"מחר תתחיל ההתנגדות", אמר מתתיהו. "נותר לי רק לשאת את נאום המלחמה"

כבר כמה שעות שאנחנו תועים במדבר. השמש קופחת מלמעלה כמעט באכזריות, מאדה את טיפות האנושיות האחרונות שנשארו בנו.

"אתם חושבים שאפשר באמת לנצח אותם?", שאל יונתן, וכולנו שתקנו כי באמת לא פשוט לענות על שאלה שכזאת.

צעדנו עוד אל עבר הלא נודע, נתפסים בחיים בציפורניים שלופות. לא כך ראינו את עצמנו מתים, בערבות צייה ושוממה.

זהו הזמן המטלטל ביותר, נגיעה של קיום ואי קיום יחדיו. החפיפה שבין תקווה לייאוש, וחוסר ההחלטיות שבין הרצון לצעוד עוד צעד, לבין הרצון למעוד כבר עכשיו.

החיים לא מרגישים את עצמם – הם חיים כל הזמן. המוות הוא זה שנותן את התחושה לחיים. עומד לו מרחוק כמטחווי קשת, מציץ מן החלונות, דופק על הדלתות, וקורא בשקט את מגילת העצמאות של המתים, מזכיר לכולם את מה שאפשר להזכיר להם – את עצמם.

"צריך נס, זה מה שצריך עכשיו!", אמר יהודה, וכולנו שתקנו, כי כולנו הבנו שהוא צודק.

---

הלילה רד, וכוכבים של מדבר החלו לנצנץ בשובבות, משחקים את המשחק שלא יסתיים אף פעם – חושך ואור.

הפסקנו לצעוד, אין טעם להתקדם בתוך החושך כשאי אפשר לראות את ההתקדמות, והחושך נראה אותו הדבר.

מתתיהו אמר ש"הדבר היחיד שאפשר לעשות בחושך הוא לספר סיפורים. דווקא בחושך אפשר לראות את האור של הסיפור", הוא אמר.

ומתתיהו התחיל לספר.

על תקופות קשות שיהודים לא יכלו לחיות כיהודים; על יראי אלוהים שבמקום לבחור לחיות חיים של ריק החליטו להתגבר ולא לחיות. על צדקותן של נשים שלמרות הכל – פעלו נצורות, על ילדים שלא היו כ"כ ילדים, על בית המקדש בשיממונו, על בית המקדש בתפארתו, על מלחמות ועל עולם שלם.

ישבנו בחושך, עייפים, רעבים וצמאים עד כדי עילפון, חרבותינו מונחות שמוטות לצידנו, אך תיאוריו של מתתיהו ריחפו באוויר, טווים קורים של חיים בצל המוות.

לפתע מתתיהו נעמד, מרשים בגובהו, זקנו הלבן נוצץ-לא נוצץ בחשכת הלילה. כולנו השתתקנו, מביטים בכבוד על המנהיג שלמרות זקנותו החליט לצאת למלחמה על מה שהיה חשוב לו מכל, על הזהות היהודית, על חיים יהודיים.

התבוננתי באחרים, כולם מרוכזים כליל, באוויר להטה אש.

"מחר תתחיל ההתנגדות, המאבק, חלשים כנגד חזקים, רבים כנגד מעטים, צדיקים כנגד רשעים", אמר מתתיהו, "נותר לי רק לנאום את נאום המלחמה שקיבלתי מאבותי – שקיבלו מאבותיהם".

ומתתיהו פתח ואמר:

"החיים הם פרוזדור ארוך של משחקים, אנחנו גם השחקנים ואנחנו גם המשחק, אנחנו הניצחון ואנחנו ההפסד".

"ישנם חמורים וישנם בני אדם, מעלתם של החמורים שתמיד ישארו חמורים, והיא היא החסרון שלהם – תמיד ישארו חמורים. לעומתם בני האדם בעלי חסרון הם, תמיד יוכלו לרדת ממעלתם ולהפוך לחמורים, והיא היא מעלתם – הם יכולים להתעלות ולהפוך ליותר ויותר בני אדם, לאנשים בעלי משמעות, לאנשים שרחוקים מזרח ומערב מחמורים".

"השמש זורחת כי שמש צריכה לזרוח, גם כשחשוך בשמים אי שם זורחת השמש, כי השמש תמיד זורחת, אחרת היא איננה שמש".

"הלוחם והחרב אחד הם, אך לוחם שנלחם בשביל החרב דומה למת שיושב לאכול".

"ריצה אל עבר פי תהום היא הבטוחה ביותר כשהמקום שאתה נמצא בו עמוק יותר".

"ניצחון איננו מה שמכנים אותו הנשארים ניצחון, ניצחון הוא מה שמכנים אותו אלו שמבינים מהו נצחון, גם אם בסוף נפלו הם בקרב – כולם מתים בסוף".

"לא בשביל עצמנו אנו נלחמים, לא בשביל סיר בשר ונוד יין. לא בשביל להילחם אנו נלחמים, לא בשביל עוד מכה או שתיים של חרב. אנו נלחמים בשביל החיים, אנו חיים בשביל החיים ואנו מתים בשביל החיים, אנו נלחמים כי המשחק יקר מידי בשביל לשבת בשקט ולהפסיד. אנו נלחמים כי אנחנו בני אדם ולא חמורים. אנו נלחמים כדי שהשמש תישאר שמש, גם אם שקיעה אצלנו. אנחנו נלחמים שלא בשם החרב ואנחנו קופצים לתהום כי התהום שמקפצת סביבנו עמוקה מכל תהום אחרת. ואנחנו ננצח, כי את הניצחון לא המנצחים קובעים אלא המטרה קובעת".

דממה. הלבבות סביב פעמו בעוז, ראיתי את רוח הגבורה שנשבה באנשים, ראיתי את העיניים הנוצצות ממאנות להיעצם. הנשקים כאילו שקלו פתאום פחות, מבקשים כבר לשאתם אל עבר הזריחה.

יהודה קם ממקומו, שמעתי שהוא יהיה שר הצבא שלנו. "מי לה׳ אלי?" הוא צעק, מחריד את החושך הישן שנת ישרים, וכולנו צעקנו בחזרה, מריעים בלב שלם, מבקשים להתאחד עם האחד, שלמענו נחייה בקרב ושלמענו נמות. "מי כמוך באלים ה'", צעק שוב יהודה וכולם זעקו כהד בחזרה, "מכבים"!

---

כך התחיל המאבק למען ה', למען עם ישראל, למען בית המקדש, ולמען כל מה שקדוש וטהור. רבים מאיתנו נהרגו תוך כדי, מקדשים במותם את החיים. רבים נפצעו. אלעזר נפגע מפיל כשניסה להרוג את מנהיג האויב בקרב בית זכריה.

אחיו, יהודה, אף הוא נהרג בקרב עם 'בקכידס', אך עם ישראל קם, מנורה הודלקה בבית המקדש, והמסורת המשיכה הלאה, אל העתיד, אל כל הדורות הבאים שיבחרו לעבוד אל אחד, ושיישאו אף הם נאומי מלחמה אם וכאשר יהיה צורך בהם, ויהיה, בטוחני בזאת.