השבוע, לפני 72 שנה (30 בינואר 1948), הלך לעולמו מיסטר אורוויל רייט, אשר הוא ואחיו ווילבור היו הראשונים שהצליחו לבנות ולהטיס מטוס שמיש, בעל מנוע, ויכולת להטיס בן אדם בתוכו.
נצא למסע רוחני על אלה מגדולי ישראל שזכו להתעופף בחייהם עוד טרם המון העם עשה זאת, באמצעות קניית כרטיסי טיסה במחירים מפולפלים.
וכדי להגדיל תורה ולהאדירה, נתמקד בדורות האחרונים החל מזמנו של מהרח"ו – רבי חיים ויטאל שידו לא משה ממאור הגולה האריז"ל הקדוש.
ובכן, בסביבות שנת שנ"ג, בתקופה ששהה רבי חיים ויטאל בירושלים, נודע לשר אבו סיפין שליט העיר, כי מי "נהר גיחון" נסתמו בעבר על ידי חזקיה מלך יהודה, בזמן שעלה עליו סנחריב מלך אשור וצר על ירושלים (עיין דברי הימים ב' פל"ב ב' ול'). הוא חקר את אנשי העיר האם נמצא היום מי שיוכל לפתחו, והאספסוף אשר בקרבו ענו ואמרו כי יש חכם יהודי והוא אלוהי, ושמו רבי חיים ויטאל, ובוודאי יש בכחו לחזור ולפתחו.
השליט שלח אחריו ביום הששי ואמר לו: גוזרני עליך שבעוד אני הולך להתפלל במקום המקדש – תפתח מחדש את הנהר שסתם מלך יהודה, כי הוא נצרך מאד לתושבי העיר. אם תסרב דמך בראשך. תיכף ומיד עשה מהרח"ו קפיצת הדרך ונמלט לעיר דמשק.
על שטיח מעופף
פעם נוספת זכה מהרח"ו להתעופף באוויר. מסופר על המהרש"ל ששמע שיש צדיק בארץ ישראל בעיר צפת שהוא מחולל ניסים ונפלאות מעל הטבע. רבינו התנגד לדרך הזו של האר"י, והיה סבור שמעשיו הם מעשה כשפים, ורצה לצאת במחאה כנגדו ולהחרימו, אולם האריז"ל שצפה זאת ברוח הקודש, פנה לתלמידיו המהרח"ו ור' ישראל סרוג, וביקשם שלא ימתינו ויצאו לדרך (לובלין), שם ידברו עם רבינו המהרש"ל שיחזור בו ולא יצא נגד רבם. רבינו האר"י הבטיח להם שבזכות מעשה זה, יזכו לראות את פני משיח.
על פי התיאור – שנשמע מפי הרב יאשיהו פינטו – כאשר פנו לדרכם, הוגש להם שטיח מעופף שישבו על גביו וחיש הבזק מהר יצאו לדרכם ללובלין ואכן לאחר מספר דקות הגיעו לשם ופגשו את משיח בן יוסף, ושם התפייסו עם המהרש"ל לאחר שהסבירו לו על גודל קדושת האר"י הקדוש.
משלוח אתרוגים מאיטליה
האמת היא שקפיצות הדרך ע"י עננים כבר היה בזמן משה רבנו. מסורת עקשנית בידי חסידי חב"ד טוענת כי "כשאמר הקב"ה למשה רבנו 'ולקחתם לכם פרי עץ הדר' – היה צורך לקיים את המצווה בהידור ובאופן המובחר ביותר, ופירשו חכמים כי זו איטליה של יוון, הושיבו שלוחים על ענן ושלחום להביא אתרוגים מהמקום בו גדלים הפירות המובחרים ביותר – מקלבריה" (היא איטליה).
האבא של המחצלת
גם תלמידו הקרוב של רבי חיים ויטאל, הלו הוא רבי שמואל אלבז אבי משפחת אבוחצירא, בן המאה ה-16 סיפר סיפור דומה על שטיח שאומנם לא התעופף באוויר, אלא על גבי מי האוקיינוס.
וכך מסופר:
"לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, חַי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל צַדִּיק גָּדוֹל שֶׁקָּרְאוּ לוֹ: רַבִּי שְׁמוּאֵל אֶלְבַּז. רַבִּי שְׁמוּאֵל הָיָה הוֹגֶה בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה. פַּעַם אַחַת, הָיָה צָרִיךְ רַבִּי שְׁמוּאֵל לִנְסֹעַ לְחוּץ לָאָרֶץ בִּשְׁבִיל מִצְוָה גְדוֹלָה. בַּזְּמַן הַהוּא עֲדַיִן לֹא הָיוּ מְטוֹסִים אֶלָּא רַק סְפִינוֹת שֶׁמַּפְלִיגוֹת בַּיָּם. רַבִּי שְׁמוּאֵל הֵכִין תִּיק עִם הַדְּבָרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לַדָּרֶךְ: אֹכֶל, בְּגָדִים לְהַחְלָפָה וְכַמּוּבָן סִפְרֵי קֹדֶשׁ כְּדֵי לִלְמוֹד בַּדֶּרֶךְ. הוּא יָצָא לְכִוּוּן הָעִיר יָפוֹ שֶׁשָּׂם הָיָה הַנָּמָל. זְמַן רַב לָקַח לוֹ בִּכְדֵי לְהַגִּיעַ לְיָפוֹ כִּי לֹא הָיָה לוֹ כֶּסֶף לִנְסֹעַ בְּכִרְכָּרָה מְיֻחֶדֶת.
רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמְנָם הָיָה עָנִי מָרוּד בְּכֶסֶף, אוּלָם בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל, הוּא יָדַע שֶׁה' נִמְצָא אִתּוֹ בְּכָל מָקוֹם וְלָכֵן לֹא פָּחַד מִשּׁוּם דָּבָר. תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁהָלַךְ בַּנָּמֵל רָאָה סְפִינָה שֶׁעוֹמֶדֶת לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, הוּא הִסְתַּכֵּל לְתוֹךְ הַסְּפִינָה וְרָאָה שֶׁיֵּשׁ מַסְפִּיק מָקוֹם בַּסְּפִינָה גַם בִּשְׁבִילוֹ. הוּא נִגַּשׁ לְרַב הַחוֹבֵל וְאָמַר: "כְּבוֹד רַב הַחוֹבֵל, אֲנִי צָרִיךְ לְהַפְלִיג בַּסְּפִינָה לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲבָל אֵין לִי כֶּסֶף. אוּלַי אַתָּה מוּכָן לְהַכְנִיס אוֹתִי בְּחִנָּם?" רַב הַחוֹבֵל הִתְפַּקֵּע מִצְּחוֹק: "חָה, חָה, חָה, מָה אָמַרְתָּ? בְּחִנָּם? מָה פִּתְאוֹם! אֵינֶנִּי לוֹקֵחַ אֲנָשִׁים בְּחִנָּם! מִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲלוֹת לַסְּפִינָה צָרִיךְ לְשַׁלֵּם, וְאִם אֵין לְךָ – תִּשָּׁאֵר כָּאן!" רַבִּי שְׁמוּאֵל לֹא דָאַג כְּלָל, מָה עָשָׂה? הָיְתָה לוֹ מַחְצֶלֶת קְטַנָּה כְּמוֹ שָׁטִיחַ, הוּא פָּרַס אוֹתָהּ עַל הָרִצְפָּה, יָשַׁב עָלֶיהָ, פָּתַח אֶת אֶחָד הַסְּפָרִים שֶׁלּוֹ וְהִתְחִיל לִלְמוֹד.
אַחֲרֵי שָׁעָה, נִשְׁמְעוּ שָׁלוֹשׁ צְפִירוֹת: "טוּוּוּוּ, טוּוּוּ, טוּוּוּוּ.." זֶה הָיָה הַסִּימָן שֶׁהַסְּפִינָה יוֹצֵאת לַדֶּרֶךְ.. כָּל הַנּוֹסְעִים עָמְדוּ עַל הַסִּפּוּן וְנוֹפְפוּ לְשָׁלוֹם לַקְּרוֹבִים שֶׁלָּהֶם שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עַל הַחוֹף.. "שָׁלוֹם, נְסִיעָה טוֹבָה, הַפְלָגָה נְעִימָה.. תַּחְזְרוּ מַהֵר.." נִשְׁמְעוּ קְרִיאוֹת מִכָּל הַכִּוּוּנִים.. הַסְּפִינָה הִתְחִילָה לְהִתְרַחֵק מֵהַחוֹף אֶל תּוֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל. לְפֶתַע צָעַק מִישֶׁהוּ: "הֵי, תִּסְתַּכְּלוּ מָה יֵשׁ שָׁם.." כֻּלָּם הִסְתּוֹבְבוּ וְשָׁאֲלוּ: "מָה? אֵיפֹה? לְאָן לְהִסְתַּכֵּל?…" וְהָאִישׁ אָמַר: "תִּרְאוּ מִי מַפְלִיג מֵאֲחוֹרֵינוּ?", כֻּלָּם הִסְתַּכְּלוּ אֲחוֹרָה וּמָה הֵם רָאוּ? הֵם רָאוּ אֶת רַבִּי שְׁמוּאֵל אֶלְבַּז יוֹשֵׁב עַל הַמַּחְצֶלֶת שֶׁלּוֹ וְהַמַּחְצֶלֶת שָׁטָה עַל הַמַּיִם כְּאִלּוּ הִיא סִירָה.. "הֵי, מָה זֶה? אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהוּא לֹא שׁוֹקֵעַ? זֶה מַמָּשׁ נֵס.." הֵם צָעֲקוּ לְרַב הַחוֹבֵל: "בֹּא, בֹּא מַהֵר, תִּרְאֶה אֵיזֶה נֵס קוֹרֶה כָּאן…" רַב הַחוֹבֵל רָץ מַהֵר וְרָאָה אֵיךְ רַבִּי שְׁמוּאֵל (שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִפְנֵי כֵן לַעֲלוֹת בְּחִנָּם) יוֹשֵׁב עַל הַמַּחְצֶלֶת וְשָׁט בַּיָּם אַחֲרֵיהֶם.. הוּא הִתְחִיל לִצְעֹק לוֹ: "אֲדוֹנִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה אִישׁ קָדוֹשׁ, בֹּא, בֹּא אֵלֵינוּ לַסְּפִינָה אֲנִי מוּכָן לָקַחַת אוֹתְךָ בְּלִי כֶּסֶף".
אוּלָם, אֲפִילוּ שֶׁרַב הַחוֹבֵל צָעַק חָזָק, רַבִּי שְׁמוּאֵל לֹא שָׁמַע אוֹתוֹ וַאֲפִילוּ לֹא הֵרִים אֵת הָעֵינַיִם מֵהַסֵּפֶר. הוּא הִמְשִׁיךְ לִלְמוֹד בְּנַחַת עַל הַמַּחְצֶלֶת. הַסְּפִינָה שָׁטָה בֵּין הַגַּלִּים, וְאַחֲרֶיהָ הַמַּחְצֶלֶת, מַמָּשׁ כְּאִלּוּ הִיא קְשׁוּרָה אֵלֶיהָ בְּחֶבֶל.. וְכָךְ הָיָה עַד שֶׁהִגִּיעוּ לַחוֹף. כְּשֶׁיָּרְדוּ מֵהַחוֹף נִגַּשׁ רַב הַחוֹבֵל לְרַבִּי שְׁמוּאֵל אֶלְבַּז וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ סְלִיחָה.. הוּא סִפֵּר לְכֻלָּם עַל הַנֵּס שֶׁקָּרָה, וְכֻלָּם כִּבְּדוּ אֶת רַבִּי שְׁמוּאֵל מְאֹד מְאֹד.
מֵאוֹתוֹ יוֹם בִּמְקוֹם רַבִּי שְׁמוּאֵל אֶלְבַּז, הִתְחִילוּ לִקְרֹא לוֹ רַבִּי שְׁמוּאֵל אַבּוּחֲצִירָא. לָמָּה? כִּי פֵּרוּשׁ הַמִּילָה "אַבּוּ" – זֶה אַבָּא, וְ"חֲצִירָא" – זֶה מַחְצֶלֶת, וְהַכַּוָּנָה הִיא: הָאַבָּא שֶׁל הַמַּחְצֶלֶת. זֵכֶר לְסִּפּוּר הַמַּחְצֶלֶת שֶׁשָּׁטָה עַל הַמַּיִם.
כל שישי, ישיר: מאירופה לטבריה
על הבעל שם טוב הקדוש ומשמשהו הנאמן אלכסי שמידי מוצאי שבת זכו להתעופף בשני אוקראינה במסע עלום לכפר נידח כדי לתקן נשמות, כבר האריכו כל ספרי החסידים.
עוד אדמו"ר מפורסם זכה לקפיצת הדרך: מסופר על האדמו"ר מקאלוב שמידי יום שישי ביקש ממשמשו שיאחוז באבנטו, ושניהם התעופפו באויר עד שנחתו למעין. טבלו וחזרו לעיירת קאלוב לשבת. פעם אחת השמש עזב את ידו מאבנט רבו, ומצא את עצמו במקום לא מוכר. כולו מפוחד שאל את תושבי המקום: "היכן אני נמצא?", ואז להפתעתו הוא נענה "בטבריה עיה"ק", או אז הבין החסיד שבכל ערב שבת האדמו"ר זכה לקפיצת הדרך מעיירת קאלוב באירופה עד לטבריה בארץ ישראל.
עושים שבת בירושלים
ואם חשבתם שקפיצת הדרך היא הגעה ממקום למקום ללא צורך בהתעופפות באוויר, מסופר בספר הרב שרעבי על הרש"ש הקדוש (בהוצאת אהל שם עורך יונה רפאלי) על סבו של הרש"ש, רבי יפת אברהם זי"ע שהעיד עליו הרש"ש הקדוש שכל ערב שבת נעלם מביתו ע"י קפיצת הדרך ולשבות בירושלים ולחזור לביתו רק במוצאי השבת.
ערב שבת אחד החליטה אימו לעקוב אחריו ולגעת היכן מסתתר בנה ביום שבת קודש? לפתע ראתה את בנה על גג ביתו ומתקרב לשפתו והחל מרחף באוויר. אמו הזדעזעה למראה עיניה, ובחששה לחייו קראה לו בקולי קולות שירד. רבי יפת שמע את מעקת אימו וביטל את כוונותיו הנסתרות שהעלו אותו לריחוף באוויר, וצנח ארצה על שיח קוצים ודרדרים בכפר ערבי הרחוק מביתם. אולם הוא לא שת לבו לכאביו מעוצם הנפילה וניסה להגיע לביתו קודם שקיעת החמה, מאז חדל להשתמש בקפיצת הדרך על מנת להגיע לירושלים.
עוד צדיק הביאו באתר קול חי, שסיפר "היינו מעופפים באוויר עם הזוהר הקדוש". צדיק זה היה חי בכפר שלם בהסתר מוחלט הוא בן 100. על פי התיאור, הוא היה משנה למלך תימן והיה עושה שם ניסים ונפלאות. בגיל 3 השקה אותו כוס אליהו הנביא זכור לטוב, בגיל 17 היה אב בת דין ידע בע"פ את כל הטור שולחן ערוך, גמרא ופוסקים. פה בארץ גנז את עצמו מעיין כל בריאה", ככה כתב רועי ז'ק ברשת החברתית.
ראו פה בהרחבה:
וזכיתי למצוא סימוכין לכך בכתבי רבינו נחמן בן פיגא זי"ע (תורה סג – סוֹד כַּוָּנַת הַמִּילָה)
וְהַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינוֹת בְּרִית, בְּחִינוֹת: "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". הֵם מְעוֹפְפִים כְּמוֹ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל מְעוֹפֵף הַיְנוּ שֶׁשִּׂכְלָם מְעוֹפֵף בִּמְהִירוּת, וְנִפְתָּח לָהֶם חָכְמָתָם מְאֹד".
מעופפים גם במותם
צדיקים מעופפים לא רק בחייהם, אלא גם לאחר פטירתם, וכך מובא בספר במסעות ירושלים (עמוד ע"ט) שכשנפטר האוהב ישראל מאפטא זי"ע, ה' ניסן תקפ"ה בעיר מז'בוז' (1825), פתאום נשמעה דפיקה בדלת של ראש החברה קדישה בטבריה, ולתדהמתו הוא רואה לוויה המונית של אלפי נפטרים שהביאו בדרך נס את גופתו של האוהב ישראל להיקבר בבית החיים בטבריה.
בימינו ישנו מצבה המנציחה את המאורע. ובביקורו של כ"ק האדמו"ר ממונקאטש בבית החיים בטבריה בשנת תר"צ (1930 לספירה) נמסר לנו "והראו מקום אבן אחת בבית החיים שקבלה בידם אשר שם מנוחתו בכבוד" (שם עמוד רכ"ה) ונכדו כ"ק האדמו"ר ממונקאטש בביקורו שם בשנת תשנ"ב דרש במקום "דאף על פי שהגאון מאפטא נסתלק במעזיבוז, וגם נקבר שם, מכל מקום מאמינים אנו במה שסיפרו צדיקים אשר שרפי מעלה נשאוהו והביאוהו לטבריה" (שם עמוד רל"ו).
שמעתי גם על הצדיק הרב יעיש מוסא מכפר המקובלים מועצירה בתימן, מפי מורי ורבי ששמע מהבת שלו, שהייתה רואה אותו עולה לגג בלילות רושם שמות קודש על הציפורן, ועף לשמיים. הוא היה הרב של רבי חיים סינואני בתימן.
כה רבה שאיפתם של הצדיקים להתעופף בשמים, עד כדי ראיית הדבר בחלום. וכך כתב רבי יעקב חיים סופר בעל מחבר 'כף החיים', ששאף בכל מאודו לעלות לארץ האבות, ב"פנקס החלומות" שלו: "פעם אחת ראיתי והנה אני עף על ההרים… ואחר כך סייעני השם יתברך ועליתי לירושלים תובב"א".
(מתוך ספר מופת לשבת)
הקבר לא מחייב
וידוע שצדיקים שנטמנים בחו"ל מועברים לארץ ישראל, כדי לא לסבול צער גלגולים. ולא רק ה'אוהב ישראל' מאפטא זכה לנס הזה לאחר פטירתו, גם הבן איש חי – אמנם נקבר פיזית בבגדאד אבל יש לו קבר בהר הזיתים.
וסיפור המעשה הוא סיפור נפלא שראוי להביאו בפניכם:
מספרים, כי בליל י"ג אלול התרס"ט (1909) אחר חצות הלילה, היה חכם רבי אברהם עדס זיע"א עוסק בתורה כדרכו בקודש בביתו בירושלים. לפתע נתנמנם, והנה רואה הוא בחלומו כי חכם רבי אברהם לניאדו זיע"א הולך כשהוא לבוש בגדי לבן. שאל אותו רבי אברהם עדס. "להיכן הולך"? ויענהו. "דע לך כי נפטר הרה"ג רבי יוסף חיים בעיר תהילה בבבל, ואני הולך להביאו לירושלים".
וייקץ מתנומתו. ויישן ויחלום שנית, והנה באה מיטתו של רבינו יוסף חיים זיע"א, וקהל גדול עומדים על רגליהם, ויעמדו כמה רבנים מגדולי ירושלים ויספידוהו מספד גדול וכבד מאוד. ויתעורר שנית והנה חלום.
אז, עוד לא הייתה שום ידיעה מעניין זה בירושלים. ומספרים כי באותו הלילה, חלמו יחדיו חלום כמעין זה גם חכם רבי בן ציון מרדכי חזן זיע"א וחכם רבי יהושע שרהבני זיע"א, שאף הם דרו בירושלים. וחלמו כי רואים הם את מיטתו של הבן איש חי, מובלת בשמים מעיראק לירושלים, וכי נקבר בהר הזיתים.
משקמו בבוקר, נבהלו מהאפשרות שהצדיק נפטר, וכל אחד שתק כדי לא לבשר בשורה לחבריו. לאחר תפילת שחרית נפגשו שלושתם, וכל אחד הסתיר ידיעתו מחברו. לפתע ניגש חכם נוסף לרבי יהושע שרהבני ושאל אותו: "כלום יש איזו ידיעה מרבינו וחולשתו"? שתק רבי יהושע והביט לעבר שני חבריו, ומבטם נפל אחד על השני והראו צער. החכם הנוסף שאל: "מה? נפטר?" ומששתקו, ספק כפיו ואמר. "וי"! ואז התפרצו שלושת החכמים בבכי חרישי ומחו דמעתם על הצדיק.
רק כעבור כמה שעות הגיע המברק מבבל לירושלים, בו הודיעו כי: "הגאון רבי יוסף חיים עלה בסערה השמיימה בליל אמש". ויהי כשמוע רבי אברהם עדס תוכן דברי המברק, סיפר להם מה שראה בחלום בחזיון לילה ואף את סדר הלוויה. ויעשו כדבריו, ויעמידו את אותם הרבנים הגדולים מיקירי ירושלים ויעשו עליו מספד גדול וכבד מאוד, כפי שהיה בחלום ממש.
עוד גרסה מספרים, כי בליל פטירת הבן איש חי זיע"א, נשמעה דפיקה על דלת ביתו של תלמידו חכם רבי בן-ציון מרדכי חזן זיע"א שהיה דר בירושלים באותם ימים. בפתח עמד אחד מחופרי הקברים של החברא קדישא לעדת הבבלים, וביקש מרבי בן-ציון שישלם לו סך 400 פרוטות עבור קבורת הצדיק רבי יוסף חיים מבגדאד.
השמועה על הפטירה עדיין לא הגיעה לירושלים מחוסר קשר עם בגדאד, ועל כן התבלבל רבי בן-ציון לשמע הידיעה המעציבה הנוראה. לשאלת רבי בן-ציון מי שלח אותו אליו, נענה כי בני משפחתו של הבן איש חי אמרו לו בסיום הלוויה שיגש לרבי בן-ציון חזן תלמידו, והוא ישלם את הסכום המלא. חופר הקברים עמד בתוקף לקבל את הכסף וטען "במו ידי קברתיו". רק לאחר שחופר הקברים ציין במדויק היכן קבר אותו והסכים לקחת את רבי בן ציון להר הזיתים, ולהצביע על המקום המדוייק, מסר בידו רבי בן-ציון את מלוא הסכום.
ובכל שנה ושנה היה עולה רבי בן-ציון למקום ציוּן זה בהר הזיתים, בליווי עשרה אנשים, ואומר שם קדיש לעילוי נשמת הבן איש חי. אומנם ראיתי בשו"ת עם המקובל הרב כדורי ששאלוהו האם באמת הבן איש חי קבור בהר הזיתים? ענה במתק לשונו "מה פתאום! אם הוא היה קבור שם כל העירקאים היו באים לשם…"
בתי כנסת פורחים באוויר
ולא רק צדיקים מעופפים מחו"ל לישראל, אלא גם בתי כנסת. מסופר על רבי יצחק אבוהב, מחבר ספר 'מנורת המאור', שעל שמו נקרא בית הכנסת אבוהב בצפת – שהוא לא דרך מעולם בצפת, ולא עלה לארץ הקודש, וגם קברו לא נמצא בצפת אלא הוא חי בספרד, בטולדו, לפני 500 שנה, ובית הכנסת אבוהב היה בית הכנסת שלו שם, בספרד הרחוקה.
לאחר מותו, חלם המקובל רבי סולימן אוחנה חלום, שבו בא אליו הרב וביקש ממנו שיעשה מה שיעשה, כגון טבילה במקווה, תפילות, "ייחודים" ומהרי"י אבוהב בעולם הנשמות יסייע בידו. לאחר שעשו הוא וחבורת המקובלים האחרים את המעשים המופלאים ההם, בחצות הלילה ברוח סערה עשה בית הכנסת קפיצת הדרך, ועלה לארץ כל כולו, ונטע עצמו במקומו בצפת. וראיה לדבר: ארונות הקודש. בימים ההם חייבו המוסלמים את היהודים להניח קוראן בבית הכנסת. בהוראת הרבנים, בנו שני ארונות, אחד עבור ספרי התורה, ואחד עבור הקוראן – להבדיל כמובן – אך זו ראיה שבית הכנסת הוקם במקום מוסלמי.
ולסיום נזכיר את דברי הרמב"ם, מתוך הקדמתו לפרקי אבות 'שמונה פרקים':
"והחלק המדמה – הוא הכח אשר יזכור רישומי המוחשים אחר היעלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם עם קצתם, ויפריד קצתם מקצתם. ולפיכך ירכיב זה הכח מן הדברים אשר השיגם – דברים שלא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באוויר".
ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף [email protected]
רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!
מחשבה 1 על “מי צריך מטוס אם יש לנו קפיצת הדרך”
השוואה לא ראויה בין האחים רייט לבובע מיסעס קבלוחסידיים