חברות, לא מספיק לאהוב תורה, בואו ללמוד אותה

בדרך כלל אירועים היסטוריים לא נחווים ככאלה על ידי המשתתפים בהם. רק לאחר מעשה, כשהערפל מתבהר והמנצחים מתיישבים לכתוב, מקבל האירוע את המשמעות הראויה לו.

השבוע השתתפתי באירוע היסטורי נדיר שהחוויה של המשתתפות והמשתתפים בו תאמה את גודל המעמד: סיום הש"ס לנשים שנחגג בהשתתפות אלפי נשים ומאות גברים שבאו לחגוג יחד עם נשותיהם ובנותיהם.

השתתפתי לא כמסיימת, אלא כמי שהקימה קבוצת לימוד לפני ארבע שנים, קבוצה שעד היום מתכנסת בביתי מידי שבוע. מודה, חשבתי שאלמד יותר, שיהיה לי יותר קל, שיותר נשים יתמידו. אולי אם הייתי מודעת לקשיים, לא הייתי מתחילה עם הפרויקט הזה שהוא פחות פופולארי, תובעני ולא מספק תוצאות מיידיות.

התחלתי את הקבוצה אחרי שנתיים של לימוד בקבוצה קטנה ליד הבית שלי. כשהקבוצה נסגרה, רציתי להמשיך. כאישה גרושה למדתי שיעור חשוב בחיים: אם אני רוצה משהו אצטרך לעשות אותו בעצמי. פניתי לכמה חברות כדי לבדוק היתכנות לשיעור גמרא לנשים חרדיות, וכך, בהובלת הרב מנחם נאבת, התגבשה לה הקבוצה.

לפני כחודש חגגנו את סיום מסכת קידושין. מסכת שהזהירו אותנו מפניה כקשה מדי וטעונה. לצערי, לא הצלחתי להתמיד ולהיות נוכחת בכל השיעורים, אך את ביתי תמיד פתחתי ועדיין פותחת למסכת החדשה – מסכת שבת.

אתמול, הרבנית מישל פרבר, יוזמת האירוע, סיפרה איך בשנה הראשונה של השיעור שלה (אותו היא מלמדת בעצמה) היו מעט מאד נשים, ואיך היא האמינה שאם היא תתמיד, זה יתפתח. התפקיד שלקחתי על עצמי הוא לפתוח פתח קטן – בבחינת 'פתחו לי פתח כחודו של מחט' – בתקווה שעוד ועוד נשים חרדיות, שמקדישות את חייהן לאהבת תורה, יזכו בעצמן להכיר את אותה תורה עצמה מקרוב.