מי רוצה "לחיות בשלום"? שוחחתי עם 109 ישראלים ופלסטינים, ועם חמור אחד

האם נוכל לדמיין תהליך שלום אמיתי שלא יגרום לאנשים להיעקר מביתם? איך ייתכן שלום אמת, אם אנשים לא יוכלו לחיות במקומות שהם קשורים אליהם בעצם זהותם ושבהם הם רואים את מורשתם ואת ההיסטוריה שלהם? האם ייתכן פיוס אמיתי בלי שנאפשר לכל היהודים ולכל הפלסטינים הרוצים לחיות במולדתם לעשות כן? האם שלום אמיתי בין שני העמים אפשרי כאשר האחד שולט על האחר?

בין 109 המרואיינים הישראלים והפלסטינים, שאיתם התייעצתי בשלושת השבועות האחרונים בשיחות זום לכחצי שעה כל אחד, הרוב דיברו על רצונם הכן לחיות בשלום. הם לא דיברו כך כי זה מה שרציתי לשמוע, הייתה רמה גבוהה ביותר של כנות במילותיהם.

זה למעלה מ-40 שנה שאני מעורב כ"מפעל חיים" בקידום השלום בין הישראלים לבין הפלסטינים. באלפי דיונים ושיחות כבר שמעתי הכול, ולא כל כך קל לרמות אותי.

אולם למושג 'לחיות בשלום' יש משמעויות שונות לאנשים שונים, והישראלים והפלסטינים שמים דגשים על היבטים שונים שלו.

בראש מעייניהם של הישראלים המדברים על חיים בשלום ניצב הביטחון, ואחריו ההכרה בזכויות שלהם בארץ ישראל, ואילו בעיני הפלסטינים ניצבים בראש החירות, החופש והשוויון שכולל עבורם חיים בכבוד, ואחריהם באים ההכרה והלגיטימיות.

ההערכה של כל צד את עצמו שונה בתכלית מהאופן שבו הצד האחר רואה אותו. ניסיון החיים שלנו בסכסוך הזה מעצב במידה רבה את הדרך שבה אנו רואים את עצמנו ואת הצד האחר. כמעט כל הפלסטינים מאמינים שהם באמת רוצים שלום, אך להערכתם הישראלים אינם רוצים בכך. וכמעט כל הישראלים מאמינים שהם באמת רוצים שלום, אך הפלסטינים אינם רוצים בכך.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור מהחיים עצמם, שראיתי במו עיניי:

ח' הוא חבר טוב שלי, פלסטיני שנולד וגדל בכפר קטן סמוך לאפרת. לח' יש חלקת אדמה שהיום נמצאת למעשה בתוך הגבולות המוניציפליים של אפרת.

ח' באמת מאמין בשלום, ותמיד היו לו חברים ועמיתים ישראלים. הוא אפילו למד סמסטר אחד לפני שנים מספר במכון הערבה ללימודים סביבתיים בקיבוץ קטורה. גילוי נאות: ח' ואני רשמנו חברה עסקית משותפת בישראל, העוסקת בציוד רפואי. ח' נשוי לפלסטינית, תושבת מזרח ירושלים בעלת תעודת זהות ישראלית, ולהם שלוש בנות, לבכורה תסמונת דאון. יש להם דירה בשכונת שועפאט במזרח ירושלים, ובמשך למעלה מחמש שנים ח' – שהוא תושב שטחים – מנסה לקבל אישור לחיות עם אשתו ובנותיו בירושלים.

הבת שלו הלוקה בתסמונת דאון חייבת להישאר בירושלים כי אין מסגרת חינוכית ראויה ברמאללה – מקום עבודתו, שם רכש דירה עבור משרדו.

עד לאחרונה, ההיתר שלו להיכנס לירושלים היה בתוקף רק עד השעה 22:00. זאת אומרת שח' עבר עבירה פלילית, אם נשאר ללון בביתו בירושלים עם אשתו ובנותיו.

בחודשים האחרונים, אחרי פרוץ מגפת הקורונה, בוטל ההיתר הזה שהיה לו. כעת מותר לו לחזור לחיות עם משפחתו בירושלים, לעת עתה, בזכות היתר זמני שהמינהל האזרחי מנפיק לו.

לפני שבוע לקח אותי ח' לכפר של משפחתו, וואד רחאל, בעברית ואדי רחל. בדרך לשם הוא סיפר סיפור ששמעתי בעבר ושח' אמר ש"כל פלסטיני מכיר".

הסיפור הוא כדלקמן: יום אחד ביקש איכר יהודי להשתמש בחמור של שכנו הפלסטיני. האיכר הפלסטיני נאות בלי היסוס, והעביר את החמור לשכנו היהודי. כעבור שבוע פנה האיכר היהודי לשכנו הפלסטיני, ושאל אותו "האם אפשר שוב להשתמש בחמור שלנו?".

השכן הפלסטיני שוב נאות והעביר לו את החמור. כעבור עוד פרק זמן קצר, ניגש האיכר היהודי, ושאל את שכנו הפלסטיני "תגיד אולי אתה רוצה להשתמש בחמור שלי…?".

בדיוק כשסיים ח' לספר את הסיפור הגענו לכביש הגישה הלא סלול לחלקת האדמה שלו בתוך וואד רחאל, וראינו לפנינו שלט גדול שכתוב בו "חוות עיטם".

ח' סיפר לי שלפני שנים מספר הוא ראה חבורה קטנה של אנשים חביבים, ישראלים דתיים, מטיילים על הגבעות מעל הכפר. כעבור כמה שבועות הוא שם לב שהקימו על אחת הגבעות אוהל. אחר כך הביאו יושבי האוהל עדר של כבשים ועיזים, ואז הם החלו לגדר את השטח בגדר תיל.

כעבור זמן-מה גודר ונסגר גם כביש הגישה לחלקה, וכאשר ניסה ח' להגיע לחלקה שלו, השליכו לעברו השכנים החדשים אבנים וגירשו אותו מהמקום.

עכשיו המאחז הקטן הזה שולט על כל השטח, ותושביו אינם מהססים להפעיל אלימות כדי שכל השכנים הפלסטינים "יבינו מי כאן בעל הבית".

לפי דיווחים בתקשורת הישראלית, יש תוכניות מאושרות להגדלה ניכרת של מספר היהודים באפרת על ידי בנייה חדשה בחוות עיטם, וזה בזמן שתושבי וואד רחאל אינם מקבלים היתרי בנייה מהמינהל האזרחי.

זהו סיפור אחד קטן, ויש עוד רבים כמוהו. בוודאי יש גם לא מעט סיפורים שיהודים יכולים לספר על אלימות ששכניהם הפלסטינים מפעילים כלפיהם.

הבאתי את הסיפור הזה מכיוון שנושא אחד, העולה ברבות משיחותיי במסע ההתייעצות הנוכחי שלי, הוא שהדרישה לעקור אנשים מביתם לא תתקבל.

כיום יש למעלה מ-700,000 יהודים החיים מעבר לקו הירוק. ח' אומר שאין לו בעיה עם אפרת ועם רוב תושביה – רובם אנשים מתונים המעוניינים לחיות בשלום.

ח' ופלסטינים רבים אחרים אומרים שאין להם בעיה עקרונית שיהיה מיעוט יהודי במדינה פלסטינית, אם תקום. ח' אפילו רוצה להקים חוות סוסים לרכיבה לילדים מאפרת ומוואד רחאל. "זה יאפשר לילדים משני הצדדים להיפגש ולהכיר זה את זה", הוא אומר.

אך חוות עיטם היא סיפור אחר עבורו, ולמרבה הצער היא מייצגת את הדרך שבה רוב הפלסטינים רואים את ההתנחלויות השכנות, שככל הנראה יישארו במקומן לעד.

המחבר הוא יזם חברתי ופוליטי, אשר הקדיש את חייו למדינת ישראל ולשלום בין ישראל לבין שכניה. ספרו האחרון of Peace in Israel and Palestine In Pursuit יצא לאור באוניברסיטת  Vanderbilt שבארה״ב, ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון.