיש איננו מאותם קשי-יום שעלו ארצה ואין הפרוטה מצויה בכיסם. ריח כבד של אלכוהול עלה מנשימתו הכבדה של האיש. סברתי לתומי כי הוא מבקש להראות לי תמונה שבארנקו, אך זה שלף שטר נכבד, והושיט לי אותו:

"ילד"!

זה כבר עבר כל גבול.

גייסתי את מעט הנימוס שעוד נותר לי, וסירבתי בכל תוקף. לא רציתי בכספו, אף לא ידעתי אם כשר הוא אם לאו. ובכלל – מה לי ולו, למען השם?!

הוא לא התבלבל, תחב את השטר אל כיס חולצתי, ונהם: "ילד"!

לגם עוד לגימה גסה מבקבוק הבירה, חבט אותו על השולחן, ויצא כשהוא מזניח גם את צלחתו העמוסה, שנראה היה כאילו כמעט ולא נגע בה.

בעל המקום צפה בכל האירוע מאחורי הדלפק, ראה את התדהמה שעל פני, פנה ואמר:

"אינני מכיר אותו. הוא הופיע כאן וסיפר לי ברוסית ובעברית רצוצה כי אמש הודיעוהו על אביו שבמוסקבה, שנפטר בצהרי האתמול וכבר נקבר שם, בטומאת ארץ העמים. יהודי היה, ובודד היה.

בודד הוא גם בנו השוהה בארץ.

אף-על-פי ששנים הרבה לא ראהו, נתמלא הבן צער על מות אביו. נתמלא צער, ולא ידע מה עליו לעשות. חיים שלמים שעשה האב תחת המגף הקומוניסטי הותירו את חותמם גם בבנו.

מנהגי גויים מכיר הוא, ולא מנהגי ישראל. לא אומר "קדיש", לא יודע אבלות "שבעה", איננו מדליק נר נשמה. יצא מביתו והסתובב לו ברחובות העיר כל אותו הלילה, כשהוא שותה כמנהגם לזכר אביו המת. עד הבוקר כבר היה שתוי כדבעי.

כשנכנס לסעוד, ראה לפתע אתכם. אב ובנו. ליבו יצא אליכם. מי יודע אלו זיכרונות צפו ועלו מנבכי מוחו המעורפל אלכוהול. שנים אבודות, מקומות נשכחים".

"קח את הכסף, אחי, אל תחשוש". הוסיף בעל המקום ברחמים. "מתנת-אמת נתן לך האיש. מנחת געגועים. קנה בו משהו לבנך ושמח את ליבו".

נר שישי של חנוכה בכל שנה ושנה זוכר אני חסדי השם בהולדת בני. אף אומר אני "קדיש" לעילוי נשמתו של יהודי גלמוד שחי ונפטר בניכר, ואפילו את שמו אינני יודע.