סדרת 'יוצר. האדם" לוקחת אותנו להצצה מעמיקה אל לב עולמם של היוצר והיצירה והחרדית, בדגש על הקונפליקט והאתגרים הייחודים במפגש בין עולם היצירה והתרבות לקהילה החרדית.

בסדרה ניפגש באופן אישי ואינטימי עם יוצרים ויוצרות חרדים, לשיחה אישית על יצירה חרדית, תהליך ההתפתחות האישי והמקצועי, וסקירת יצירות נבחרות לצד מגמות בתחום התרבות והאמנות מהזווית החרדית, מתוך כוונה להיכנס לעומק מקורות ההשראה ו"הקישקעס" של תהליך היצירה החלוצי של מובילי תרבות בחברה החרדית.

המפגשים במסגרת סדרתרבות הירושלמית, בהובלת גלריית המקלט ומגזין התרבות החרדי קו 400, ויתקיימו בימי שלישי בחודשים אוגוסט – ספטמבר, בין תקופת "בין הזמנים" ועד לראש השנה.

• Facebook

האירועים יתקיימו בגלריית המקלט, יהודה המכבי 7, ירושלים

לאירוע בפייסבוק

אירועי סדרת יוצר. האדם

הפוסט סדרת יוצר. האדם. הופיע לראשונה ב-קו 400.

סדרת היצירות המרכזית בכתב עת זה מוקדשת לאמנית רחל אהרן. נדמה כי הן נוצרו עם פרוץ מאורעות שמיני עצרת, אך למעשה הן מבוססות על סדרת אירועים קודמים בהיסטוריה הישראלית. כנאמר "אין חדש תחת השמש", והתחושה היא שההיסטוריה חוזרת בווריאציות שונות ומשונות.

רחל אהרן ממצפה הושעיה יורדת אל הדרום הרחוק, אל מחוזות ילדותה בקיבוץ סעד שבחבל הבשור, ומצלמת את השברים של בתי המפונים מימית בסיני, שהועברו למשמרת ליד כרם שלום. היא מדרימה מטפורית עד ימית הרחוקה, ומרחיקה אל שנות השמונים לימים הקשים (כך חשבנו אז) של פינוי סיני. לא הרבה יודעים, אבל השברים של הבתים הטרומיים שנבנו בהיאחזות החלומית בסיני נאספו והובאו אל עוטף עזה. מעין סוג של בית קברות, או הנצחה ליישובים שהיו שם. את הצילומים האמנית מדפיסה והופכת לעבודות קולאז' עוצמתיות שהיא גוזרת במו ידיה, המהדהדת את אירועי השבעה באוקטובר. היא מחברת ומדביקה עבר והווה יחד באופן סימבולי.

ואם בסימבולי עסקינן, הרי שרחל אהרן חושבת ויוצרת סימבוליקה. היא לוקחת סמלים קיימים, מעבדת אותם, לפעמים גם מאבדת את הפרשנות הראשונית שלהם, ויוצקת להם משמעות חדשה. תהליך זה הוא אישי מאוד, ועם זאת מתכתב עם הקולקטיב הישראלי עד מאוד. כך בסדרה הנוכחית 'שברים' היא לוקחת את האבטיח הישראלי שפגשה באחד הטיולים הרגליים שהיא נוהגת לעשות ליד מצפה הושעיה ומצלמת אותו. היא הופכת אותו לרקע אקספרסיבי ביותר, ועליו היא מניחה את שברי בתי המפונים. כך האודם העסיסי מסמל את הדם ואת המחיר הכבד והכואב, אך גם מנוגד לסמל אחר שנוכס לאבטיח בדיוק בתקופה זו מהצד שני של המתרס – הוא מסמל את ישות האויב שאימצה את הצבעים ירוק, שחור ואדום, בדומה לאבטיח. 

למעשה, אהרן יוצרת קומפוזיציות שאינן חד – משמעיות. הן יכולות להתפרש לשתי פנים, ובזה כוחן. עם זאת, היא יוצרת כמיהה לנרטיב ברור,  דרמטי ומובנה, שהוא למעשה אינו קיים באופן קוהרנטי ויוצר תחושת חמקמקות נסתרת מהגילוי. לכן לרוב העדיפה לא לתת שמות לעבודות, מפחד הפרשנות החוסמת. סדרותיה מאופיינות בשם מובהק כל אחת משל עצמה, ולעיתים הן מתכתבות זו עם זו. 

את סדרת הקולאזי'ם היא עשתה ממש בעקבות המלחמה, דמויות יווניות חסרות ראש מסמלות את האסון הנורא מרחפות על פני שדות פתוחים של מחוזות ילדותה בעוטף עזה. מרככות את עוצמתו של הטבח הנורא וגם תוהות עליו בפסלו של 'האיש החושב' של רודן כשהצל הנורא מתחתיו מדבר לאן נפלה האנושיות.  

יצירותיה של אהרן הן קולאז'יות במהותן, פרגמנטריות, עשויות קטעים־קטעים, שברים־שברים, מצבור של דימויים וסמלים. ניכר שהיא בקיאה תולדות האמנות, הודות לניסיונה בהוראה בתחום האמנות במשך יותר משני עשורים. עם זאת,  אהרון יוצרת שפה ייחודית. היא מדביקה את היצירות על גבי המשטח בשעה שהיא מעצבת להן קומפוזיציה חדשה, בצורה ובצבע המקבלים משמעות אקטואלית מקומית במבט מסוים, ועם זאת גם אוניברסלית וגלובלית.

גלריית המקלט, יהודה המכבי 7 ירושלים. עד ה13.6

פתוח בראשון שלישי וחמישי מ-17:30-19:30 לפרטים 058-5001019

הפוסט שברים הופיע לראשונה ב-קו 400.

דברי פתיחה קצרים נשאו חה"כ אייכלר, וסגן שר התרבות יעקב טסלר, שפרס חסותו על האירוע. הדוברים הזכירו את מצוות והדרת פני זקן ביהדות, ואת שלל הפעולות שהם נוקטים למען אוכלוסיית הזקנים. סגן שר התרבות אף הקדיש כמה משפטים ליצירות התערוכה, ולתרבות החרדית שמשלבת 'אמנות ואמונה', כלשונו, אותה הוא כמובן פועל לקדם במסגרת עבודתו. עם סיום דברי הפתיחה, יצא טסלר בלוויית בני פמלייתו, היועצים והדוברים, לצפות בתערוכה.

על יד כל תמונה חיכתה האמנית, והציגה לסגן השר את היצירה, מלווה בדברי הסבר. טסלר מצידו הבטיח להמשיך לדאוג לטיפוח עולם האמנות החרדית, ולהקים גלריה קבועה ליוצרות מהמגזר. השילוב בין עולם הרוח היצירתי לעולם הציני והמעשי של הפוליטיקה הוליד ארוע במסגרתו מושכות במכחול פורשות מושגים אמנותיים, בפני עובדי ציבור השומעים זאת אולי לראשונה בחייהם.

והיו די הרבה מושגים חדשים לקלוט. התערוכה כללה מגוון רחב של ז'אנרים, עם סגנונות יצירה שונים. הצד המסורתי קיבל ביטוי חזק בציורה של ש.לנציצקי, שמציג זקן יהודי רוקד עם ספר תורה, וצעירים מרקדים לפניו. אך יוצרות אחרות העדיפו להתמקד בזיקנה אוניברסלית יותר. אחת מהן, מנוחה ינקלביץ, הסבירה שבחרה לצייר זקן לא חרדי כי 'גם אותם צריך לכבד'. עדי חפצי אהרן, השתמשה בטכניקה של שמן על בד כדי להציג זקנים מציירים בחדוות יצירה, והמצלמה של שושי סירקיס קלטה משחק מעניין במיוחד בין זקן לבין הצל שלו.

 תצלום נוסף שתופס את העין, משתייך לבעז רובין, שתיעד את יד סבתו בפוזה הזקנה והמוכרת, טבילת ביסקויט בכוס תה. בעז, שמתוקף תפקידו כגבר לא יכל להשתתף בתערוכת אמניות חרדיות, שלח את אימו שושנה, יוצרת מוערכת אף היא, להציג במקומו. בהתרגשות בלתי מוסתרת הציגה שושנה את תמונה ידה של אימה, באומרה, זו היד העמלה של אמא, ביד הזו היא כיבסה ללא מכונה, עשתה חסדים וגידלה 11 ילדים.

באופן אולי מפתיע נעדרו מהתערוכה פניהם של זקני המגזר המפורסמים ביותר, הלא הם תמונות הצדיקים. הרב עובדיה והרב חיים קנייבסקי לא נראו כאן רוכנים על ספריהם. עם זאת, איילת פולק, אמנית ש'משתוקקת לצייר את הקודש', הקדישה איור צבעוני מאד לפסוק 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים'. הדמות המופיעה בו מזכירה את הרב שמואל אליהו. לשאלתי אמרה איילת, שהרב אליהו אכן שימש לה כ'השראה' לציור.

נפח מיוחד תופסים הבגדים המסורתיים של זקני המגזר. אסתר פרוש מחברת אותנו לעבר, ומציגה זקן חבוש קסקט, מטייל עם נכדו החובש קסקט אף הוא. שרה ליפשיץ מחזירה אותנו לשטריימלים בני זמנינו, כשהיא מוסיפה להם נצנוץ ברעמה, כדי לחמוק מריאליסטיות יתירה. צפורה נוסבוים, השקיעה זמן רב בלמידת סודות הלבוש הירושלמי של בני הישוב הישן, ועל ידי צבעי אקוורל הביעה אותם בציורה 'זקני ירושלים'. בחירתה לצייר את לובשי הזברות בשחור לבן אמנם מביעה את הוד הקדומים, כפי שנהוג לומר, אך לטעמי מפספסת את הצבעוניות של הפסים, דווקא במקרה שבו הלבוש החרדי אינו שחור סופסוף. הלבוש הירושלמי מופיע גם אצל מטי דושינסקי שבמוצג רווי צבע עז הציגה את ה"יארמולקע" (כיפה לבנה סרוגה שמשמשת את חסידי תולדות אהרן, מ.ל.) של ילדי מאה שערים, המשתובבים לצידם של זקני השכונה והכביסה התלויה בחצרותיה.

טיש חסידי צבעוני

אפרופו צבעים, ביצירתיות יוצאת דופן הציגה תהילה ציון טיש חסידי צבעוני. הציור האימפרסיוניסטי שלה לוקח קהל הלבוש בשחור לבן והופך אותו למרובה גוונים ותוסס. פני זקנות המגזר נעדרות מהתערוכה, למעט יצירתה המורכבת של מילכה אטיאס, שמבין כתמי הצבע מציצה דמותה של זקנה, על ראשה מטפחת, והיא מחזיקה את נכדה הפעוט. התבוננות נוספת תגלה את ראשיהם של צאצאים נוספים. גם עטי ברקלי החביאה ידיים זקנות בין כתמי צבע, ביצירתה "פלטת גיל וזהב", שבין חומרי הגלם שלה מופיעים 24 קראט של עלי זהב.

חלק מהמוצגים עוסקים בדינמיקה שבין הזקנים לבני הדור הצעיר.  כך למשל בציורה של חיה ברלין, המציגה דמות זקן הרוכן בשיחתו לעבר ילד. כשגרם המדרגות ובלוני הגז שמאחוריו מוסיפים ליצירת אווירת עולם ישן. במוצג נוסף, שמשלב בין הריאליסטי לאבסטרקטי, מציגה אסנת לב יד זקנה ויד צעירה המשחקים יחד שחמט, כשכוס תה משמשת את היד הזקנה, ורמקול אלחוטי מונח לצידה של היד הצעירה.

הקו המשותף לכלל היצירות הוא היחס הרואה במבוגרים מודל של כבוד, יותר מאשר אובייקט של נזקקות או חולשה. המוצג שמביע זאת בדרך היצירתית ביותר בעיני, היא יצירתה של לונה שעיו, 'זה קנה חכמה'. בשילוב של איור דיגיטלי ועיבוד, מציגה שעיו צעיר, שבבואתו מורכבת מחלל שחור ומעט ספרים. הצעיר מושיט יד ברכינה לדמות זקנה, המורכבת כל כולה מספרים, פרי חכמה נרכשת של שנים. האיור מתחכם לאמר, גם הצעירים חכמים, אבל ספרייתו של הזקן גדושה יותר.

קיומה של התערוכה בכנסת עוררה דיון בין משתתפיו על הצורך בקידום האמנות החרדית. לילדים חרדים אין איפה לצרוך אמנות, אמרה אחת היוצרות. רעותה הדגישה את הקושי הקיים להפוך את הכשרון למקור הכנסה, ואת החשיבות של עמותות התומכות באמניות, כמו 'יוצרים סביבה' שעומדת מאחורי התערוכה הנוכחית. דובר סגן השר טסלר, שמוליק שוק, סיפר לי על התכניות שהם מנסים להוציא לפועל שיקדמו את היוצרים החרדים. 'צריך לתת להם הכרה, והתערוכה הזו נועדה לזה', הוא אומר. 'יש צמאון לצרוך אמנות במגזר, ואנחנו נקים חממות לאמנים, נתמוך בהם ובמוסדות שמקדמים אותם'. הוא מספר על התייעצויות עם אנשי המקצוע בתחום, ועל שיתוף פעולה עם הרשויות, בתקווה להביא לקיומם של כמה שיותר מופעים, תצוגות וכדומה.

אז אם אתם יוצרים, אמנים, וכל דבר מהסוג הזה, אולי זה זמן טוב לקפוץ על העגלה המתמלאת של האמנות החרדית.

גלרייה מהתערוכה

הפוסט זקנים על קנווס הופיע לראשונה ב-קו 400.

באחד מימי ניסן המלבלבים, לפני שהחורף חזר לשבש את האביב, נקלעתי לבית האמנים בבית שמש. מבנה קטן צמוד למרכז המסחרי, המעניק שקט השראתי והפוגה מהרעש העירוני.

על קירות הבית נפרשה תערוכת 'בזמן הווה' של שירן-זראי מזרחי, (39). תושבת העיר, שבמסגרת יוזמת העירייה להקים במקום קהילה של אמנים, קיבלה את המקום להציג את ציוריה. שירן, גדלה בבית מסורתי בבאר שבע, ובגיל 4 היגרה משפחתה לדרום אפריקה. לפני 15 שנה שירן חזרה לארץ, התחזקה בדת ונישאה. כיום, היא ומשפחתה משתייכים לקהילת מעם לועז, קהילה ספרדית-אנגלוסכסית בבית שמש.

המטפחת שעל ראשה וחזותה החרדית, פחות באים לידי ביטוי בציורים. זוהי לא אמנות חרדית מובהקת, עם תמונות של רבנים או חפצי יודאיקה, אלא כזו המציגה רגעים משפחתיים, טבע, מומנט רחובי ופוזות אנושיות אוניברסליות. שירן מסבירה ש'אני לא רוצה לצייר משהו שאנשים רוצים, אלא שזה יהיה אותנטי משלי. והרעיון הוא להתמקד במשהו יותר גדול, ולא רק בקהילה. אני לא יכולה להיות מגזרית הרי המשפחה שלי לא שם'.

עיקר עבודתה של שירן הוא 'ציור לפי תמונה', כלומר הפיכת תמונה לציור. כך מופיעים בתערוכה רצף ציורים של רגעי יומיום שנקלטו בעדשת המצלמה ושיראן ייצרה עותק אמנותי מהם. מובן שציור לפי תמונה אינו אבסטרקטי, ומזהים את הדמויות, הנוף והרקע. עם זאת, שירן מעניקה לציור מין טשטוש עדין, שמרחיק אותו מהאמנות הנטורליסטית. 

בסבלנות רבה תיארה לי שירן את הרגעים שמאחורי כל מוצג. הציור 'שעה שקטה' בה נראים ילדיה משחקים עם בני הדודים שלהם נוצר כי 'כשהם שיחקו נכנס כזה אור מהחלון שהייתי חייבת להנציח'. ככלל, הצבע והאור הם המוטיב הבולט במוצגים, והם הנופך האישי ששירן מוסיפה לתמונה המקורית. ההתמקדות שלה באור וצבע נובעת מזיקתה לסגנון האימפרסיוניסטי. כך נראה בין מוצגיה עצי יער בשלל צבעים, צמחיה שנראית כמו צבעים שפוכים על הדף, בתים עם גגות אדומים במיוחד וחול חוף ים ורוד. 

היותה של שירן בעלת תשובה שמשפחתה בארצות הברית, מעניקה גיוון רב ליצירותיה. כך אנו מקבלים את הפריחות שמסביב לבית שמש, לצד ציורים מניו יורק, קליפורניה והגנים הבוטניים בברוקלין. אשה חרדית מתבוננת בנוף לצד משפחה חילונית המטיילת בחופי אמסטרדם.

שלושה ציורים הקדישה שירן לנושא 'בחוץ-בפנים'. בסדרה זו מביעה שירן ניגודים בין האדם לטבע. בכל אחד משלושת הציורים מופיע אדם, בדמות ילד, אשה או נער, המחפש דרכו ב'שממה יפה', כלשונה של שירן. הצבעוניות העזה של הצומח גורמת לתהיה האם האדם הלך לאיבוד, או שמא מטייל להנאתו. 

את השכלתה בתחום רכשה שירן בבית ספר לאמנות בניו יורק. אך עם נישואיה חדלה לצייר כי חיפשה לעבוד במשהו מכניס יותר. הקורונה, שהביאה בכנפיה יותר זמן פנוי עם המשפחה והטבע הפורח מסביב לבית שמש, החזירה את שירן למכחול ולהתבוננות בעוצמות של אור, צבע ותנועה.

איך העולם הייחודי שלך, כעולה, כבעלת תשובה, כחרדית, בא לידי ביטוי ביצירות שלך? אני שואל. שירן משתפת בפתיחות, 'עברתי הרבה תקופות, מדינות וקהילות, וזה גרם לי לראות את העולם קצת מהצד. אנחנו חלק מהעולם, אבל קצת נפרדים ממנו'. למרות שמוצגי התערוכה לא עוסקים ישירות בדת, הם ממוקדים הרבה ברוחני ובחיפוש. היצירות מתחשבות בגבולות הצניעות אך גם נעדרות מסרים דתיים חד משמעיים. בכך משלבת שירן בין אמנות אוניברסלית לעמידה בכללי הקהילה.

תמונות מהתערוכה

הפוסט בזמן הווה הופיע לראשונה ב-קו 400.

בדומה לרובין, אילה עמואל היא אמנית וחלוצה עם חיבור חזק ליישוב. דור שני לחוזרים בתשובה אשר עלו לישראל מארה"ב, והתיישבו בישוב בת עין. עמואל עוסקת בעבודותיה בבית ובחיי היום יום, חוקרת את הטבע וסביבתה הקרובה. כאמנית דתיה, היא חוקרת את מהות הבגד ככסות, לצד דימויים של הגוף. ציוריה נוגעים בהסתרה ובגילוי שהם חלק מהפרקטיקה המרכזית היומיומית של ההביטוס הדתי. השטיח הוא הסימבול המרכזי ביצירתה ומסמל חיפוש שורשים, חיבור לקרקע ולאדמה ובמקביל כיסוי הראש ובדי הלבוש.

משחק הסמלים מופיע גם במשחק המילים בשם התערוכה 'הסתר בדים' הרומז לדמותה של אסתר בחודש אדר מצד אחד ולבדי העץ הענפים המופיעים במשולב – פנים חוץ. אלו אוקסימורונים הבאים לידי אחדות ביצירותיה המושפעת מהשפה הסימבולית של רבי נחמן מברסלב

"יש הר ומעל ההר עומד אבן ומן האבן יוצא מעין… כל דבר יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב" (רבי נחמן מברסלב)

"אני מתייחסת לסביבה החיצונית של המקום בו אני גרה, לסביבה העירונית ולחיפוש אחר הטבע בסביבה זו. אני גרה בשכונת נחלאות בירושלים בבית עתיק עם כיפה עגולה, אשר מופיע  תדיר בעבודות שלי", היא אומרת.  "יש רגעים שאני חווה, בהם אני מביטה על עצמי מבחוץ, מנקודת מבט שונה, ומציירת את עצמי ממבט חיצוני. רגע בו רוח מעיפה את השמלה שלי, שלולית בגשם, חיבוק עם התינוקת או עלה שנפל, אני מתרגמת את התחושה לציור."

תהליך עבודתה הוא ברובו אינטואיטיבי, והיא יוצרת חיבורים מרתקים ממפגשים של חייה למשל קבר הרשב"י במירון, המבנה העגול והעיטור של הגדרות ליד ביתה בנחלאות, כמו גם חיבור בין הפנים של הבית לחוץ השטיח יחד עם עץ הזית.

עץ הזית נתפס כמשהו אנושי ביצירה של עמואל. הגזעים החלולים עקומים ומפותלים כמו ריקוד של גוף חי ומתכתבים עם נושאי ציוריה של האמנית אנה טיכו שהגיעה מאירופה לפני יותר ממאה שנה אל הרי ירושלים. עבודותיה משקפות את המבט של המהגרת שהגיעה לארץ המתפתחת מגרמניה המפותחת וכולה התבוננות ופליאה על הנופים החדשים. עמואל מתכתבת במקביל גם עם עבודותיה של אמה שעלתה לישראל לפני עשרות שנים, אל הרי ירושלים ומביעה את הקשר המיוחד בציוריה.

את החיבור בין התערוכה לבין דמותה של נשים יהודיות מובילות ניתן לראות בדיוקן העצמי של אילה , והוא שהביא את ההשראה לעסוק בדמותה של דונה גרציה בערב הסיום שתוביל מיכל אהרוני רגב.

 מוזמנים לבוא ולחזות בתערוכה ובמופע הסיום "מי היתה דונה גרציה" ביום חמישי הקרוב ה-16.3 בשעה 20:00

 לפרטים ולהרשמה: https://forms.gle/v89fq8amDSSQqJaa7

תערוכת הסתר בדים \ גלריית המקלט
היוצרת: אילה שירה עמואל
אוצרת: ד"ר נעה לאה כהן
מופע סיום: מיכל אהרוני רגב – מי היתה דונה גרציה ומדוע היא רלוונטית גם להיום.

יצירות נבחרות מהתערוכה הסתר בדים

הפוסט הסתר בדים הופיע לראשונה ב-קו 400.

שלום, נעים להכיר אמיתית,

כאן בגלריה –

אישה חרדית.

קוראים לי רייזי, או טויבי, או סימי,

את שם המשפחה – אל תשימי.

עדיף שלא יידעו בדיוק, מי אני מהבית,

בכל זאת, מקומי בפינה – ליד שתילי הזית.

יש לי כובע על הפאה ובבית מטפחת,

שיושבת טוב על התגלחת –

בדרך כלל אני מטופחת.

(הדסה ליכט, גיליון מס. 3 בנושא הגירה וזהות)

חזון כתב העת לשירה קול. שירה. אישה. הוא לגעת בנושאים קיומיים בחברה פנימה ולתת להם מקום.קול.נראות. בשפה אמנותית. עד כה יצאו לאור שמונה גיליונות והגיליון התשיעי בנושא 'מוריד הגשם' כבר בדרך לדפוס, בתקווה שיביא איתו את הגשם. כתב העת יוצר מפגשים בפועל בין יוצרות מעדות שונות, שפות וחברות דתיות מגוונות ובכך מעצים את יכולת היצירה וההשראה.

בין השירים הייחודיים שמתארים את הייחודיות של המגזר, נשזרות תערוכות אמנות נשיות שהוצגו בגלריית המקלט בגרסא קטלוגית מודפסת המאפשרת הכרה וחשיפה לקהל הרחב. לחלקן מדובר בפריצת דרך של ממש, כמו בגיליון מס. 7 בנושא מפגשים שבו נפגשו האמנית הינדה הרבסט הפועלת למעלה מ40 שנה לקידום האמנות בחברה החרדית וד"ר נורית סירקיס-בנק אשר הקדישה מאמר לפועלה. זהו למעשה תיעוד חלוצי וראשוני של העשיה של הרבסט מתוך רצון למקם אותה  כחלק מן המניין בתוך העשיה האמנותית הישראלית

גיליון זה מגיע בתקופה סוערת במרחב הציבורי החברתי והפוליטי, הרוחשת בתוכה באופנים עקיפים וישירים. מדובר בנושאים שאינם פשוטים לעיכול המשקפים טלטלה המחלחלת בבית פנימה, גם אם כלפי חוץ 'עסקים כרגיל'. הקריאה לבדק בית פוגשת אותנו במקומות שונים ובנקודות זמן שונות – בשלבי מעבר ומפנה בחיים, בעקבות משבר אישי, במצבים של קושי חברתי ותקשורתי, כתגובה לאכזבות, ולהפך, כמענה להתגלות, לדחף פנימי יצירתי, ולאנרגיה חיובית. הדחף ל'בדק בית' עולה באחת במרחב המשפחתי והקהילתי, וגם בטריטוריה האישית של הדוברת השירית אל מול השיר ההולך ומתהווה. בדק הבית מפנה מקום לנוסטלגי, לסדוק ולשבור, וגם למינימליסטי, לעכשווי, לרלוונטי. מן התצרף של החלקים השבורים נוצר שלם המאפשר פיוס מפוכח אל מול מוות בלתי נמנע. הכאב והסבל נחווים כְּכוֹח המְלַמְּדֵנִי אֵיךְ הוֹפְכִים מַחְסוֹר לְשֶׁפַע. למשל השיר חל"ת של יפה שלומוביץ המדבר על התחושה של החמצה וזמניות שנשים חוות במיוחד בשלבים מאוחרים בחייהם. 

חל"ת* | יפה שלומוביץ

מִתּקֶֹף תַּפְקִידִי שֶלּׁאֹ קֻדַּם

מַעֲמָדִי הרָופֹףֵ

גיִּליִ המִַּתְקַדֵּם

חֲלומִֹי שֶנׁגָּזֹ

דַּלתְִּי הנַנִּעְלֶתֶ,

מִתּקֶֹף קומָֹתִי המִַּתְנמֶַּכתֶ

שְׂפָתִי המִַּשְתַּׁרְבּבֶתֶ

השְַּרִׁיר הרָָפויּ בּרְַגלְיִ ה ְַּׂ שמָאליִת

משְִקׁפָיַ,

מִתּקֶֹף היֱותִֹי שְקׁופָּה

נכִפְֶּפֶת

זמְנַיִּת

חולֹפֶֶת,

מִתּקֶֹף כּלָ זהֶ

ובּהְתְֶאֵם לכְלָ האָָמורּ

הנִנְיִ בּאָָה עלַ החֶָתוםּ

מִתמְַעטֶתֶ והְולֹכֶתֶ

מתִפְּוגֹגֶתֶ

נמָוגֹהָ.

אל החוברת חברו 10 אמניות מחממת ארטקפסולה בה גלריית המקלט מקדמת אמניות מתחילות שיצאו מבתי ספר לאמנות להמשיך וליצור, כמו גם להכיר את השדה האמנותי העכשווי שבתוכן הן נדרשות לפעול.

זהו אתגר לא פשוט שמצד אחד מבקש לא לחצות את גבולות הגזרה של המגזר ומצד שני לשחק במשחק כשוות בין שווים, במטרה לצלוח בין הקצוות.

האתגר האוצרותי בכתב העת היה לעמוד על המשותף בין הנשים היוצרות שלא הכירו זו את זו קודם לכן ונפגשו בחממת אמניות לזמן אינטנסיבי מאוד כשכל אחת באה מגובשת עם הכיוון האמנותי שלה. אלא שהיצירות שנוצרו במיוחד לתערוכה כל אחת בנפרד והתחברו אחת לאחת, גילו למתבונן כי עיקר עיסוקן האמנותי קשור בשאלות מרחב הבית: הפרטי, הקהילתי, החברתי והלאומי – כציר מרכזי, ממנו ניתן לצאת לאמירות אקטואליות הנוגעות בדופקהּ ובליבהּ הפועם של החברה החרדית-הדתית. יצירותיהן משמשות מעין סיסמוגרף אישי המספר על מהלכים הגדולים ממנו.

המטרה היא לאפשר ונטילציה בזמן אמת כמו גם את הביטוי הלירי לאמניות, המתמודדות עם מציאות מאתגרת פיזית ונפשית הרלוונטית גם לזמנים אחרים. רעיון כתב עת זה בנושא בדק בית לא מוותר לעצמו ומבקש בתוך הבית פנימה, להסתכל במבט אינטרוספקטיבי ולנסות להתמודד ביצירה העֵרה למתרחש ונותנת לו הכרה ולגיטימיות יצירתה של רננה לב מבני ברק, המציירת אבסטרקט, לכאורה יצירות טפטיות שיש בהן צבע וקו עליזים, מבטאת את  המצב והרגשות המעורבים שהציפו אותה בעקבות פרשיית ולדר היא הרגישה חובה להתייחס בתוך הכאוס של היצירה – לתחושה של הילד האבוד.

ונסיים בשיר אחרון מאת רותי קפלר

התְַּמִימותּ שֶלּׁיִ התְִאַבּדְָה.

לאֹ יכָלְהָ לשֵָׂאת

עודֹ.

הלְָכהָ לָהּ.

מותִֹירָה אותִֹי לבְדַ

בּעְולֹםָ ללְאֹ תְּמִימותּ

ללְאֹ רַחֲמִים

השקת כתב העת הנשי מס. 9 תהיה ביום שלישי ה21.2 בשעה 20:00 להרשמה מראש כאן

לרכישת הגיליון ניתן ליצור קשר 058-5001019

הפוסט בדק בית הופיע לראשונה ב-קו 400.

לא עברו ימים רבים מאז סיקרתי בבמה זו, את כנס ההשקה לספרו החדש של עדן אביטבול 'פרגוד', ושוב הוזמנתי לאירוע הוצאה לאור של ספר שירה. הפעם של משוררת, אסתי ביטון שושן, פעילה פמיניסטית חרדית מוכרת. 

הקהל, שייצג מיקומים שונים על הרצף החרדי, קיים מינגלינג ער בשעת ההתכנסות. הנאספים הכירו זה את זה ושמחו בהזדמנות למפגש. תחושה של קהילתיות מגובשת שררה בבית השקות הספרים של עלמא בתל אביב.

הספר של שושן, שזכה לשם "זמרת קרני האור המתנפצות" ויצא בהוצאת טנג'יר, מכיל שירים שנכתבו על ידה במשך שנים, ונוגעים בתפוחי אדמה לוהטים במגזר. מעבר למשקלם האמנותי של טקסטים אלה, הם מעוררים נקודות דיון רבות, בעיקר בנוגע למקומה של האישה החרדית. משכך, הערב לא עסק רק בהקראת שירי הספר החדש, אלא שימש גם כבסיס לשיח ביקורתי על סוגיית המגדר בעולם החרדי. כבר בדברי ההנחיה של אפרת שוקרון הושם דגש על היותה של שושן ממקימות תנועת 'לא נבחרות לא בוחרות', והדוברים עסקו גם באומץ הנדרש לצאת נגד המוסכמות.

בין הטקסטים שהוקראו היו כאלה שהתייחסו לדברים ניטרליים. כמו למשל השיר 'חורבן הבית' שהקריאה אפרת ג'הסי, עוסק ביכולת ההשתקמות שאחרי משבר ונושא רוח אופטימית מפוכחת. 'אל תחפשי שם בחרבן שלך.. סלחי לה לעקמומיות, היא תהיה לך לנזר'. כמו כן, בשיר 'התבגרות' מביעה שושן תחושות אמביוולנטיות ביחס לשנים החולפות עם הגיל ו'מקהות ריחות וטעמים', ועל 'עסיס הקיץ הניגר על שנותיי המתכלות'. 

שני שירים הקדישה שושן כסאטירה ביקורתית על תעשיית הישועות שהתפתחה בציבור החרדי. אחרי שהיא מציעה באריכות שלל ישועות על ידי 'שבעים אברכים ומאה כובסות, ל"ו צדיקים ויודעי נסתרות', אותן ניתן להזמין 'בפיתה או בלאפה', באה שורת המחץ 'רק בקשה לחתום על הוראת הקבע'. בכך מציבה שושן אמירה נוקבת הן לתעשיית הישועות לפי הזמנה, והן לארגונים שעושים את כספם ממכירת הסגולות. ובעוד אם בשיר זה ניתן לומר שהטקסט נעדר התחכמות הרי שקיבלנו השלמה ראויה בשירון הקצר 'סגולה לזיווג הגון' – "קראתי את שיר השירים ארבעים יום ברצף ונושעתי מהר מדי". כאן השאירה המשוררת מקום לפרשנות, כשהיא אינה מסבירה מהו מושא הביקורת, הסגולה או הזיווג.

חלק גדול מהשירים שהוקראו בערב ההוצאה לאור, עסקו בביקורתה החדה של שושן בנושא מעמד האישה ותחושותיה במרחב הדתי ובכלל. בעוד להשחזת חיצי כתיבתה משתמשת הכותבת בידענות גם במקורות. כך בשיר 'מלחמת מצוה' נמצא את תיאור תחושתה של אישה המצפה לבעלה החוזר מהקרב, ומגלה אשת יפת תואר בזרועותיו. או על בנות ציון המחזירות לנביא את בגדיהן, ואומרות לו 'לך תציל את עמך', כאומרות, בא וראה מה יש לתקן בעם ישראל מעבר לשאלות הצניעות. כך מבקרת שושן את מה שהיא רואה כנטייה נוחה של מטיפי המוסר בחברה, לראות בנשים ובצניעותן כאחראיות בלעדיות לצרות הכלל. גם הלכות נדה לא נעדרות מהטקסטים. בלי יותר מדי פילטרים מתארת שושן את הרב הבודק מראה דם לאור יום, כשלידו 'לב צעיר הולם בתקוה לפרקן ואולי גם לאהבה'. מעבר לאי הנוחות בסיטואציה בה רב ישיש בודק כתמים, היא מביעה גם ספק בכנות כוונותיו של השואל הנחשד כמחפש פורקן, ו'אולי' גם אהבה. רק אולי.

אם ההתייחסות הישירה למקרא ולהלכה עוררה בכם אי נוחות הרי שביקורתה הפמיניסטית של שושן שוחטת פרות קדושות אף יותר, הממוקמות בלב המוסכמות החברתיות. את ההיתר לכסות שער אישה בפאה נכרית שיופיה אולי עולה על מראה השיער הטבעי מכנה שושן, 'מזימה פמיניסטית שהצליחה יותר מדי', ומתארת את הפאנית ש'מיטיבה את צרור המחלפות הבהירות והופכת אותו לאשה פתיינית'. (שיר, סלון פאות). ואת השיר 'בעזרת השם' הקדישה המחברת לנוהג החרדי לא להזכיר נשים בשמותיהן בעיתונות, אלא אם כן הואילו בטובן למות. 

פרובוקציה חביבה עוררה הקולנוענית החרדית, מרלין וניג, שבבואה להקריא את אחד הטקסטים של שושן, שמוגדרת בפיה כ'תלמיד חכם עילוי', נעמדה עם הגב לקהל וכיסתה פניה בספרון השירה, וזאת כדי לשמור על עיניהם של הגברים בקהל. 

השיר שזכה לניתוח המקצועי והרחב ביותר הוא 'רוח ממללא' שהוקרא על ידי הסופרת יהודית רותם. השיר מבטא 'אלמות מתוקה' של אישה חרדית שנאלצת לנהוג באיפוק ו'לטוות בפלך השתיקה, אניצי פשתן וצמר שהחליפו תשוקה במועקה'. לפי רותם, שושן לוקחת את ה'תהיי יפה ותשתקי' החרדי, מעדנת אותו והופכת אותו לרוח ממללא. ובעוד את המשפט בסוף השיר 'אני כותבת אותי במילים שאולי פעם יצטרכו גניזה', הבנתי כמשפט שבא להחשיב מאד את דבר המשוררת עד כדי כך שיש בדבריה קדושה הראויה לגניזה. רותם ראתה בו דווקא את המסר המשתק, הגניזה נועדה לדברי הקודש הפגומים, ודבריה של שושן הם 'דברים של אישה הבוחרת לדבר במקום בו עלולים לגנוז את דבריה'. 

רוח ממללא

מִתַּחַת לְחַלּוֹן יַלְדוּתִי
אוּלַי יִצְמַח עֵץ
פְּרִי יָמִים וְלֵילוֹת שֶׁלָּעַסְתִּי בְּהַתְמָדָה
לֹא הִשְׁקֵיתִי אוֹתוֹ בִּדְמָעוֹת
רַק בְּאִלְּמוּת מְתוּקָה

אִפּוּק זֶה כּוֹחַ
אִפּוּק זֶה כּוֹחַ

לָמַדְתִּי לִטְווֹת בְּפֶלֶךְ הַשְּׁתִיקָה
אֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן וְצֶמֶר
הֶחֱלִיפוּ תְּשׁוּקָה בְּמוּעָקָה

וּבַיּוֹם בּוֹ לָמַדְתִּי לַהֲגוֹת אֶת נַפְשִׁי
אוֹת אַחֲרֵי אוֹת
מִלָּה אַחֲרֵי מִלָּה
אֲנִי כּוֹתֶבֶת אוֹתִי
בְּמִלִּים שֶׁאוּלַי
פַּעַם יִצְטָרְכוּ גְּנִיזָה

הערב מיאן להסתיים ומשתתפיו נשארו זמן רב לפטפוטים שאחרי. טוב שאירוע השקה לספר שירה כזה התקיים בתל אביב, חשבתי לעצמי, במרחק בטוח ממקומם של אלו שוודאי לא היו שבעי רצון מהתכנים שהועלו בו.

צילום: אפרת בן יוסף

ספר השירה 'זימרת קרני האור המתנפצות' מאת אסתי שושן, יצא בהוצאת טנג'יר.

הפוסט השקה: זימרת קרני האור המתנפצות הופיע לראשונה ב-קו 400.

תערוכת 'יוצרות לאור' שהוצגה בימי החנוכה בבית שמש, הינה פרי יוזמתו של ארגון 'יוצרים סביבה – אמנות וקיימות בקהילה' בניהולה של מיכל רוזנר, ובשיתוף פעולה עם האגף לתרבות יהודית והמחלקה לתרבות תורנית בעיריית בית שמש. התערוכה מציגה את יצירותיהן של עשרים וחמש אמניות חרדיות ומטרתה לתת במה ל'שיח של תרבות נשית', כלשונה של מיכל.

"טאטא, זה כמו הקישוט-סוכה שהכנתי השנה" צהלה ילדה בת 8 למול אחד המוצגים. אכן, חלק גדול מהיצירות היו בסגנון חרדי קלאסי. ציורים פיגורטיביים, נעדרי מורכבות ומציגים את חיי הדת והמגזר. כמו למשל ציור דיוקנותיהם של הרב עובדיה, ר' חיים קנייבסקי ושאר גדולי ישראל, ציור תפילה בכותל, ילד חלאקה עם ספר תורה, כנר יהודי ועוד. לכל יצירה הוצמד כרטיס הנושא את שם האמנית ומכיל הסבר על היצירה ומשמעותה. ככה זה באמנות חרדית, היא באה צמודת פירוש, שעולה בקנה אחד עם עולם הערכים החרדי.

יצירות נוספות התכתבו עם העולם החרדי, אך הוסיפו לו תחכום. כך למשל ביצירתה של פנינה שליידר   שהציגה תשפוכת של צבעים מרהיבים המייצרים הדמיה של עליה לרגל. מטי דושינסקי בציורה 'ריקוד מתוך החושך' משתמשת באמנות מופשטת, משיכות אקראיות של צבע עז, שבינן מציצות דמויותיהם של חסידים רוקדים. כרטיס ההסבר של דושינסקי קורא לנו לשים לב לטוב החבוי (חסיד רוקד) בתוך החושך. אם כי הרקע של החסידים הרוקדים מדמה יותר פרץ של שובבות נועזת, שאולי היא זו שמרקידה את החסידים. בפרקטיקה דומה השתמשה גם רחל גבירצמן שהחביאה שמונה נרות דולקים בלשונות צבע בוערים, שלטעמה מייצגים את ניצחון הנרות היהודיים על רוחות התקופה. גם כאן, בעין שונה ניתן לראות את הנרות שמשתלבים דווקא ברוחות.

לצד זה מצאנו גם יצירות המייצגות את העולם האוניברסלי. כמו גרף של א.ק.ג. מחרוזים, ויצירה שמתכתבת עם סדרת ילדים מוכרת. במרכז הגומחה עמדה יצירתה של רבקי גוטליב: גולגולת ראש הבנויה מברזלים מסובכים, וסליל של ברזל מלפפו. המוצג הזכיר הדמיות של חשיבה בלופים או ocd, אך בדברי ההסבר שלה נמנעה היוצרת מלקרוא לילד בשמו ודיברה רק על 'חשיבה חיובית שמגרשת מחשבות שליליות'.

שירן זראי מזרחי מציגה את דמות האשה כעדינת מראה שמרחפת בתנועת ריקוד קלה, בשלושה ציורים שונים. פעם הריחוף הוא בין גלים סוערים, פעם היא מוקפת הילה של אור, ובשלישית היא מקיפה את האור וחובקתו בזרועותיה. היצירתיות של מזרחי הולידה אשה רוקדת בחופשיות שעומדת בתנאי הסף של הצניעות החרדית, כשהריקוד מוסבר על ידה כנגיעה ברוח ובנשמה. 

זוהי לא תחרות ואני לא השופט, אבל היצירה שתפסה את עיני ושבתה את ליבי יותר מכולן, היא המוצג של יעל שוורץ. בשילוב מדהים של דפי ספר ישן עם צבעי מים, יצרה יעל מעין גרפיטי סוער המציג נערה עוצמת מבט. לפי ההסבר הנערה משדרת שלמות, שלווה, פשטות ורכות. אך שערותיה הפרועות, הצבעים העזים ושילוב אלמנט הגרפיטי הרחובי, נותנים ליצירה מבע של פראות ואפילו אופל מסויים.

משלא באתי על סיפוקי בסיור במבנה העירייה, ביקשתי לקבל וירטואלית את היצירות שהופיעו בשני המקומות האחרים. קיבלתי שלל יצירות יפות, שמביאות את הווי השטעטל, כלייזמרים ושטריימלים, ילדים וכינורות בשלל צורות ייצוג יצירתיות. ענת אלון מציגה בשתי יצירות שונות נגינה מהצד הנשי. גם היא מפעילה יצירתיות בהצגת האשה באופן צנוע, פעם כשרק גבה הרכון מעל הפסנתר פונה לצופה, ובציור אחר ילדה עם מבט בוגר ועז, ואולי אפילו נוגה, פורטת על מיתרי הכינור.

התערוכה שהתקיימה בשלשה מוקדים שונים, בעירייה, היכל התרבות ובבית האמנים, מציגה יצירות נוספות רבות, שבמסגרת מצומצמת זו התייחסנו אך לחלקן. נשים חרדיות יוצאות מאזור הנוחות, מציגות את יצירותיהן לקהל הרחב ואף מצטלמות לסרטונים מקדימים לתערוכה. חלקן מציגות את עולמן היהודי-מגזרי כלפי חוץ, וחלקן מביאות את העולם החיצוני לתוך יצירתן. עם זאת, לדברי מיכל רוזנר, היוצרת החרדית מאופיינת בכך שהיא תדבר פחות על עצמה. 'פחות פרסונליה או גאווה', ויותר הסבר על היצירה והתהליך.

ואכן, התערוכה משכה מתעניינים מכל סגנונות האוכלוסייה, והשיגה, לפחות לפי שעה, אחדות בין המגזרים דרך האמנות.

הפוסט יוצרות לאור הופיע לראשונה ב-קו 400.

שעה ורבע של תוכן צפוף ועשיר היווה את ערב ההשקה. בזה אחר זה עלו הדוברים, 13 במספר, והקריאו שיר מפרי עטו של עדן, המופיע בספר החדש. סלב'ס מוכרים נטלו חלק באירוע. השחקן והיוצר שולי רנד הקריא ונאם, דניאל גד, שבסדרה שבבניקים שיחק את אבינועם לסרי, דיבר אף הוא, שלמה ארצי שלח ברכה מוקלטת וישי ריבו ביצע שיר.  הגלריה המכובדת של אנשי הציבור מוכיחה שאביטבול הגיע להכרה מכובדת בזכות עצמו. בנוסף לייחוס טוב בדמותה של חמותו, הרבנית ימימה מזרחי. 

מטבע הדברים, בין שלל התשבחות שהורעפו על חתן האירוע, עסקו הדוברים בכתיבה החרדית, שהולכת ומתפתחת בתקופתנו. רק לאחרונה יצאו לאור חוברות השירה 'מיגו' והגליון הרביעי של כתב העת 'יהי' (שנערך גם הוא על ידי עדן אביטבול), שפרסמו יצירות של בני ובנות המגזר החרדי. לא מדובר בתופעה מובנת מאליה. מנחת הערב, טלילה ציפר, עורכת בעיתון 'הארץ', סיפרה שהופתעה לגלות את קיומה של השירה החרדית כשעדן שלח אליה שיר לראשונה לפני 4 שנים, והרבנית ימימה מזרחי הזכירה את האתגר של הכותבים לוודא ש'הדוסיות לא תחנוק את היצירה'. הקונפליקט בין החופשיות של האמן למגבלות החברה צץ שוב ושוב בכתיבה של עדן שמפלרטט בין ייצוג העולם הישיבתי לבין הצגת מבט חיצוני וביקורתי עליו. 

לאה'לה חושבת שהיא מאוהבת, הקריאה אסתי ביטון שושן את אחד הטקסטים שבספר החדש. העלילה של לאה'לה מציגה סיפור אהבה חרדי נועז, שבקריצה אירוטית מרומזת כוללת 'סוד כחול', ומתארת קריעה פנימית בין אהבה ותשוקה חנוקה, שמוחלפת ברמח"ל ובעל אברך. בטקסט אחר מתאר אביטבול את תחושתו של אב טרי שקובר את ערלת בנו אחרי הברית, בעזרת כף חגיגית מהסעודה. אך המשורר לא מסתפק בהבאת הקונפליקט בין השמחה לכאב של הנימול, אלא מגדיר את הקבורה כ'העלמת ראיות', כביכול האקט של הברית היא פשע. הרבנית ימימה אף התייחסה לפערי המעמדות החרדיים, כשהיא מציגה את חתנה כמשורר מזרחי בן לבעלי תשובה, המרכך את עמדות הממסד החרדי, ומביא 'קול של פקפוק בהכל, חוץ מאשר בנוכחות המשותפת שלנו'.

• לאה'לה חושבת שהיא מאוהבת
• גלריית תמונות מהאירוע

כריכת הספר, שלפי עדותו של שלומי חתוכה – מנכ״ל הוצאת טנג׳יר בה הוצא לאור הספר, הושקעה בה מחשבה רבה, מציגה איש שכובעו עף קצת מעל ראשו, מציץ מאחורי הפרגוד אל עולם חיצוני צפוף במגדלים. כך מנסה אביטבול להציג את מיקומו של בן הישיבה שבינו לעולם החיצוני חוצץ פרגוד. אך הפרגוד מופשל לרווחה, והכובע, שאמור לשמור על הראש ומחשבותיו, עף ברוח. גם שם הספר, פרגוד, משמש כקריצה המגלה סודות, בפרפרזה למושג התלמודי 'שמעתי מאחורי הפרגוד'. 

כך, במגעים עדינים מקפצים אביטבול והדוברים בין נוסטלגיה והתרפקות לביקורת מוסווית או גלויה. הריקוד בין עולם היצירה לעולם הישיבות מעורר רגעים קומיים לפעמים. כך קרה עם הטור שפרסם אביטבול במקור ראשון על '100 דברים שבן ישיבה עושה'. אלירן מלכה הציג באירוע את הטור, שמסתבר שרץ ומועבר מיד ליד בין בני הישיבות, אך חלקים ממנו, העוסקים במציאת אהבה, צונזרו בטיפקס (!) על ידי המפיץ הישיבתי האלמוני. אך אם בני הישיבות קוראים את אביטבול עם כתמי מחיקה, הרי שישי ריבו גרף צחוקים מהקהל כשציין שהוא זקוק 'לשוטנשטיין (לפירוש), כדי להבין את השירים של עדן', עקב המושגים הנישתיים המופיעים בהם. מסתבר ששירה חרדית מתקשה למצוא קהל יעד מבין ולא מצנזר.

ערב כזה בכוחו לעורר דיון בשלל נושאים, כמו פתיחות מול שמרנות, חרדיות מול ישראליות, התרפקות מול ביקורת ומתח בין קודש לחול. אם כי, מרפרוף בדפי הספר שמתי לב לסתירה מהותית בין שירה לעולם החרדי שהדוברים פחות התמקדו בה, והיא הפער בין מסרים חדים למעורפלים. בעוד שטקסטים חרדיים מאכילים את הקורא בכפית, מסבירים את עצמם חד משמעית, ולא נותנים שום מקום לפרשנות אישית חלילה, הרי ששירה מעצם טבעה מכילה רבדים שונים, המאפשרת לקורא להבין דברים ביותר מצורה אחת. אם תרצו, קיומם של טקסטים כאלה מהווים חידוש בעולם החרדי לא פחות מקיומה של האמנות. ניתן לומר שהשיר שבחר ישי ריבו לבצע בערב, 'שטח אפור', סיכם טוב את המורכבויות שמקהות את חדויות השחור והלבן.

לאה'לה חושבת שהיא מאוהבת

לֵאָה'לֶה נִבְחֲנָה עַל פֶּה עַל מְסִלַּת יְשָׁרִים

מִלָּה בְּמִלָּה מִכְּרִיכָה לִכְרִיכָה

הָרַמְחָ"ל בָּא אֶצְלָהּ בַּחֲלוֹם לְבָרֵךְ

חָתָן תַּלְמִיד חָכָם בְּקָרוֹב

וְהִסְתַּלֵּק.

יוֹאֵל מֵהַמִּשְׂרָד שׁוֹאֵל
אִם הִיא קוֹרֵאת שִׁירָה אוֹ מַחֲזוֹת
וְלֵאָה'לֶה עוֹנָה שֶׁכֵּן לַמְרוֹת
שֶׁמָּה לָהּ וּלְמַחֲזוֹת
וּמָה לָהּ וְלִמְשׁוֹרְרִים
וּמָה לָהּ וּלְיוֹאֵל
שֶׁמֵּעִיק בִּשְׁאֵלוֹת מְנֻמָּסוֹת
שֶׁהִיא לֹא מַכִּירָה מֵהַבַּיִת.

לֵאָה'לֶה שׁוֹמֶרֶת סוֹד כָּחֹל
בַּמְּגֵרָה שֶׁלְּיַד הַמִּטָּה
סִפְרוֹן שִׁירֵי רָחֵל שֶׁקִּבְּלָה מֵהַיֶּלֶד
שֶׁשָּׁבַר לָהּ אֶת הַלֵּב
וּבַסּוֹף גַּם שָׁבַר לָהּ שִׁדּוּךְ.

וְלֵאָה'לֶה עוֹד חוֹזֶרֶת מִפְּגִישׁוֹת
כּוֹשֶׁלֶת, קוֹרֵאת
מִתּוֹכוֹ רַק אֶת הַהַקְדָּשָׁה הַמְּרוּחָה
תִּזְכֹּרֶת לַבִּלְתִּי מְמֻמָּשׁ:
לֵאָה'לֶה יָפָתִי.
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
הַלְוַאי נֹאהַב תָּמִיד
כְּמוֹ עַכְשָׁו.

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַּי.

דַּי.

לֵאָה'לֶה לֹא מַמְשִׁיכָה לְשִׁירֵי רָחֵל
מָה לָהּ וּלְשִׁירָה.
הַכְּרִיכָה הָרַכָּה נוֹשֵׂאת אֶת הָרֵיחַ שֶׁל הַיֶּלֶד
הָרַמְחָ"ל כְּבָר לֹא בָּא בַּחֲלוֹמוֹת.

אֶתְמוֹל חָלְמָה עַל יוֹאֵל וְלֹא סִפְּרָה לְאַף אַחַת.
בָּאוֹטוֹבּוּס הִיא הוֹזָה
אֶת הַיֶּלֶד לָבוּשׁ צִיצִית עַל חֻלְצַת פִּשְׁתָּן לְבָנָה                                                              
מַרְכִּיב מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ
יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֵי מוֹנִיטוֹר
וְנוֹתֵן לַדְּרָמָה שֶׁלָּהּ לְהִתְרַחֵשׁ
מִתּוֹךְ רַעַשׁ הַנְּסִיעָה הַלָּבָן
הוּא צוֹעֵק: קָאט!

לֵאָה'לֶה לֹא יְכוֹלָה לַחְתֹּךְ
וְאֵין לָהּ מִי שֶׁיִּצְעַק קָאט לְכָל הַבְּדִידוּת הַזּוֹ
שֶׁלְּעִתִּים מִצְטַלֶּמֶת יָפֶה מִכָּל הַפְרֶיְמִים
אַךְ מְחוֹלֶלֶת גַּם פּוֹגְרוֹמִים לְלֹא הַתְרָאָה.

לֵאָה'לֶה יוֹרֶדֶת אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא עוֹמֶדֶת רַק שׁוֹלַחַת
קֶרֶן אַחֲרוֹנָה חוֹשֶׂפֶת רַק אוֹתָהּ
וּמִשְּׂמֹאל עוֹלֶה הַיָּרֵחַ שֶׁל
עֵמֶק הָאֲהָבוֹת הַנְּפוּלוֹת.
לֵאָה'לֶה נִזְכֶּרֶת בַּיֶּלֶד מַסְמִיק
בַּתְּאוּרָה הָעֲמוּמָה שֶׁל הַלּוֹבִּי הַמְּפֹאָר.
אֵיךְ בִּקֵּשׁ אֵשׁ
מֵהַשּׁוֹעֵר בַּכְּנִיסָה
וְלַשּׁוֹעֵר לֹא הָיְתָה אֵשׁ לָתֵת
וְגַם לָהּ מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה.

שֵׁשׁ שָׁנִים אַחֲרֵי
הִיא מִתְחַתֶּנֶת עִם אַבְרֵךְ מֶשִׁי.

הפוסט מאחורי הפרגוד הופיע לראשונה ב-קו 400.

כשנמצא הפרטנר סוף סוף, התחלתי להבין את ההמלצות המחייבות. גלי צחוק קולניים נשפכו בקהל בזמן ההקרנה, משל היה בערב סטנדאפ טוב במיוחד. בחורי ישיבות בשחור לבן וחרדיות עם פאת לייס בצבצו בחושך באולם הקולנועי. צופים בצד המחויך של החיים שהם מכירים.

בחורים טובים, מגולל את סיפורו של מוטי ברנשטיין (עמית רהב), בחור ישיבה למדן מבית אשכנזי מכובד, נכס מושלם לשדכנים. אך במקום לעשות מה שצריך ולסגור שידוך עם בת עשירים, הוא מתאהב בנחמי עזיזה ביטון (ליאנה עיון), בת של רחמים (רועי אסף), בעל חנות חמוצים במרכז בני ברק, שמנסה נואשות להשתלב בהגמוניה האשכנזית החרדית. מוטי נוקט בצעדים קיצוניים כדי להשיג את אהובתו, והעלילה נרקמת בהתאם.

בשורה מאחורי ישבה אישה עם בובו מאסיבי על הראש ולחשה לבן זוגה, 'זה מאד מוקצן, אבל מצחיק'. נער חרדי עם בלורית ופאות שישב קרוב לא התאפק והעיר לבעלת הבובו 'המציאות עוד יותר קיצונית'. שניהם צדקו. העלילה קיצונית בהגזמה. מוטי מתאהב בנחמי בגלל רבע מפגש על אוטובוס, ולולי הייתי חושש מלעשות לכם ספוילר יכולתי להביא עוד כמה דוגמאות לקיצוניותה המופרעת של העלילה.

אבל גם הבחור החרדי צודק. הסרט נוגע בשתי נקודות מרכזיות בעולם החרדי; הגזענות ביחס למזרחים ('ספרדים' בשפה החרדית), וצורת ההיכרות בשידוכים. בשני נושאים אלה, המציאות החרדית אכן עולה על כל דמיון.

אנשים אוהבים לצחוק ולכן הסרט הזה מדורג גבוה מבחינת ההנאה שהוא גורם לצופיו. אך יש לתת את הדעת גם על התוכן. מסתבר, שאם הגזענות הישראלית כיכבה בסרטי הבורקס של שנות השבעים, הרי שהגזענות במגזר החרדי הגיעה למסכים חצי מאה אחרי. רק לאחרונה, בעונה השניה של 'שבאבניקים', הוקדשו פרקים שלמים לאשכנזיה עשירה שמוכנה להתחתן עם בחור ספרדי רק אחרי שהיא מאבדת את ידה בתאונה, וגם אז רק בתנאי שישנה את שם משפחתו. גם בשבבניקים וגם בסרט של תדמור, כרכו יחד את נושא השידוכים עם בעיית הגזענות. בכך, הם צמצמו את הדיון על העדר הרומנטיקה החרדית למימדי השד העדתי, ועשו לחרדים חיים קלים. למען האמת, שיטת השידוכים החרדית, שבנויה כמודל עסקי ומבכרת מעמד משפחתי וסטטוס על פני האהבה האינדיבידואלית, היא בעיה רחבה בהרבה, וראויה לתפוס במה בפני עצמה.

יצירות הקולנוע והטלוויזיה העוסקות בחרדים ניתן לסווג לשני סוגים מרכזיים. הראשון, עסוק בהבאת האותנטיות החרדית, על שלל מורכבותיה האנושיות, כמו 'שטיסל', והשני, עסוק בהבעת מסרים וביקורות על המגזר החרדי, כמו 'שבבניקים'. בחורים טובים משתייך ללא ספק לסוגה השניה, אם כי, ניכרת הקפדה מרשימה על הניואנסים הפנימיים בקוד הלבוש ובשפת הדיבור.

הסרט, שפותח על ידי יזם הנדל"ן החרדי יקי רייסנר, כולל כמובן שחקניות בדמויותיו, אך חף מסצנות של מגע בין המינים. מה שהופך אותו ל"כשר" בדרגת רבנות בסיסית, וחרדים המרשים לעצמם לבקר בקולנוע יכולים לצפות בו בלא חשש מהמצקצקים. המפיקים אמנם פונים לקהל הרחב אך דומה שהשילוב של הסיפור החרדי עם ההפקה ה'צנועה' ושומרת הנגיעה, עשוי להפוך את הסרט לסרט חרדי.

הדמויות המרכזיות בעלילה סטריאוטיפיות ונטולות מורכבות. מוטי מושלם מדי, נחמי יפה מדי, ההורים האשכנזיים שחצנים במיוחד והשדכנית חסרת רגש לחלוטין כמעט עד הסוף. אף דמות לא מפתיעה בתגובותיה, ברור לחלוטין מי בצד הטוב (מוטי ונחמי), ומי בצד הרע (כל השאר כמעט).  מי שמגלים קצת מורכבות זה ברוך אוירבך (מאור שוויצר), הרווק המתבגר שמגלה לב רגיש מתחת לפאסון המחוספס, וידידו, אחמד (הייתאם עומארי) טבח הישיבה, שנקרע בין הרצון להחזיר את מוטי לתלם לבין הניסיון להגמיש בשבילו את הכללים.

דמותו הצבעונית של אחמד, למרות השוליות שלה בעלילה, משמשת את היוצרים למטרות רבות. עובד ישיבה ערבי שמשתמש בניב אשכנזי ובציטוטים מהז'רגון הישיבתי מעצים את החלק הקומי, ומאפשר להביא ביקורות פשטניות וחותכות מעולמו, בלי פילטרים. אחמד מציג לצופים דו קיום ערבי-חרדי ומראה את החלקים האוניברסליים הקיימים בחברות פרימיטיביות ואותנטיות. הנה, יש עוד עולם בו קיים איסור חברתי על נישואי תערובת של מוצא, ואבא ששולט בשידוכי הבת.

שאלת המגדר לא נעלמת מהמסך בקומדיה זו. הגברים קשוחים וקובעים את המדיניות והנשים מנסות לרסן בעדינות. אבא של נחמי יפגיש אותה עם בחורים אילמים, אך אימא תתמוך בה בצד. אבא של מוטי כועס ונחרץ, אימא מתרגשת שמוטי בריא לפחות. את הצד השני של השוביניזם החרדי מגלמת דמותה של מלכי השדכנית (עירית קפלן). כשמושכות הפרנסה בידיה היא מפקידה את בעלה על גידול הילדים והשכבתם לישון כשהיא שקועה בעבודה מול המסך.  העזר כנגדה, אברך כהלכה, יודע לדבר על הקב"ה, אך אינו יודע להבדיל בין מתג חשמל לברז מים, ומפתח תלות מוחלטת באשה בה הוא אמור להרביץ תורה והשקפה.

לסיכום, השחקנים עושים את עבודתם בצורה מושלמת, ומי שמחפש ערב משחרר – הנאתו מהסרט מובטחת. אחריו, מומלץ להמשיך דיון רציני ועמוק בשאלות שמועלות בו.

הפוסט בחורים טובים הופיע לראשונה ב-קו 400.