ימים נוראים בילדותי, זמן של תשובה.

ילד צעיר הייתי כשנדחפתי עם אבי מורי שיחי' בין אלפי החסידים שגדשו בטליתות וקיטלאך לבנים את ה'שול' של חסידי קרלין בי-ם.

ראש השנה היה החג הצפוף ביותר בקרלין. כולם כולל כולם באו להתפלל עם ה'רעבע' למרות שידעו שאת המחזור שלהם הם יצטרכו להניח על גבו של המתפלל העומד לפניהם.

ואנוכי הקטן, פחדתי. פשוט פחדתי. אימת הדין היתה מוחשית כ"כ. הצינורות האפורים של מערכת המיזוג המיוחדת שניסתה לצנן את התלהבותם של החסידים כאילו באו להוסיף דרמה ללב הקטן והמפוחד שלי, וכשפצחו אלפי הקרלינר'ס בשאגות ה'נשמת' שלהם, כבר היה הפחד כ"כ גדול שנדחפתי החוצה למרות שכל יציאה/כניסה בין השואגים לקחה כרבע שעה.

כמה עשיתי תשובה באותם ימי פחד, תשובה על פספוס זמן קריאת שמע של המגן אברהם, על לשון הרע, על חשש גזל ( רשמתי במכולת ללא רשות מאבא…) ועל ראייה אסורה (המרפק החשוף של המוכרת באותה מכולת).

"שפרו מעשיכם וברית לא תופר" השתפכה הנעימה הקרלינאית, והילד שבי ידע בדיוק במה להשתפר. ללמוד יותר. להתפלל יותר. לשחק פחות בטטריס.

ימים נוראים בילדותי, זמן של תשובה.

עברו כמה ראשי שנים, חלפו כמה תמורות, בית הכנסת הקרלינאי כבר לא צפוף, המון החסידים עבר להתפלל באוהל מיוחד שיכיל אותם, את טליתותיהם וצרחותיהם. גם הילד הקרלינאי עבר שינויים, הוא כבר לא כ"כ ילד ולא כ"כ קרלינאי, הוא כבר לא רושם במכולת על חשבון אבא שלו, ומרפק חשוף לא נחשב אצלו ראיה אסורה.

כבר אין את הפחד המשתק, אבל גם אין את הבהירות. מי יודע לאן בדיוק לשוב, מיהו המלך המשפט ומה הוא רוצה, מה משמעות הקיום, תכלית הסבל ומטרתו, מה טעם למשפט בעולם חסר צדק זה, האם רק אני זקוק לסליחה ממנו, או שאני צריך גם לסלוח לו.

אין פחד, אבל גם אין אדישות, את הרהורי התשובה החליפו זעקות התהיה, מה אתה רוצה ממני? מה אני רוצה ממני?

ימי הרחמים והסליחות, זמן של שאלה…