אֱלֹקִים כְּפִי שֶׁאֵינִי מֵבִין אוֹתוֹ
הַקּוֹדוֹישׁ־בּוֹרְכוּ שֶׁל הַיַּלְדוּת
הַנֶּעֱלָם וְגַם אֵין סוֹף לַכְּאֵב
הָאֵר פָּנֶיךָ אֵלֵינוּ דֶּרֶךְ פַּרְצוּפֵי
אֲבוֹתֵינוּ, אִמּוֹתֵינוּ
עֵינֵי נְשׁוֹתֵינוּ
חַיֵּךְ אֵלֵינוּ בְּחִיּוּכָם
חַבֵּק אוֹתָנוּ בְּחִבּוּקָם
שֶׁלֹא נְחַפֵּשׂ אֱלֹהִים־אֲחֵרִים
בָּאִינְטֶרְנֶט
וְנָמוּת בַּצָּמָא

כבר תקופה ארוכה שהמשורר אלי שטרן מוביל את התחדשות השירה החרדית, כמייסד קהילת 'מקום של אש' וכעורך כתב העת לשירה חרדית 'מיגו', ועתה זכינו להיחשף לפן אישי ואינטימי במיוחד ממעמקי הנפש ההומה והסוערת המשלבת את תום בית המדרש הליטאי-חרדי עם בית המדרש האפלטוני וההגלייאני.

בספרו החדש "כמי שיש לו אור" אלי שטרן לוקח אותנו למסע דרך השירים בספר, בהם כל אחד יכול למצוא את עצמו, הוא מתאר את המורכבות והאתגרים בחיינו בין קודש לחול, בשפה עמוקה ואישית. זהו מסע נפשי ורגשי של אמונה, זוגיות, הורות וזהות דתית, חרדית וישראלית, המשלב רגעי שבר וצמיחה.

השבוע זכינו להשתתף במסע המיוחד שאלי עורך, במפגש שיחה אישית על שירת בית המדרש באירוע 'יוצר. האדם' 4, באירוחו המופלא של עדן אביטבול. ומצטרפים להמלצה חמה להנות מהזדמנות לרכוש את הספר במכירה מוקדמת, וגם לתמוך ביצירה אמנותית חרדית עכשווית, הצטרפו עכשיו דרך הפרויקט בהדסטארט!

קישור לתמיכה ורכישה מוקדמת: https://headstart.co.il/project/80294?lang=he

הפוסט כמי שיש לו אור הופיע לראשונה ב-קו 400.

בדומה לרובין, אילה עמואל היא אמנית וחלוצה עם חיבור חזק ליישוב. דור שני לחוזרים בתשובה אשר עלו לישראל מארה"ב, והתיישבו בישוב בת עין. עמואל עוסקת בעבודותיה בבית ובחיי היום יום, חוקרת את הטבע וסביבתה הקרובה. כאמנית דתיה, היא חוקרת את מהות הבגד ככסות, לצד דימויים של הגוף. ציוריה נוגעים בהסתרה ובגילוי שהם חלק מהפרקטיקה המרכזית היומיומית של ההביטוס הדתי. השטיח הוא הסימבול המרכזי ביצירתה ומסמל חיפוש שורשים, חיבור לקרקע ולאדמה ובמקביל כיסוי הראש ובדי הלבוש.

משחק הסמלים מופיע גם במשחק המילים בשם התערוכה 'הסתר בדים' הרומז לדמותה של אסתר בחודש אדר מצד אחד ולבדי העץ הענפים המופיעים במשולב – פנים חוץ. אלו אוקסימורונים הבאים לידי אחדות ביצירותיה המושפעת מהשפה הסימבולית של רבי נחמן מברסלב

"יש הר ומעל ההר עומד אבן ומן האבן יוצא מעין… כל דבר יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב" (רבי נחמן מברסלב)

"אני מתייחסת לסביבה החיצונית של המקום בו אני גרה, לסביבה העירונית ולחיפוש אחר הטבע בסביבה זו. אני גרה בשכונת נחלאות בירושלים בבית עתיק עם כיפה עגולה, אשר מופיע  תדיר בעבודות שלי", היא אומרת.  "יש רגעים שאני חווה, בהם אני מביטה על עצמי מבחוץ, מנקודת מבט שונה, ומציירת את עצמי ממבט חיצוני. רגע בו רוח מעיפה את השמלה שלי, שלולית בגשם, חיבוק עם התינוקת או עלה שנפל, אני מתרגמת את התחושה לציור."

תהליך עבודתה הוא ברובו אינטואיטיבי, והיא יוצרת חיבורים מרתקים ממפגשים של חייה למשל קבר הרשב"י במירון, המבנה העגול והעיטור של הגדרות ליד ביתה בנחלאות, כמו גם חיבור בין הפנים של הבית לחוץ השטיח יחד עם עץ הזית.

עץ הזית נתפס כמשהו אנושי ביצירה של עמואל. הגזעים החלולים עקומים ומפותלים כמו ריקוד של גוף חי ומתכתבים עם נושאי ציוריה של האמנית אנה טיכו שהגיעה מאירופה לפני יותר ממאה שנה אל הרי ירושלים. עבודותיה משקפות את המבט של המהגרת שהגיעה לארץ המתפתחת מגרמניה המפותחת וכולה התבוננות ופליאה על הנופים החדשים. עמואל מתכתבת במקביל גם עם עבודותיה של אמה שעלתה לישראל לפני עשרות שנים, אל הרי ירושלים ומביעה את הקשר המיוחד בציוריה.

את החיבור בין התערוכה לבין דמותה של נשים יהודיות מובילות ניתן לראות בדיוקן העצמי של אילה , והוא שהביא את ההשראה לעסוק בדמותה של דונה גרציה בערב הסיום שתוביל מיכל אהרוני רגב.

 מוזמנים לבוא ולחזות בתערוכה ובמופע הסיום "מי היתה דונה גרציה" ביום חמישי הקרוב ה-16.3 בשעה 20:00

 לפרטים ולהרשמה: https://forms.gle/v89fq8amDSSQqJaa7

תערוכת הסתר בדים \ גלריית המקלט
היוצרת: אילה שירה עמואל
אוצרת: ד"ר נעה לאה כהן
מופע סיום: מיכל אהרוני רגב – מי היתה דונה גרציה ומדוע היא רלוונטית גם להיום.

יצירות נבחרות מהתערוכה הסתר בדים

הפוסט הסתר בדים הופיע לראשונה ב-קו 400.

שלום, נעים להכיר אמיתית,

כאן בגלריה –

אישה חרדית.

קוראים לי רייזי, או טויבי, או סימי,

את שם המשפחה – אל תשימי.

עדיף שלא יידעו בדיוק, מי אני מהבית,

בכל זאת, מקומי בפינה – ליד שתילי הזית.

יש לי כובע על הפאה ובבית מטפחת,

שיושבת טוב על התגלחת –

בדרך כלל אני מטופחת.

(הדסה ליכט, גיליון מס. 3 בנושא הגירה וזהות)

חזון כתב העת לשירה קול. שירה. אישה. הוא לגעת בנושאים קיומיים בחברה פנימה ולתת להם מקום.קול.נראות. בשפה אמנותית. עד כה יצאו לאור שמונה גיליונות והגיליון התשיעי בנושא 'מוריד הגשם' כבר בדרך לדפוס, בתקווה שיביא איתו את הגשם. כתב העת יוצר מפגשים בפועל בין יוצרות מעדות שונות, שפות וחברות דתיות מגוונות ובכך מעצים את יכולת היצירה וההשראה.

בין השירים הייחודיים שמתארים את הייחודיות של המגזר, נשזרות תערוכות אמנות נשיות שהוצגו בגלריית המקלט בגרסא קטלוגית מודפסת המאפשרת הכרה וחשיפה לקהל הרחב. לחלקן מדובר בפריצת דרך של ממש, כמו בגיליון מס. 7 בנושא מפגשים שבו נפגשו האמנית הינדה הרבסט הפועלת למעלה מ40 שנה לקידום האמנות בחברה החרדית וד"ר נורית סירקיס-בנק אשר הקדישה מאמר לפועלה. זהו למעשה תיעוד חלוצי וראשוני של העשיה של הרבסט מתוך רצון למקם אותה  כחלק מן המניין בתוך העשיה האמנותית הישראלית

גיליון זה מגיע בתקופה סוערת במרחב הציבורי החברתי והפוליטי, הרוחשת בתוכה באופנים עקיפים וישירים. מדובר בנושאים שאינם פשוטים לעיכול המשקפים טלטלה המחלחלת בבית פנימה, גם אם כלפי חוץ 'עסקים כרגיל'. הקריאה לבדק בית פוגשת אותנו במקומות שונים ובנקודות זמן שונות – בשלבי מעבר ומפנה בחיים, בעקבות משבר אישי, במצבים של קושי חברתי ותקשורתי, כתגובה לאכזבות, ולהפך, כמענה להתגלות, לדחף פנימי יצירתי, ולאנרגיה חיובית. הדחף ל'בדק בית' עולה באחת במרחב המשפחתי והקהילתי, וגם בטריטוריה האישית של הדוברת השירית אל מול השיר ההולך ומתהווה. בדק הבית מפנה מקום לנוסטלגי, לסדוק ולשבור, וגם למינימליסטי, לעכשווי, לרלוונטי. מן התצרף של החלקים השבורים נוצר שלם המאפשר פיוס מפוכח אל מול מוות בלתי נמנע. הכאב והסבל נחווים כְּכוֹח המְלַמְּדֵנִי אֵיךְ הוֹפְכִים מַחְסוֹר לְשֶׁפַע. למשל השיר חל"ת של יפה שלומוביץ המדבר על התחושה של החמצה וזמניות שנשים חוות במיוחד בשלבים מאוחרים בחייהם. 

חל"ת* | יפה שלומוביץ

מִתּקֶֹף תַּפְקִידִי שֶלּׁאֹ קֻדַּם

מַעֲמָדִי הרָופֹףֵ

גיִּליִ המִַּתְקַדֵּם

חֲלומִֹי שֶנׁגָּזֹ

דַּלתְִּי הנַנִּעְלֶתֶ,

מִתּקֶֹף קומָֹתִי המִַּתְנמֶַּכתֶ

שְׂפָתִי המִַּשְתַּׁרְבּבֶתֶ

השְַּרִׁיר הרָָפויּ בּרְַגלְיִ ה ְַּׂ שמָאליִת

משְִקׁפָיַ,

מִתּקֶֹף היֱותִֹי שְקׁופָּה

נכִפְֶּפֶת

זמְנַיִּת

חולֹפֶֶת,

מִתּקֶֹף כּלָ זהֶ

ובּהְתְֶאֵם לכְלָ האָָמורּ

הנִנְיִ בּאָָה עלַ החֶָתוםּ

מִתמְַעטֶתֶ והְולֹכֶתֶ

מתִפְּוגֹגֶתֶ

נמָוגֹהָ.

אל החוברת חברו 10 אמניות מחממת ארטקפסולה בה גלריית המקלט מקדמת אמניות מתחילות שיצאו מבתי ספר לאמנות להמשיך וליצור, כמו גם להכיר את השדה האמנותי העכשווי שבתוכן הן נדרשות לפעול.

זהו אתגר לא פשוט שמצד אחד מבקש לא לחצות את גבולות הגזרה של המגזר ומצד שני לשחק במשחק כשוות בין שווים, במטרה לצלוח בין הקצוות.

האתגר האוצרותי בכתב העת היה לעמוד על המשותף בין הנשים היוצרות שלא הכירו זו את זו קודם לכן ונפגשו בחממת אמניות לזמן אינטנסיבי מאוד כשכל אחת באה מגובשת עם הכיוון האמנותי שלה. אלא שהיצירות שנוצרו במיוחד לתערוכה כל אחת בנפרד והתחברו אחת לאחת, גילו למתבונן כי עיקר עיסוקן האמנותי קשור בשאלות מרחב הבית: הפרטי, הקהילתי, החברתי והלאומי – כציר מרכזי, ממנו ניתן לצאת לאמירות אקטואליות הנוגעות בדופקהּ ובליבהּ הפועם של החברה החרדית-הדתית. יצירותיהן משמשות מעין סיסמוגרף אישי המספר על מהלכים הגדולים ממנו.

המטרה היא לאפשר ונטילציה בזמן אמת כמו גם את הביטוי הלירי לאמניות, המתמודדות עם מציאות מאתגרת פיזית ונפשית הרלוונטית גם לזמנים אחרים. רעיון כתב עת זה בנושא בדק בית לא מוותר לעצמו ומבקש בתוך הבית פנימה, להסתכל במבט אינטרוספקטיבי ולנסות להתמודד ביצירה העֵרה למתרחש ונותנת לו הכרה ולגיטימיות יצירתה של רננה לב מבני ברק, המציירת אבסטרקט, לכאורה יצירות טפטיות שיש בהן צבע וקו עליזים, מבטאת את  המצב והרגשות המעורבים שהציפו אותה בעקבות פרשיית ולדר היא הרגישה חובה להתייחס בתוך הכאוס של היצירה – לתחושה של הילד האבוד.

ונסיים בשיר אחרון מאת רותי קפלר

התְַּמִימותּ שֶלּׁיִ התְִאַבּדְָה.

לאֹ יכָלְהָ לשֵָׂאת

עודֹ.

הלְָכהָ לָהּ.

מותִֹירָה אותִֹי לבְדַ

בּעְולֹםָ ללְאֹ תְּמִימותּ

ללְאֹ רַחֲמִים

השקת כתב העת הנשי מס. 9 תהיה ביום שלישי ה21.2 בשעה 20:00 להרשמה מראש כאן

לרכישת הגיליון ניתן ליצור קשר 058-5001019

הפוסט בדק בית הופיע לראשונה ב-קו 400.

לא עברו ימים רבים מאז סיקרתי בבמה זו, את כנס ההשקה לספרו החדש של עדן אביטבול 'פרגוד', ושוב הוזמנתי לאירוע הוצאה לאור של ספר שירה. הפעם של משוררת, אסתי ביטון שושן, פעילה פמיניסטית חרדית מוכרת. 

הקהל, שייצג מיקומים שונים על הרצף החרדי, קיים מינגלינג ער בשעת ההתכנסות. הנאספים הכירו זה את זה ושמחו בהזדמנות למפגש. תחושה של קהילתיות מגובשת שררה בבית השקות הספרים של עלמא בתל אביב.

הספר של שושן, שזכה לשם "זמרת קרני האור המתנפצות" ויצא בהוצאת טנג'יר, מכיל שירים שנכתבו על ידה במשך שנים, ונוגעים בתפוחי אדמה לוהטים במגזר. מעבר למשקלם האמנותי של טקסטים אלה, הם מעוררים נקודות דיון רבות, בעיקר בנוגע למקומה של האישה החרדית. משכך, הערב לא עסק רק בהקראת שירי הספר החדש, אלא שימש גם כבסיס לשיח ביקורתי על סוגיית המגדר בעולם החרדי. כבר בדברי ההנחיה של אפרת שוקרון הושם דגש על היותה של שושן ממקימות תנועת 'לא נבחרות לא בוחרות', והדוברים עסקו גם באומץ הנדרש לצאת נגד המוסכמות.

בין הטקסטים שהוקראו היו כאלה שהתייחסו לדברים ניטרליים. כמו למשל השיר 'חורבן הבית' שהקריאה אפרת ג'הסי, עוסק ביכולת ההשתקמות שאחרי משבר ונושא רוח אופטימית מפוכחת. 'אל תחפשי שם בחרבן שלך.. סלחי לה לעקמומיות, היא תהיה לך לנזר'. כמו כן, בשיר 'התבגרות' מביעה שושן תחושות אמביוולנטיות ביחס לשנים החולפות עם הגיל ו'מקהות ריחות וטעמים', ועל 'עסיס הקיץ הניגר על שנותיי המתכלות'. 

שני שירים הקדישה שושן כסאטירה ביקורתית על תעשיית הישועות שהתפתחה בציבור החרדי. אחרי שהיא מציעה באריכות שלל ישועות על ידי 'שבעים אברכים ומאה כובסות, ל"ו צדיקים ויודעי נסתרות', אותן ניתן להזמין 'בפיתה או בלאפה', באה שורת המחץ 'רק בקשה לחתום על הוראת הקבע'. בכך מציבה שושן אמירה נוקבת הן לתעשיית הישועות לפי הזמנה, והן לארגונים שעושים את כספם ממכירת הסגולות. ובעוד אם בשיר זה ניתן לומר שהטקסט נעדר התחכמות הרי שקיבלנו השלמה ראויה בשירון הקצר 'סגולה לזיווג הגון' – "קראתי את שיר השירים ארבעים יום ברצף ונושעתי מהר מדי". כאן השאירה המשוררת מקום לפרשנות, כשהיא אינה מסבירה מהו מושא הביקורת, הסגולה או הזיווג.

חלק גדול מהשירים שהוקראו בערב ההוצאה לאור, עסקו בביקורתה החדה של שושן בנושא מעמד האישה ותחושותיה במרחב הדתי ובכלל. בעוד להשחזת חיצי כתיבתה משתמשת הכותבת בידענות גם במקורות. כך בשיר 'מלחמת מצוה' נמצא את תיאור תחושתה של אישה המצפה לבעלה החוזר מהקרב, ומגלה אשת יפת תואר בזרועותיו. או על בנות ציון המחזירות לנביא את בגדיהן, ואומרות לו 'לך תציל את עמך', כאומרות, בא וראה מה יש לתקן בעם ישראל מעבר לשאלות הצניעות. כך מבקרת שושן את מה שהיא רואה כנטייה נוחה של מטיפי המוסר בחברה, לראות בנשים ובצניעותן כאחראיות בלעדיות לצרות הכלל. גם הלכות נדה לא נעדרות מהטקסטים. בלי יותר מדי פילטרים מתארת שושן את הרב הבודק מראה דם לאור יום, כשלידו 'לב צעיר הולם בתקוה לפרקן ואולי גם לאהבה'. מעבר לאי הנוחות בסיטואציה בה רב ישיש בודק כתמים, היא מביעה גם ספק בכנות כוונותיו של השואל הנחשד כמחפש פורקן, ו'אולי' גם אהבה. רק אולי.

אם ההתייחסות הישירה למקרא ולהלכה עוררה בכם אי נוחות הרי שביקורתה הפמיניסטית של שושן שוחטת פרות קדושות אף יותר, הממוקמות בלב המוסכמות החברתיות. את ההיתר לכסות שער אישה בפאה נכרית שיופיה אולי עולה על מראה השיער הטבעי מכנה שושן, 'מזימה פמיניסטית שהצליחה יותר מדי', ומתארת את הפאנית ש'מיטיבה את צרור המחלפות הבהירות והופכת אותו לאשה פתיינית'. (שיר, סלון פאות). ואת השיר 'בעזרת השם' הקדישה המחברת לנוהג החרדי לא להזכיר נשים בשמותיהן בעיתונות, אלא אם כן הואילו בטובן למות. 

פרובוקציה חביבה עוררה הקולנוענית החרדית, מרלין וניג, שבבואה להקריא את אחד הטקסטים של שושן, שמוגדרת בפיה כ'תלמיד חכם עילוי', נעמדה עם הגב לקהל וכיסתה פניה בספרון השירה, וזאת כדי לשמור על עיניהם של הגברים בקהל. 

השיר שזכה לניתוח המקצועי והרחב ביותר הוא 'רוח ממללא' שהוקרא על ידי הסופרת יהודית רותם. השיר מבטא 'אלמות מתוקה' של אישה חרדית שנאלצת לנהוג באיפוק ו'לטוות בפלך השתיקה, אניצי פשתן וצמר שהחליפו תשוקה במועקה'. לפי רותם, שושן לוקחת את ה'תהיי יפה ותשתקי' החרדי, מעדנת אותו והופכת אותו לרוח ממללא. ובעוד את המשפט בסוף השיר 'אני כותבת אותי במילים שאולי פעם יצטרכו גניזה', הבנתי כמשפט שבא להחשיב מאד את דבר המשוררת עד כדי כך שיש בדבריה קדושה הראויה לגניזה. רותם ראתה בו דווקא את המסר המשתק, הגניזה נועדה לדברי הקודש הפגומים, ודבריה של שושן הם 'דברים של אישה הבוחרת לדבר במקום בו עלולים לגנוז את דבריה'. 

רוח ממללא

מִתַּחַת לְחַלּוֹן יַלְדוּתִי
אוּלַי יִצְמַח עֵץ
פְּרִי יָמִים וְלֵילוֹת שֶׁלָּעַסְתִּי בְּהַתְמָדָה
לֹא הִשְׁקֵיתִי אוֹתוֹ בִּדְמָעוֹת
רַק בְּאִלְּמוּת מְתוּקָה

אִפּוּק זֶה כּוֹחַ
אִפּוּק זֶה כּוֹחַ

לָמַדְתִּי לִטְווֹת בְּפֶלֶךְ הַשְּׁתִיקָה
אֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן וְצֶמֶר
הֶחֱלִיפוּ תְּשׁוּקָה בְּמוּעָקָה

וּבַיּוֹם בּוֹ לָמַדְתִּי לַהֲגוֹת אֶת נַפְשִׁי
אוֹת אַחֲרֵי אוֹת
מִלָּה אַחֲרֵי מִלָּה
אֲנִי כּוֹתֶבֶת אוֹתִי
בְּמִלִּים שֶׁאוּלַי
פַּעַם יִצְטָרְכוּ גְּנִיזָה

הערב מיאן להסתיים ומשתתפיו נשארו זמן רב לפטפוטים שאחרי. טוב שאירוע השקה לספר שירה כזה התקיים בתל אביב, חשבתי לעצמי, במרחק בטוח ממקומם של אלו שוודאי לא היו שבעי רצון מהתכנים שהועלו בו.

צילום: אפרת בן יוסף

ספר השירה 'זימרת קרני האור המתנפצות' מאת אסתי שושן, יצא בהוצאת טנג'יר.

הפוסט השקה: זימרת קרני האור המתנפצות הופיע לראשונה ב-קו 400.

זכרון
להולך
בינינו
חסר חיות
נשמתו צרורה
מנוקבת

תקווה
נפש הומיה
יצרו חלל חלול
בעת מילוי תפקידם
הלך החלום ונדם

עוד לא אבדה
הזדמנותנו
לחבק, לעטוף
במלוא הרחמים
לא ינוח בדד
על משכבו
האח, החבר
מאותה השכונה,
מאותו הכפר
שמוסר נפשו
על חייו

הפוסט זיכרון הופיע לראשונה ב-קו 400.

וְהָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁבִּקְשׁוּ שֶׁיּוֹצִיאוּ אֶת הַמַּלְאָכִים הַחוּצָה
הֵם לֹא מִשֶּׁלָּנוּ. בּוּשָׁה לְמִשְׁפָּחָה.
גַּם כְּשֶׁהוֹצִיאוּ לָהֶם אֶת הַבָּנוֹת,
הִשְׁלִיכוּ אוֹתָן לִפְנֵיהֶם,
זֶה לֹא עָזַר.

גַּם עֲלֵיהֶן אָמְרוּ שֶׁהֵן לֹא מִשֶּׁלָּנוּ.
הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?
בַּסּוֹף סְדוֹם נֶהֶפְכָה,
וַעֲדַיִן הָיְתָה מִי שֶׁהִסְתַּכְּלָה אָחוֹרָה
הִתְגַּעְגְּעָה אֶל הַיָּשָׁן
וְנִשְׁאֲרָה.

הפוסט געגועי לסדום הופיע לראשונה ב-קו 400.

בֵּין עֲבוֹדָה לַיְּלָדִים
בֵּין רָצוֹן וִיעָדִים
אֶת אִשָּׁה

בֵּין מִטְבָּח לַמִּשְׂרָד
בֵּין בְּיַחַד אוֹ לְבַד
אֶת אִשָּׁה

בֵּין תִּקְרַת זְכוּכִית
וְנִפּוּץ הַתַּדְמִית
אֶת אִשָּׁה

בֵּין אַפְלָיָה לְתִקּוּן
בֵּין לָקַחַת סִכּוּן
אֶת אִשָּׁה

בֵּין דְּאָגוֹת הַמָּחָר
לַפְּעָרִים בַּשָּׂכָר
אֶת אִשָּׁה

עָצְמָתִית, רְגִישָׁה
אוֹ לְבִיאָה נְחוּשָׁה
אַתְּ טוֹבָה כְּפִי שֶׁאַתְּ,

אַתְּ אִשָּׁה

הפוסט אַתְּ אִשָּׁה הופיע לראשונה ב-קו 400.

עיניו החומות עצומות ואצבעותיו מציירות עיגולים בחול,

גשם מתחיל לרדת, על נפשו על ילדותו על גופו הקטן

‏ועל ידיו הקטנות שניסו להגן על גופו וכשלו, ‏

והגשם ממלא כל עולמו הקטן בטיפות ‏

גדולות של שאלה ללא מענה,

וכשהכל כמעט מוצף הוא מנסה לקום

ומבין שלא נותר לו עוד בית בעולם.

הפוסט טיפות גדולות של שאלה הופיע לראשונה ב-קו 400.

הַחִטָּה
אֲנָשִׁים שֶׁזּוֹרִים קֶמַח עַל הַפְּצָעִים,
לְלֹא אַבְחָנָה אֶת הָאָרֶץ מְפַדְּרִים

הַשְּׂעוֹרָה
יוֹשְׁבֵי הַקְּרָנוֹת, רַכְלָנִים וְאַנְשֵׁי הַבִּירוֹת
עַל כָּל הִתְרַחֲשׁוּת, הֵם מֵלֶּאֵי פַּרְשָׁנוּיוֹת

הַגֶּפֶן
אֵלּוּ שֶׁמְּבָרְכִים עַל כָּל דָּבָר בִּמְתִיקוּת
גַּם בְּתוֹךְ כָּל הָרֹעַ, הֵם יוֹצְרִים שְׁפִיּוּת

הַתְּאֵנָה
ברואים, שֶׁנֹפֶת הַצּוּפִים שֶׁלָּהֶם נִדְבֶּקֶת לַחֵךְ
בְּשֵׁם הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה, עַל הַכֹּל אֶפְשָׁר לְגַחֵךְ

הָרִמּוֹן
בְּנֵי הַדָּם, נִרְאֶה כִּי מְלֵאִים בְּשֶׁפַע וּשְׁנִינוּת
אַךְ מְנַצְּלִים זֹאת, בָּעַט לְמָשָׁל לִזְרֹעַ צִינִיּוֹת

הַזַּיִת
אַנְשֵׁי הַמֶּרִי, הַמֶּרֶד, הַמְּרִירוּת, הָאָנַרְכִיזְם
יְרֻקִּים מוּל שְׁחוֹרִים, עִם אֵגוֹ וְסַרְקַזְם

תָּמָר
הַמָּתוֹק שֶׁבַּחֲבוּרָה, רַךְ, עֲסִיסִי, טָעִים
בְּכָל מַצָּב לִסְבִיבָתוֹ יִהְיֶה נָעִים
אֶרֶץ יָפָה,חֲבוּלָה מְלֵאָה דָּם
מְלֵאָה בְּפֵרוֹת שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת יִעוּדָם

יְהִי רָצוֹן וְהַשָּׁלוֹם וְהָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק יִתְקָרֵב
וְאִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ יֵשֵׁב.
וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ

וְכָל אֶחָד אֶת כְּבִיסָתוֹ פְּנִימָה יְכַבֵּס
טוּ בִּשְׁבָט שָׂמֵחַ.

הפוסט איזה מין אנחנו הופיע לראשונה ב-קו 400.

מי זה בפתחי מציץ
העלה פרח הנץ ציץ
מתוך הזרע שנבט.

 מי זה בא צוהל רוקד
מטפס על עץ שקד
ועל אדמה נחבט.

 מי זה מבשר לי טוב
קריר גשום הוא ורטוב
עץ השדה, יום לידת.

זהו יום אפוף שיכרון
יום האתרוג מלא ברון
נסתר, אך נגלה מעט.

זהו יום קדמון לכל נוצר
יום בו הוכרז עולם מואר
ארבעים יום קודם בריאת.

זהו יום עת חקל תפוחין
יום גבוה, נסתר נסתרים
אדמורים, מחלקים שיריים פת

זהו יום עת זריעה
מעדר, זיעה קשה החרישה
נבט נרקב, כופר שולח מבט

אך אמנם האיש הזוכה.
תפילה נושא – סדר אמונה
רקב הישן, זרע נבט מורגש

ובאמצע החורף עת סגרירי
ט"ו בשבט שם בשבילי
זהו יום בו האדם נולד מחדש

הפוסט כי בשדה עץ אדם הופיע לראשונה ב-קו 400.