שרשיו של הציבור החרדי האשכנזי בישראל נטועים בעיקר בשתי מסורות בהיסטוריה היהודית של מזרח אירופה ב-250 השנים האחרונות, בתנועת החסידות מיסודו של הבעש"ט מחד ובעולם הישיבות הליטאי מיסודו של רבי חיים מוולוז'ין תלמידו הגדול של הגר"א מוילנא מאידך.
הדרך הליטאית קידשה את לימוד התורה בהתמדה ובהתמסרות, דמותו של התלמיד חכם העוסק בתורה יומם ולילה ומחדש בה חידושים היא הדמות הראויה להערצה, ותלמידי החכמים הלמדנים הם העומדים בראש המחנה. האדם הרגיל מן השורה, נשא את עיניו לאותם תלמידי חכמים, וביקש לגדל את ילדיו ללכת בדרכם. זוהי דרך אליטיסטית, שרק מתי מעט יכולים לעמוד בה באופן מלא, והם אין להם בעולמם אלא תורה בלבד.
הדרך החסידית לעומתה העמידה במרכז את עבודת ה' בתמימות, באהבה, בשמחה ובדבקות. היא חיזקה את מקומו של היהודי הפשוט, הדבק בצדיק, העושה ככל יכולתו לעבוד את ה', למרות מיעוט ידיעותיו. היא העלתה על נס את תפילתו , את אמונתו, את שמחתו, את דבקותו ביהדותו בכל זמן ובכל מקום, ואת הקשר שלו ושל חבריו הדומים לו עם הצדיק המקומי. זוהי דרך עממית, שמתאימה את עצמה לכל יהודי באשר הוא, גם בתוך עולמו הארצי והכפרי.
בשל עממיותה של החסידות, היא טיפחה מאפיינים תרבותיים רבים, במובן של שפה, לבוש, מוזיקה, מאכלים, מנהגים, ועוד כיו"ב. היא מתאפיינת ברגש רב, ובשמירה קפדנית על כל הדברים הללו, וזהירות מכל שינוי באשר הוא. לעומת זאת, עולם התורה הליטאי התאפיין בשכלתנות, בפיתוח של רעיונות כדוגמת תנועת המוסר על זרמיה השונים, בהתמסרות ללימוד ההלכה ודקדוקיה ועוד כיו"ב.
עם המעבר לארץ ישראל, ובפרט לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, התבססו בארץ שני הזרמים הללו, אולם שניהם עברו שינוי משמעותי. הציבור החסידי על גווניו השונים נעשה כעת כולו עירוני ומשכיל, ובמידה רבה הוא אימץ גם את המודל של לימוד התורה הליטאי. עולם הישיבות הליטאי שחרב בשואה, הוקם מחדש בארץ ישראל אבל כעת הוא כבר פנה לכל הציבור, ולא רק לאליטה של בעלי כשרונות עילויים ומתמידים.
בעולם הישיבות הליטאי החדש, שבו יש מקום לכל הצעירים, ללא הבדל במידת הכשרון וההתמדה, נדרשו אלמנטים תרבותיים, שלא היו מוכרים כמעט בעולם הישיבות בליטא. מי יטפח שפה, סגנון לבוש, שירים וכיו"ב.
את הנקודה הזו הבין לדעתי באופן מיוחד הגרב"מ אזרחי שליט"א ראש ישיבת "עטרת ישראל", וכחניך של ישיבת "חברון" מבית הגידול של הסבא מסלבודקה ושיטת חינוכו המפורסמת בשם "גדלות האדם", הוא ניסה ליצור כמעט יש מאין תרבות ישיבתית ליטאית, המוכרת לנו כיום בשם "ישיבישקייט". הוא טיפח תרבות ייחודית של לבוש לתלמידי הישיבה הליטאים, הקים את "מחנה בני תורה" המפורסם, עודד יצירה של מוזיקה ושירים ישיבתיים, ופיתח סגנון דיבור והופעה וסגנון כתיבה מיוחדים משלו.
כך עם השנים צמחה לה תרבות ישיבתית-ליטאית, כשכל ישיבה מפתחת סגנון ייחודי משלה.
ברור שהתיאור שלי איננו מדויק מבחינה היסטורית, וגם בישיבות ליטא השונות כבר התפתחו מאפיינים תרבותיים כאלו ואחרים, אולם נראה לי שהגרב"מ אזרחי שליט"א הצליח לשים דגש גדול יותר על הדברים הללו, והשפעתו על התרבות הישיבתית הליטאית בימינו גדולה להערכתי הרבה מעבר למה שמרבית הציבור יודע.
מחשבה 1 על “מי המציא את הישיבישקייט?”
הגדרת החסידות כ'תנועה עממית' גרידא, מתעלמת לחלוטין מההגות הפילוסופית והמיסטית במחשבת ישראל שהעמידה החסידות, במקביל למאפייניה התרבותיים והעממיים, כמו תורת חב"ד, יצירתו של רבי נחמן מברסלב, והגות אדמור"י פולין שהיוותה את התשתית גם לכל גדולי המחשבה הליטאיים (ר' אליהו דסלר, ר' אלי' ויינטרויב, ר' יצחק הוטנר ועוד)