מהפכה שקטה ועוצמתית

בכל שנות חלדי צפיתי במליון מהפכות ומלחמות חלקן צודקות וחלקן פחות. מה שאפיין אותם במרבית הפעמים זה מלא אגו, שריטות ודם עם אפס תוצאה.

בתקופה האחרונה אני חווה ממקומי מהפכה שהתגנבה בשקט ומתחילה לצבור תאוצה, ממ"ח. הנה אמרתי את זה.

נכון שלהמון אמהות אם אספר שהבת שלי בתיכון שהוא לא בית יעקב הארד קור קלאסי, זה יצרום והן תרמנה גבה (בסדר, מסודרת🙄) במקרה הטוב.

ובמקרה הפחות טוב פור גאד סייק יהיה להן חומר לרכל בשפע ולצקצק בגרון ממקום מתנשא.
"לאן הדור הזה מדרדר …לאן???".

אז היי, אני אתי קצבורג ובחרתי כנגד כל המוסכמות שגדלתי עליהם לשלוח את הבת שלי לתיכון שכל יום אני מודה מאה פעמים ליוצר בראשית שעשיתי זאת.

לראשונה הבת שלי חווה את מקצועות הקודש ממקום אמיתי ועמוק, ממקום שהיא מזהה אותו בחיי היומיום שלה.

לראשונה בחייה יש לה הזדמנות להתבטא בכלי פסיכודרמה כחלק מהמערך הלימודי וללמוד על מולקולות ועוד מרעין בישין מתוך המעבדה של האוניברסיטה העברית.

וכן. מי הלחין את שירת התקווה ומה המבנה של הממשלה שלא מתפקדת.

והחצאית באורך סבבה וסמארטפונים מחוץ לחוק ואין אף אחד שבוחן את יהדותה ומידת עשיית החרדיות (מדיום רייר, תודה ששאלתם) על פי גובה הקוקו ועובי הגרב רחמנא ליצלי ליצלן.

מודה כל בוקר מחדש על בית ספר בלי צילצולים כי הבנות צריכות ללמוד מהם זמנים אמיתיים ולא כי הצלצול מזכיר להן.

וכן הכי אובייס על צוות שכמותו לא יכולתי למצוא בשומקום ופעם שנעמה איחרה לאחר 3 שעות נסיעה כל הצוות עמד על רגליו האחוריות והחסיר פעימה (אמיתי, אמיתי) בדאגה כאילו זה הבת היחידה של כל אחת שם.

ואיך אסכם?

בחמישי האחרון כחלק מתוכנית חודשית בה מגיעה אמא לנאום בפני הכתה (עוד משו מרענן ומגניב).

עמדתי שם מול קבוצה בוגרת של 'טטיות', והחלפתי פדיחות עם הבת שלי (כולל בכי של התרגשות, הגיוני סך הכל) כחלק מההומור והחוויה והבנתי שם מה זה אומר שאפשר ויש חלופות אלטרנטיביות מדהימות למה שתמיד שיננו לי מגיל אפס. ואני הטיפשה, האמנתי.

אז אין פאנצ, יש מהפכה שקטה ועוצמתית נטולת מלחמות וגראפיטי צעקן.

ויש ילדה אחת מאושרת. ז ה ו

והודיה אמיתית לבוראו של עולם.

בתמונה: (סלפוש כיתה ברקע של הקישוט פריי סטייל של הבנות)