ואז גיליתי: הזקן של קידוש הלבנה הוא הילד שעבר את זוועות מנגלה

שנות ילדותי עברו עליי בבית הכנסת 'מקור חיים' ברמת גן. אבי היה רב בבית כנסת, שהיה מורכב ברובו מניצולי שואה, יהודים תמימים, שארית הפליטה מקהילות שנכחדו בארצות מזרח אירופה.

רובם היו בוגרי ישיבות, יודעי ספר ואוהבי תורה כפשוטו.

זוכר אני ששאלתי את אבי מדוע למתפללים בבית כנסת "מקושקשים" מספרים בלורד כחול על היד…

אדם אחד מאותם ניצולים חרוט בזיכרוני, רב נח פוקסברגר קראו לו.

אדם שתקן, מופנם אשר אצילות ניכרת על פניו וצער עמוק ניבט בעיניו.

"אין לו ילדים", כך היה לוחש לי אבי בקול כל ליל שבת ומבקש ממני "גש אליו תגיד לו שבת שלום".

מנהג קבוע היה לו פעם בחודש, עת היינו מקדשים את הלבנה במוצאי שבת.

כל מתפללי בית הכנסת יוצאים היו החוצה למען ראות הלבנה אזי ר' נח היה כמין מתעורר לחיים. מליל שבת היה דואג לתזכר את כולם שלא לשכוח במוצאי שבת קידוש לבנה.

מאמצע "שלישסעידסס" (סעודה שלישית) אשר היו עושים בבית הכנסת, ר' נח היה על קוצים.

כל מעייניו היו חדורים בדבר אחד, איפה הירח?

במיוחד בזמני החורף הסגריריים כשעננים כיסו את השמיים, הוא היה יוצא ובא, תוך שהוא מפטיר שאלות ספק לעצמו ספק לאחרים – "מה יהיה? האם העננים יסתירו אותו? אז מתי נעשה קידוש לבנה?".

וכך כל כמה דקות היה יוצא לבדוק שהירח "עודנו שם"… לוודא שהכל בסדר…

וכשהגיע העת, ר' נח היה הראשון לצאת מבית הכנסת ושמחה ניכרת על פניו, כמו ציפה למאורע זה חודש שלם. הוא מרים את עיניו לשמיים וצועק לאבי –"רבה רבה, הנה הוא פה".

נח מצביע לכיוון השמיים בקול מחויך ומאושר. סוגר את החליפה, מסדר את הקנייטש, ואומר את נוסח הקידוש בקול רם ובשפתיים דולקות כשעיניו מלאות תשוקה.

שיא "המעמד" של ר' נח היה כשהיה מגיע לומר את הפסוק "אשר אתם עתידים להתחדש כמותה".

פניו היו מאדימות וקורנות בו זמנית תוך שהוא זועק פסוק זה בקול רם.

זעקה שהדהדה ברחובות רמת גן, שגרמה לאנשים מזדמנים – אשר אינם הכירו את המחזה הקבוע – להרים גבה, ולמתפללי בית הכנסת ללחוש בהתנצלות רפה "הוא ניצול שואה".

במילים "כשם שאני רוקד כנגדך" ר' נח היה מקפץ על ההרים כפשוטו.

בסיום, כשהיו שרים את הפזמון שנוהגים לשיר "טובים מאורות שברא אלוקינו", היה מפזז ומרקד כמו נער צעיר.

מנהגו זה היה תמוה מאוד וכילד סקרן הדורש הסבר לכל דבר החלטתי שאני חייב לדעת מה "הסיפור" שלו.

כמובן שלא העליתי בדעתי לגשת לר' נח ולשאול אותו אודות פשר מנהג זה.

כל שנותר לי זה לגשת לאבי שהכיר את ר' נח ולשאול אותו: מה עומד מאחורי ההתנהגות של אותו ר' נח?

בתחילה אבי התחמק ממני ותשובותיו היו "מה הבעיה? הוא מחבב את המצווה הזאת, הלוואי שאנחנו נהיה ככה".

וכמנהגו של יהודי המשיב בשאלה, שאלני שהקושיא היא עליי, מדוע אני לא רוקד ככה בטובים מאורות?

אולם מכיוון שמנהג זה של ר' נח אינו נתן לי מנוח ובהתאמה לא נתתי מנוחה לאבי – סיפר לי אבי שאותו ר' נח הוא ניצול שואה אשר שרד יחיד מכל משפחתו.

הוא נולד וגדל בעיירה קטנה בפולין למשפחה של חסידי אלכסנדר וב-1942 נשלח כנער בן 14 למחנה בירקנאו שהיה מחנה עבודה לנערים בעיקר. שם עברו עליו כמעט 4 שנים עד לשחרור המחנה בידי הצבא האדום של רוסיה.

לאחר ההקדמה הזאת אבי הוסיף תוך שהוא נאנח: ר' נח הוא ילד ניצול מילדי ד"ר מנגלה ימ"ש, שהקים במחנה מעבדה אנתרופולוגית שביצעה ניסויים בילדים והתמקדה בתאומים וכל זאת בעודם בחיים.

לפני המלחמה היה לר' נח אח תאום. מנגלה ימ"ש ערך בהם ניסויים מזעזעים.

אחיו התאום מצא את מותו על מיתת הניסויים.

במהלך אותם ניסויים אשר נערכו בלילה, ראה אותו נער בשם נח את הלבנה דרך חלון המעבדה והיה ממלמל בפיו את הפסוק "אשר אתם עתידים להתחדש כמותו", וזה היה נותן לו את הכח להמשיך ולרצות לחיות למרות אותם ניסויים אכזריים.

ומני אז ר' נח "מקדש" את קידוש הלבנה…

---

לימים, כשבגרתי קמעה הלכתי לבדוק מה יש בלבנה ובפסוק "אשר אתם עתידים להתחדש כמותה".

הביאור הוא (על פי מורי ורבי הרב משה שפירא זצ"ל) שכידוע עם ישראל נוהג את סדר השנה והזמן לפי הלבנה כפי שמובא בציווי אלוקים בפרשת בא.

וכן רש"י הראשון בתורה מביא את המימרא של ר' יצחק "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם".

ונשאלת השאלה: מדוע דווקא מהחודש הזה לכם? הלוא זו לא המצווה הראשונה שהקב"ה ציווה?

מבואר בספרים שההסבר לזה שמצוות קידוש לבנה היא המצווה הראשונה שנצטוו עם ישראל ביציאתם ממצרים, מכיוון שצורת הנהגת הקב"ה עם ישראל הוא כפי טבע הלבנה, שאמנם הלבנה מתמעטת במהלך החודש אולם המיעוט הוא רק מיעוט שנראה לעין כמיעוט.

הלבנה כשלעצמה נשארת אותו דבר.

יותר מזה, מיעוט הלבנה הוא אמצעי למען הריבוי שלה וההתגלות שלה.

והרי זה דבר מובן לכל בר אנוש שבכדי שתהיה גאולה חייב שיהיה גלות.

זאת אומרת, יש בגלות חלק מן הגאולה (וכידוע שהקב"ה שלח את עם ישראל לגלות טרם יגיעו ל"ונושנתם" בארץ, כי אחרת לא יוכלו כבר להיגאל.

וכדרך הלבנה שכל מיעוטה הוא לצורך הריבוי שלה, כך עם ישראל, הגלות והמיעוט שלו הוא רק נראה לעין.

ולכן קידוש לבנה היא המצווה הראשונה שעם ישראל מצווה ביציאתו ממצרים.

ודבר זה חידש רב יצחק במימרא הידועה שלו.

וזהו הביאור בפסוק "אשר אתם עתידים להתחדש כמותה", אותו פסוק שחיזק את ר' נח זצוק"ל מילדי מנגלה ימ"ש.

שיהיו דברים אלו לעילוי נשמתו של ר' נח שהלך לבית עולמו ולא זכה להשאיר אחריו זרע.

אמנם נשאר בחיים אבל נרצח.