האמבולנס היה הבית שלי. לא תכננתי לוותר עליו כל כך מהר. ידעתי שאם אני יוצא וחושף את עצמי, יש סיכוי שאני מאבד אותו. אבל לא יכולתי לעמוד מול הבכי הזה, בכי של נערה.
מי לא אוהב להיות האביר על הסוס הלבן ולהציל נערה במצוקה, בטח כשמדובר בחניון בלב תל אביב, חניון אתרים של מלון קרלטון.
יצאתי בשקט. היא קפאה, השתתקה. "מי זה?!" צעקה בקול. "אל תתקרב, יש לי סכין."
"אני לא אעשה לך כלום, עניתי. "אני ישן כאן. הכול בסדר?"
היא שתקה. התקרבתי אליה.
הדבר הראשון שראיתי היה התספורת. חצי ראש קרחת, חצי ראש צמות. צמות ארוכות. נערה קטנה, מקועקעת, עם כמויות של ברזלים. נראה לי שקוראים לזה פנקיסטית.
"מה קרה?" שאלתי בעדינות.
היא לא ממש ענתה. מלמלה, התייפחה.
"את רוצה לאכול או לשתות? מקום לישון?"
"לך מכאן, אני לא צריכה עזרה."
"טוב, אני הולך. אבל אם את צריכה משהו אני יכול לנסות לעזור. ובבקשה, אל תספרי לאף אחד על האמבולנס."
היא הלכה ואני חזרתי פנימה. נשכבתי על המיטה.
התעטפתי בשמיכת המילוט, שמתי מעל את שמיכת הפליז וניסיתי לישון.
שכבתי על המיטה הספוגית והמסריחה של האמבולנס. אמבולנס שהוצב בחניון המלון, כנראה כעתודה לשעת חירום. שכבתי וחשבתי. ובכיתי כמו שבכיתי כל לילה.
האמבולנס היה הבית שלי. לא היה לי מקום אחר.
לא יכולתי לחזור הביתה, לא יכולתי לחזור למשפחה ולילדים.
העלבון וההשפלה היו גדולים ממני. תחושת הנקמה והשנאה בערו בי למרות שעבר כבר חודש.
נזכרתי איך הכול התחיל, בדיוק לפני חודש.
אותו יום שישי בבוקר, בעת שהעברתי שיעור בבית הספר, התחלתי לקבל טלפונים.
התעלמתי מהרטט אך כשהוא המשיך חששתי שמשהו קרה ובדקתי את הטלפון. 14 שיחות שלא נענו. מאישתי, מאבא שלה ומאבא שלי.
הטלפון רטט שוב. היתה זאת אישתי.
"מה קרה?"
היא בכתה. "אתה עשית כך וכך", האשימה אותי.
נאלמתי דום. זה לא שאני צדיק גמור, אבל זה היה שקר גמור. המצאה מוחלטת, מעולם לא היה.
באותו יום לא חזרתי הביתה. ידעתי שיתכן ולעולם לא אחזור.
זהו פרק ראשון בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.
אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.
לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.
האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.
בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.
מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.
אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.
תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת
