מאחורי הפרגוד

מוצאי שבת חורפית זה זמן מעולה להתאסף, לפגוש חברים ולשמוע שירים. עדן אביטבול, מילא את האולם בערב ההשקה לספר השירה השני שלו, והקהל, שהכיל נציגות מרשימה מהרצף החילוני-דתי-חרדי, נאלץ לעמוד במעברים. הבית שאירח את האירוע, הוא בית אורי צבי במרכז ירושלים. מרכז תרבות שהוקם על שמו של המשורר אצ"ג (אורי צבי גרינברג), ובו הוקדם סלון ״נו נו״ המקדם יצירה החרדית. 

שעה ורבע של תוכן צפוף ועשיר היווה את ערב ההשקה. בזה אחר זה עלו הדוברים, 13 במספר, והקריאו שיר מפרי עטו של עדן, המופיע בספר החדש. סלב'ס מוכרים נטלו חלק באירוע. השחקן והיוצר שולי רנד הקריא ונאם, דניאל גד, שבסדרה שבבניקים שיחק את אבינועם לסרי, דיבר אף הוא, שלמה ארצי שלח ברכה מוקלטת וישי ריבו ביצע שיר.  הגלריה המכובדת של אנשי הציבור מוכיחה שאביטבול הגיע להכרה מכובדת בזכות עצמו. בנוסף לייחוס טוב בדמותה של חמותו, הרבנית ימימה מזרחי. 

מטבע הדברים, בין שלל התשבחות שהורעפו על חתן האירוע, עסקו הדוברים בכתיבה החרדית, שהולכת ומתפתחת בתקופתנו. רק לאחרונה יצאו לאור חוברות השירה 'מיגו' והגליון הרביעי של כתב העת 'יהי' (שנערך גם הוא על ידי עדן אביטבול), שפרסמו יצירות של בני ובנות המגזר החרדי. לא מדובר בתופעה מובנת מאליה. מנחת הערב, טלילה ציפר, עורכת בעיתון 'הארץ', סיפרה שהופתעה לגלות את קיומה של השירה החרדית כשעדן שלח אליה שיר לראשונה לפני 4 שנים, והרבנית ימימה מזרחי הזכירה את האתגר של הכותבים לוודא ש'הדוסיות לא תחנוק את היצירה'. הקונפליקט בין החופשיות של האמן למגבלות החברה צץ שוב ושוב בכתיבה של עדן שמפלרטט בין ייצוג העולם הישיבתי לבין הצגת מבט חיצוני וביקורתי עליו. 

לאה'לה חושבת שהיא מאוהבת, הקריאה אסתי ביטון שושן את אחד הטקסטים שבספר החדש. העלילה של לאה'לה מציגה סיפור אהבה חרדי נועז, שבקריצה אירוטית מרומזת כוללת 'סוד כחול', ומתארת קריעה פנימית בין אהבה ותשוקה חנוקה, שמוחלפת ברמח"ל ובעל אברך. בטקסט אחר מתאר אביטבול את תחושתו של אב טרי שקובר את ערלת בנו אחרי הברית, בעזרת כף חגיגית מהסעודה. אך המשורר לא מסתפק בהבאת הקונפליקט בין השמחה לכאב של הנימול, אלא מגדיר את הקבורה כ'העלמת ראיות', כביכול האקט של הברית היא פשע. הרבנית ימימה אף התייחסה לפערי המעמדות החרדיים, כשהיא מציגה את חתנה כמשורר מזרחי בן לבעלי תשובה, המרכך את עמדות הממסד החרדי, ומביא 'קול של פקפוק בהכל, חוץ מאשר בנוכחות המשותפת שלנו'.

• לאה'לה חושבת שהיא מאוהבת
• גלריית תמונות מהאירוע

כריכת הספר, שלפי עדותו של שלומי חתוכה – מנכ״ל הוצאת טנג׳יר בה הוצא לאור הספר, הושקעה בה מחשבה רבה, מציגה איש שכובעו עף קצת מעל ראשו, מציץ מאחורי הפרגוד אל עולם חיצוני צפוף במגדלים. כך מנסה אביטבול להציג את מיקומו של בן הישיבה שבינו לעולם החיצוני חוצץ פרגוד. אך הפרגוד מופשל לרווחה, והכובע, שאמור לשמור על הראש ומחשבותיו, עף ברוח. גם שם הספר, פרגוד, משמש כקריצה המגלה סודות, בפרפרזה למושג התלמודי 'שמעתי מאחורי הפרגוד'. 

כך, במגעים עדינים מקפצים אביטבול והדוברים בין נוסטלגיה והתרפקות לביקורת מוסווית או גלויה. הריקוד בין עולם היצירה לעולם הישיבות מעורר רגעים קומיים לפעמים. כך קרה עם הטור שפרסם אביטבול במקור ראשון על '100 דברים שבן ישיבה עושה'. אלירן מלכה הציג באירוע את הטור, שמסתבר שרץ ומועבר מיד ליד בין בני הישיבות, אך חלקים ממנו, העוסקים במציאת אהבה, צונזרו בטיפקס (!) על ידי המפיץ הישיבתי האלמוני. אך אם בני הישיבות קוראים את אביטבול עם כתמי מחיקה, הרי שישי ריבו גרף צחוקים מהקהל כשציין שהוא זקוק 'לשוטנשטיין (לפירוש), כדי להבין את השירים של עדן', עקב המושגים הנישתיים המופיעים בהם. מסתבר ששירה חרדית מתקשה למצוא קהל יעד מבין ולא מצנזר.

ערב כזה בכוחו לעורר דיון בשלל נושאים, כמו פתיחות מול שמרנות, חרדיות מול ישראליות, התרפקות מול ביקורת ומתח בין קודש לחול. אם כי, מרפרוף בדפי הספר שמתי לב לסתירה מהותית בין שירה לעולם החרדי שהדוברים פחות התמקדו בה, והיא הפער בין מסרים חדים למעורפלים. בעוד שטקסטים חרדיים מאכילים את הקורא בכפית, מסבירים את עצמם חד משמעית, ולא נותנים שום מקום לפרשנות אישית חלילה, הרי ששירה מעצם טבעה מכילה רבדים שונים, המאפשרת לקורא להבין דברים ביותר מצורה אחת. אם תרצו, קיומם של טקסטים כאלה מהווים חידוש בעולם החרדי לא פחות מקיומה של האמנות. ניתן לומר שהשיר שבחר ישי ריבו לבצע בערב, 'שטח אפור', סיכם טוב את המורכבויות שמקהות את חדויות השחור והלבן.

לאה'לה חושבת שהיא מאוהבת

לֵאָה'לֶה נִבְחֲנָה עַל פֶּה עַל מְסִלַּת יְשָׁרִים

מִלָּה בְּמִלָּה מִכְּרִיכָה לִכְרִיכָה

הָרַמְחָ"ל בָּא אֶצְלָהּ בַּחֲלוֹם לְבָרֵךְ

חָתָן תַּלְמִיד חָכָם בְּקָרוֹב

וְהִסְתַּלֵּק.

יוֹאֵל מֵהַמִּשְׂרָד שׁוֹאֵל
אִם הִיא קוֹרֵאת שִׁירָה אוֹ מַחֲזוֹת
וְלֵאָה'לֶה עוֹנָה שֶׁכֵּן לַמְרוֹת
שֶׁמָּה לָהּ וּלְמַחֲזוֹת
וּמָה לָהּ וְלִמְשׁוֹרְרִים
וּמָה לָהּ וּלְיוֹאֵל
שֶׁמֵּעִיק בִּשְׁאֵלוֹת מְנֻמָּסוֹת
שֶׁהִיא לֹא מַכִּירָה מֵהַבַּיִת.

לֵאָה'לֶה שׁוֹמֶרֶת סוֹד כָּחֹל
בַּמְּגֵרָה שֶׁלְּיַד הַמִּטָּה
סִפְרוֹן שִׁירֵי רָחֵל שֶׁקִּבְּלָה מֵהַיֶּלֶד
שֶׁשָּׁבַר לָהּ אֶת הַלֵּב
וּבַסּוֹף גַּם שָׁבַר לָהּ שִׁדּוּךְ.

וְלֵאָה'לֶה עוֹד חוֹזֶרֶת מִפְּגִישׁוֹת
כּוֹשֶׁלֶת, קוֹרֵאת
מִתּוֹכוֹ רַק אֶת הַהַקְדָּשָׁה הַמְּרוּחָה
תִּזְכֹּרֶת לַבִּלְתִּי מְמֻמָּשׁ:
לֵאָה'לֶה יָפָתִי.
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
הַלְוַאי נֹאהַב תָּמִיד
כְּמוֹ עַכְשָׁו.

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַּי.

דַּי.

לֵאָה'לֶה לֹא מַמְשִׁיכָה לְשִׁירֵי רָחֵל
מָה לָהּ וּלְשִׁירָה.
הַכְּרִיכָה הָרַכָּה נוֹשֵׂאת אֶת הָרֵיחַ שֶׁל הַיֶּלֶד
הָרַמְחָ"ל כְּבָר לֹא בָּא בַּחֲלוֹמוֹת.

אֶתְמוֹל חָלְמָה עַל יוֹאֵל וְלֹא סִפְּרָה לְאַף אַחַת.
בָּאוֹטוֹבּוּס הִיא הוֹזָה
אֶת הַיֶּלֶד לָבוּשׁ צִיצִית עַל חֻלְצַת פִּשְׁתָּן לְבָנָה                                                              
מַרְכִּיב מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ
יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֵי מוֹנִיטוֹר
וְנוֹתֵן לַדְּרָמָה שֶׁלָּהּ לְהִתְרַחֵשׁ
מִתּוֹךְ רַעַשׁ הַנְּסִיעָה הַלָּבָן
הוּא צוֹעֵק: קָאט!

לֵאָה'לֶה לֹא יְכוֹלָה לַחְתֹּךְ
וְאֵין לָהּ מִי שֶׁיִּצְעַק קָאט לְכָל הַבְּדִידוּת הַזּוֹ
שֶׁלְּעִתִּים מִצְטַלֶּמֶת יָפֶה מִכָּל הַפְרֶיְמִים
אַךְ מְחוֹלֶלֶת גַּם פּוֹגְרוֹמִים לְלֹא הַתְרָאָה.

לֵאָה'לֶה יוֹרֶדֶת אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא עוֹמֶדֶת רַק שׁוֹלַחַת
קֶרֶן אַחֲרוֹנָה חוֹשֶׂפֶת רַק אוֹתָהּ
וּמִשְּׂמֹאל עוֹלֶה הַיָּרֵחַ שֶׁל
עֵמֶק הָאֲהָבוֹת הַנְּפוּלוֹת.
לֵאָה'לֶה נִזְכֶּרֶת בַּיֶּלֶד מַסְמִיק
בַּתְּאוּרָה הָעֲמוּמָה שֶׁל הַלּוֹבִּי הַמְּפֹאָר.
אֵיךְ בִּקֵּשׁ אֵשׁ
מֵהַשּׁוֹעֵר בַּכְּנִיסָה
וְלַשּׁוֹעֵר לֹא הָיְתָה אֵשׁ לָתֵת
וְגַם לָהּ מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה.

שֵׁשׁ שָׁנִים אַחֲרֵי
הִיא מִתְחַתֶּנֶת עִם אַבְרֵךְ מֶשִׁי.