יומני הסגר

יומן מתוק שלי,

אתה שואל איך זה התחיל?

תכלס, עצבן אותי הרעיון שלא הגענו למספר עגול של חיוביים לקורונה בעיר האדומה שלי, אז החלטתי ללכת להיבדק. להשוות את העקומה.
שלא תחשוב שמישו שם בבדיקה עשה לי חיים קלים. תחת השמש הקופחת עמדנו איזה 30 איש, משתעלים לתוך מסכה מכוערת, רחוקים אחד מהשני, אבל עם מבט כזה בעיניים של: "גם לך הקורונה הזאתי דפקה קטע?"
בחור, ג'ינגי' כזה, עמד מולי עם אצבע זקורה והתרה בי: "בלי תמונות, אה?"
אין לי שמצון מה היה בי שנראה שאני הולכת לשתף את האירוע המשעמם הזה, של דחיפת מקל אוזניים באורך צוואר של ג'ירפה לנחיר השמאלי. מה יש לתעד, מהההה?
הנהנתי לו בראש וחיכיתי לתור כמו עז שחוטה ועייפה.

בערב צלצלו כל הפעמונים ובישרו את החיוביוּת.
ביישומון, במרשתת, בטלפוניה, בהודעה לקונית ואנושית, כולם עשו יד אחד והצהירו: "את חיובית" – – –

ככה בעצם זה התחיל רשמית.
ברגע אחד את הופכת למצורעת ומוצאת מחוץ למחנה.

יודע מה הכי גרוע, יא יומן?

אסור לחבק אף אחד, חוץ מהאף שלך שהטישו מחבק בילד-אין, לחבקקק, אתה קולט? מה ביקשתי? קצת נחמה מאלו שטרחתי לגדל כל השנים…

הקורונה הזו לא משחקת הוגן. היא מכה מתחת החגורה במקומות הכי רגישים: לא להתחבר, לא לגעת, לא להיות ליד.

קיצר, מפלצת.

אז אחרי יומיים בהם ביתי, או יותר נכון חדרי, הפך למבצרי, וכל מי שזז בבית ושייך אליו גרעינית באיזה דרך סונג'ר לטובת:

מקושקשת אבל בלי בצל
זירו בכוס זכוכית עם קרח
נורופן עם כוס מים פושרים
טישו שומר שבת
הוראות להפעלת מכונה
הוראות להורדת כביסה
שמיעת קיטורי הפולניה

וכך הוחלט על הפרד ומשול. בצער רב וביגון חלקי הוחלט על פינוי למלונית קורונה – מילה כוללת למאות מלונות שפעם, לפני מיליון שנה, היו מלאי כוכבים ונופשים ברי מזל, ובעקבות המצב הפכו את עורם ואורם ופתחו את שעריהם למשפחות ג'מבו וחברות קייטרינג שבהסדר.

טוב, עייפתי. אומרים שבקורונה המוח מקצר מדי פעם, הלכתי להטעין אותו.

חזרתי, יומנוש, היום כדאי שתעקוב

יום א'

בלילה סיכמו איתי בפיקוד העורף על: המלון, מה יש בו, ונתנו הוראות אחרונות.

היצור שישב שם בפיקוד, היה למוד קרבות ולקוחות שנתנו לו רשימת הגבלות שהם דורשים באירוח. בשיחה ארוכה ובסבלנות הוא הסביר שהטלוויזיה סורסה ואפילו הידברות או גרובייס אאוט, (הוא הוסיף שבחלק מהמלונות אנשים דאגו לשבור אותה), הווי פיי על מיוט, והכל כשר וישר לפי כל ההחמרות.

נלחצתי בעיקר אם לא תהיה הפרדה במתנפחים ואז אראה מראות אסורים, אבל הוא הרגיע וחתמנו לחיים ולשלום ולעוד מספר שמצטרף לתיירות קורונה.

כשסיימתי את השיחה נעמה מתחילה לארוז. החיובית היחידה בבית שמצטרפת להרפתקאה המסתורית.

היא פותחת 2 מזוודות ענקיות ומתחילה להעמיס פריטי לבוש, קיסמי שיניים, סידורים, טליתות (אם ייתנו לנו לעלות לתורה), החדר בוקה ומבולקה, השליליים בבית מסתכלים מבעד לדלת בקנאה צורבת, זה נראה שאנחנו טסות לחו"ל או משו, מבינה אותם.

בינתיים הבטן שלי עושה סלטות; לא יודעת מה יחכה לי שם, אני מבינה שכיף לא יהיה פה אלא אם כן כלא-מלון זה סבבה, אבל להמשיך להיתקע בחדר, להאזין למריבות מחוץ לדלת עם אפס יכולת תגובה, לעורר רחמים כדי לקבל את המנה היומית, זה גם פחות כיףףףףףףףףףףףףףףף.

בלילה אני חולמת על משאיות עמוסות קורונה. אני נדחסת בהן, משוחחת עם חיידקים במסכה שאיכשהו נראים אנשים.

הגב שורף, לא מוצאת תנוחה נורמלית.
העצבים רופפים

מחר באים לקחת אותי באמבולנס. אאוץ', זו הסיבה שאני לא ישנה, מדמיינת את כל הרחוב בולש בעיניים צרות לראות את מי מפנים, ואת האנונימיות שלי נמוגה בין האלונקה לכיסאות של הפרמדיקים המבודדים.

המשך יבוא, אם המצב ימשיך להיות קל…

פרק שני

הבוקר עלה על גגות השכונה. אני מקבלת טלפון מבחור נמרץ, מתנדב ב'הצלה', שהוא מגיע לאסוף אותי עם האמבולנס עוד שעה, המוח שלי מתפוצץ לאלף. מחליטה לשחרר את תחושת האי נעימות ולרדת לאמבולנס בסבבה שלי, ואם מישהו יראה התעניינות יתר – אציע לו טרמפ.

אחרי הזדהות – מילולית עם תעודת זהות ומלא תנועות ידיים (נראה שאני מתחילה לתרגל שיחות פנטומימה עם אנשים), אנחנו עולות ללימוזינה האמבולנסית, מוזיקה חסידית מנעימה את השהות, מזגן קפוא, המיני בר נראה כמו מקום לאפסון אספלניות ומחוללי חמצן, אבל סך הכל סבבוש, נעמה ואני מסתלפות למוות, נואמות ושרות לעצמנו עד שהקורנה מכריעה את הכף ואני נרדמת כמו זומבי עד עין תות.

נכנסים לטבריה, מבעד למדבקות הממותגות של הרכב אני מגלה עיר דוממת, כמעט עיר רפאים, הו טבריה אהובתי, מה עשו לך???

נוחתים בכניסה למלון, אנחנו קופצות מהכיסא, משחררות עצמות, אך האוטו נשאר נעול… שעה של פרוצדורה מול פיקוד העורף, חמ"לים וכל מיני כאלה.

סוף סוף: ברוכים הבאים למלון-כלא שלנו בימים הקרובים. עד שיסתיימו עשרה ימים מהבדיקה ועד שנצהיר על שלושה ימים נקיים מתסמינים ושאר מרעין בישין.

בכניסה, אין שירות, אנחנו נסחבות עם המזוודות (נראה שנעמה שמה אבנים בפנוכו). הצוות מסתכל עלינו במבט מעצבן כזה, שכמעט שחררתי ת'מסכה והדבקתי אותם בקורונה הארורה, מה הם חושבים – שבאנו לחגוג, שאבין?

בלובי, משפחות ממוקמות היטב, בנות בכל הגילים מביטות בצמד הזה שנכנס עכשיו, עם קוד לבוש לא הכי פוליטיקלי-קורקט לטעמם, אבל אני רק רוצה מפתח לחדר ולהתחפף משם. אני עומדת מרחק קילומטר מהדלפק, צריכה מגאפון להקשיב לפקידת הקבלה, שמבקשת שאבוא לקחת מפתח ונותנת לי מתנה מרגשת מקופת החולים, ארגזון מלא מסכות ומד חום ומד סיטורציה חתיך. תמיד אהבתי מתנות.

למרות כל הציפיות והסיפורים ממקומות אחרים, חדר 331 נקי להפליא, נוף לים, חיפויי עץ, מיני שומר קור בצורת מקרר, וחומר חיטוי לרחצה בריח נוראי.

ילד קטן עם בימבה נכנס לנו בטעות לחדר, מוודא שאנחנו שמחות בחלקנו.

אנחנו מתמקמות במעוננו החדש, לומדות את הסביבה, העין הכחולה של הכינרת קורצת בידידותיות, במוח צף לי זיכרון ישן של ספר שקראתי 'האי של סופיה' – מגפה משתוללת בקפריסין והחולים מועברים לשהות בבתי מלון על האי.

דף אורחים בכתב יד צפוף על הנחיות והוראות מיוחדות: סעיף חשוב מתריע על שימוש בסמים ואלכוהול. חבל, כי בניתי על זה. החלק החשוב: מועדי ארוחות בחדר האוכל, 3 ארוחות במרווחי זמן קבועים ואפילו קפה ועוגה לביניים, הכל כלול סטייל.

בינתיים שעת צהריים מגיעה, מכל הכיוונים נפתחות דלתות וגברים, נשים וטף ממהרים לחדר האוכל, שלושה אולמות אוכל בגודל מפלצתי עמוסים במשפחות ענק, ההגשה חופשית, ערובוביה של מאומתים ושאינם, חיוורים וחלושים קקופוניה רצינית.

אברך אחד הגיע עם 7 ילדים כשהבכור בן 7, אשתו מאושפזת אחרי לידה, והוא מנסה להתמודד עם כולם, בלגן של מקרוני, קטשופ ואבא אחד מתוסכל.

האווירה מוזרה. משהו בין נופש למשפחות בני תורה לבית החלמה ליולדות, נשים בחלוקים וקרוקס, ילדים מתנדבים שמעמיסים צלחות למשפחה, שאלות על מידת הכשרות של הארוחה, האם הפירות מועשרים והאם הפטל נקי מחשש שמיטה (האמת שכמו שהוא נראה הוא לא עמד בחייו ליד תפוז).
נעמה ואני מוצאות פינה של שקט, נקייה יחסית, עם נוף לבריכה, הבריכה עם אדוות שקטות, מסוגרת מכל חור, שמא אחד הזאטוטים יחליט לקפוץ ראש באופן עצמוני כדי לבדוק את מידת הכלור.

עצוב לי בלב. אני מנקרת במנה שלי, מנסה להתעלם מכל המסביב, הגב כבר נותן את איתותיו, מזכיר לי למה אני פה, נעמה מתרגשת, מתעדת הכל במצלמה שלה, נתח רולדה הודו פוטוגני יותר מתמיד, היא חיובית אבל בריאה, נהנית מהחוויה סך הכל, יש לה מה לשתף את הטינאייג'ריות שלה.

מתכננות את עצמנו לשהות ארוכה. בלובי מאות ילדים מתרוצצים, הלובי המפואר הפך למגרש משחקים, בנות בקוקיות עושות כאן אליפות עולם בקורקינט, הורים נואשים משחקים תופסת עם בני השנתיים.

במעליות תכונה רבה, אני קולטת בזווית העין ילד בן 4 נמרץ מזמין את המעלית ונכנס אליה, ברגע של תיקון עולם אני שואלת אותו אם מישהו מסכים לו לעלות לבד והוא רק תולה בי עיניים תמימות.

ואז מצד שני מגיע האבא, אני מבינה שיש קשר גרעיני ביניהם ובודקת עם האבא אם זה בסדר שבנו בן ה-4 תכנן מסע קומות עכשיו.

הוא לא ממש מבין מה אני רוצה. מבחינתו זו האטרקציה היחידה פה, והוא לא רואה סיבה שלא 🙈.

זאטוט עם מבט חבלני מסמן לי לבוא אחריו, ומספר על הגג שהוא הצליח לפרוץ אליו. אני סקרנית, מזמינה מעלית לקומה 10 בשביל לגלות משפחות שלמות שעושות שם את הבוק של הלייף, מול האגם של המדינה.

יום שלם לוקח לי להבין מי נגד מי ולמה. חדר האוכל הופך להיות מועדון המטפחת; בין שווארמה לחציל קלוי, אני נחשפת לסיפורים על שלשולים, הקאות, כאבי גב, כל סוג תסמין מנותח כאן ונאכל עד לשד עצמותיו.

משום מה התסמין חביב הקהל של אי תחושת טעם וריח – מדלג עלי בגסות, ומשאיר אותי להתמודד מול ערמות של תופינים שנערמו בארגז בחדר שלי, כל בוקר נעמה ואנוכי נודרות בשבועת צופים שאנחנו מתחילות דיאטה, ובמקביל לצד מדידת חום וסטורציה מודדות עם בלוטות הטעם האם הן תקינות עדיין.

הן תקינות. השבועה תחכה.

הימים עוברים, בסדר צפוי מדי, קוטג ולחמניית ברמן בבוקר, מתחננת לאלוקי הבאגטים שיחוס עליי ויזכיר לי את הטעם שלהם שלא אשכח, מנוחה, ארוחת צהריים, מנוחה, פטפוטי לובי משמימים על חיובי, שלילי, כאבי שרירים וחתונות פיראטיות שיסתיימו באלימות.

שקיעה בכנרת, מוזיקה של עומר אדם מיאכטות ברות מזל שמשייטות, ריח של 'בורי' צלוי, וירידה לארוחת ערב לגלות שיש 'דגים'.
יומנוש תבין, כולם חושבים שאני במלון, סבבה?

לך תסביר להם שאת רואה את הבריכה ולא יכולה להכנס.
הספא סגור במסמרים וקורות, וגם אם גידלת זקן עם הזמן אין חדר טיפולים וקוסמטיקה, כולם נטשו.
אין חדר כושר, הצלוליט גם בחופשת מחלה
אין משחקיה
אין חצר ישיבה כי היא הולאמה לטובת מכבסה תוצרת בית עם מכונות ומייבשים,
הברזים של הבר בלובי נעטפו כמו גופה בזקא.
אין זכר לעוגות ויטרינה או לקיום אלכוהול בעולם הזה.
הכל מת

חוצמזה שלא כמו רגיל פה את דואגת לניקיון החדר, לפינוי הזבל ממנו, להורדת צלחת הקלקר מהשולחן.

אין שירות

הבנתוש?

משבת אני עושה מאמצים להסוות את התסימנים כדי שמוקד קורונה ישחרר אותי הביתה,
שאהיה שלושה ימים נקייה.

בשלב כלשהו מתחיל להמאס לי. הגיוני לא?

אני מכירה על פה את המשפחה עם ה15 ילדים שהיתה שבועיים וכשיצאה פוצצה את המלון בa4 של תודה לצוות ולפיקוד העורף, מכירה את ה'ירושלמים' עם האמא שנראית מורה ובוחנת את הכפכפי אצבע שלי משל היו 'דבר אחר', עשיתי הכרות עם זותי מתפרח, שחפרה לי שעה מה השורשים שלי מצד אמא של אבא שלי, כלומר מאיזה עיר הם הגיעו בהונגריה, רעה, למה היא מזכירה לי את הונגריותי במצב כזה מה היא לא רואה שאני גם ככה לא במצב תקין?

זהו מיציתי.

את הימים האחרונים אני סופרת בוכה כל שיחת ווידאו עם הילדים, המסך שלי דביק מנשיקות.

המלון מתרוקן לאיטו יודעי דבר יודעים לספר שהחגיגה מסתיימת, כל בוקר הלובי נראה כמו יציאה לקרב על הבופור, משפחות על מטלטליהן מחכות לשוב הביתה, אל הסוכה שהם נטשו, אל החיים שהם עצרו, נשארנו 5 משפחות במלון שהכיל שבוע קודם כמעט 2000 יחד.

את מזהה את השאריות על פי האורות שנדלקים בחדרים.

דופקים לי בדלת, מציעים לי חבילת בפלות מצופות תמורת אמירת פרקי תהילים, בחדר אוכל מתארגנת מסיבת הודיה ספונטנית לחולה שאושפז עם דימום וחזר למלונית כדי לספר על נס ההצלה.

ביום האחרון , אנחנו יושבים מסביב שולחנות מאולתרים. חסיד, תימני, אברך ליטאי, אשה מצפת, אוסף מרתק.

מדליקים נר לרב עובדיה, נוגסים בעוגיות פריך שידעו ימים טובים יותר, מודים על נס ההצלה של ההוא שהשתחרר ממחלקת קורונה, הגברים דופקים על השולחן עם איזה ניגון תערובת, עד שהצוות מזרז אותנו לצאת, זהו החגיגה נגמרה.

בבוקר, אני קמה עם דפיקות לב, חולשה וסחרחורת, הקורונה המטופשת הזו נאחזת בי בכח, לא משחררת המזרובה, אני מגלגלת איתה שיחה, מסבירה לה שלא תתעסק איתי, אני רוצה הביתה.

בלובי, מעמידים אותנו למסדר, מקריאים שמות ומוציאים אותנו אל החופש, השמש מכה בעוז, האנשים נראים יפים פתאום בחוץ, והלב מנתר החוצה.

לשנה הבאה בוולדורף אסטוריה.

אתי קצבורג