השלום לא יצמח מפוליטיקאים: בואו לתכנן עתיד משותף במועצת התושבים הירושלמית

חזון מדיני הוא ביטוי של תקווה, של חלומות ושל שאיפה ליצור מציאות חדשה. חזון אינו מתממש ובא בן לילה. לאחר עשורים של ניסיונות כושלים להגיע לשלום בין ישראלים לבין פלסטינים, הסיקו רבים מדי בינינו שהשלום אינו אפשרי, שאין פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני ושעלינו להמשיך לחיות על החרב לעד.

יש ישראלים האומרים "שלום ישרור רק אחרי שהפלסטינים יהפכו להיות פינים" או "השלום יבוא רק אחרי שהפלסטינים ייכנעו לגמרי ויוותרו על רצונם לחסל אותנו".

יש פלסטינים האומרים "נעשה שלום עם הישראלים רק אחרי שיוותרו על הציונות" או "נעשה איתם שלום רק כשיבינו שהארץ שייכת לנו ולא להם".

אלו הם ביטויים של ייאוש עמוק שאינם משאירים מקום ליצירה של חזון משותף או של מפת דרכים לבנייתם של יחסי שלום מלמטה-למעלה או מלמעלה-למטה.

הטענה כי הארץ שייכת "רק לנו" (לצד אחד של הסכסוך) מובילה בהכרח לראיית הסכסוך כקיומי – "או הם או אנחנו" – וזה מחייב את כולנו להילחם לעד.

הרב המנוח מנחם פרומן היה נוהג לומר "הארץ אינה שייכת לנו, אנחנו שייכים לה". בעיניי, זוהי נקודת התחלה טובה לחיפוש אחר חזון של חיים משותפים, במקום חלוקה והפרדה והמשך ההרג ההדדי.

---

כפי הנראה אין בעולם מודל מדינתי-ממשלתי, אשר ב'העתק-הדבק' יוכל לענות על הצרכים הבסיסיים והחשובים ועל השאיפות של ישראלים ושל פלסטינים. הדיון על מודלים פדרליים או קונפדרליים נראה כוויכוח סמנטי. אנחנו צריכים ליצור מודל היברידי, אשר יאפשר לשני הצדדים לתת ביטוי לזהותם הנבדלת זו מזו, לשמור ולהגן על זכויותיהם להגדרה עצמית מדינית, ולהבטיח שעם אחד לא ישלוט על משנהו.

חייבים להבטיח לכולם ביטחון אישי וכבוד אישי ולאומי, ולאפשר הזדמנויות שוות לשגשוג כלכלי וחברתי. אנחנו חייבים להרגיש חופשיים בארץ שכולנו קוראים לה "מולדת".

עמודי התווך של התנועה הלאומית של העם היהודי, הציונות, הם הבטחת רוב ברור יהודי בשטח מוגדר, במדינה שהיא "חוף מבטחים" ליהודי העולם באשר הם, ושמירה על זכות ההגירה שלהם אליה.

עמודי התווך של התנועה הלאומית הפלסטינית הם הזכות להגדרה עצמית מדינית בארץ פלסטין, הזכות של כל הפלסטינים באשר הם לחיות בפלסטין, והשבת הרכוש הפרטי אשר נלקח מהם ב-72 השנים האחרונות או מתן פיצוי הולם עבורו.

האם ייתכן שהאלמנטים הללו ידורו בכפיפה אחת? זו השאלה המרכזית שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו. תשובתי היא חיובית, אלא שהשגת המטרה הזאת כרוכה בקשיים רבים ובהכרח ששני הצדדים יסכימו לפשרות כבדות משקל.

---

אני מציע להתחיל דווקא בסוגיה הקשה מכולן: ירושלים. ירושלים היא המקום הרגיש ביותר במרחב שבין הים לנהר. במישור הדתי – המקום הזה קדוש ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ובמישור הלאומי –  ישראלים ופלסטינים רואים בירושלים את בירתם הלאומית.

מהמבט שלי כירושלמי, ירושלים היא פסיפס של קהילות, עדות, דתות, מסורות, וזהויות לאומיות. במציאות של ירושלים של היום, ירושלים היא עיר מחולקת, מסובכת מאוד. היא עיר לא ידידותית. היום היא עיר של סכסוך הרבה יותר מאשר עיר של שלום.

זה שנים, גם כשאחזתי בפתרון שתי המדינות, סברתי ואני עדיין מאמין כי בכל פתרון של הסכסוך שלנו, ירושלים חייבת להיות עיר אחת פתוחה שכולנו שייכים אליה (ברוח הרב פרומן).

ירושלים היא ישראלית. ירושלים היא פלסטינית. ירושלים היא יהודית, נוצרית ומוסלמית, ולפיכך היא עיר בת חשיבות בין-לאומית. ירושלים יכולה להיות בירה רבת שכבות – בירת העם הישראלי, בירת העם הפלסטיני, וגם בירת האיחוד של ארץ הקודש.

ירושלים יכולה להיות הבירה של בני שלוש הדתות המונותיאיסטיות – עיר שאינה צריכה מוזיאון לסובלנות, כי היא מוקירה את השונות הרבה שבה וחוגגת אותה יום-יום. זהו החזון שלי בנוגע לירושלים, וכדי לממשו חייבים לעצב בה מציאות של שיתוף – לא של תביעות נגדיות של בעלות עליה.

---

אלו כולם רעיונות נשגבים. כיצד עיר כה מחולקת ומסוכסכת יכולה להפוך במציאות למוקד של שלום ושיתוף בין כל היושבים בין הים לנהר? היום נראה כי המנהיגים הישראלים והפלסטינים לא יגיעו להסכמה על ירושלים בעתיד לבוא.

החוכמה הקונבנציונלית לאורך ההיסטוריה של תהליכי השלום בסכסוך הישראלי-פלסטיני קבעה תמיד כי יש להשאיר את ירושלים לסוף התהליך.

מעולם לא הסכמתי עם גישה זו. תמיד סברתי שחייבים להציב את ירושלים במקום הראשון. האמנתי שאם נצליח בירושלים, נצליח לפתור את כל הסוגיות האחרות. והיום, אולי האתגר של ירושלים כנקודת התחלה בהגעה אל החזון החדש של שלום, צריך לעבור מידי הממשלות לידי "העם".

בהיעדר מנהיגות של שלום בישראל ובפלסטין זה זמן רב, ייתכן שהעמים עצמם יוכלו לייסד 'מועצת ירושלים של האיחוד של ארץ הקודש' – מין קואליציית "צללים" של אנשים המוכנים לשקוד ביחד על עיצוב עתיד חדש לירושלים.

עבודתה של מועצה כזאת צריכה להתמקד בראיית ירושלים כמרכזו של שלום עתידי על בסיס ריבונות משותפת. המועצה תוכל בעתיד להפוך לגוף חוקי ורשום כחברה ללא כוונת רווח, ובה כל תושבי העיר יוכלו להיות בעלי מניות ולבחור בדירקטוריון שלה, ובכך להיות לגוף מייצג אמיתי של תושבי ירושלים.

בירושלים, אנו בני הארץ הזאת, נאספנו יחד לכתוב פרק חדש בעתיד המשותף שלנו. אנו, בני שני העמים נקבע את העתיד שלנו, ביחד, מאוחדים בחזון של שלום. ייסוד "מועצת ירושלים של האיחוד של ארץ הקודש" עשוי להיות נקודת זינוק של עבודה יחדיו למען עתיד חדש.

המחבר הוא יזם חברתי ופוליטי, אשר הקדיש את חייו למדינת ישראל ולשלום בין ישראל לבין שכניה. ספרו האחרון of In Pursuit of Peace in Israel and Palestine יצא לאור באוניברסיטת  Vanderbilt שבארה״ב, ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון.