הסיפור שלי: למה הכיתי מפגין? כי בגללו הפכתי להיות שוטר

מעולם לא חלמתי שאהיה שוטר.

גדלתי בבית חרדי, שלצאת סופר סת"ם זה כבר נחשב לסטייה חריפה מהקווים.

חלמתי להיות 'ראש ישיבה', 'ר"מ', 'מיישיב' או במקרה הכי גרוע 'משגיח', אבל משרת 'שוטר' לא הייתה ברשימה.

אפילו בחיידר כששיחקנו שוטרים וגנבים הייתי תמיד הגנב.

ההוא שבורח מהמערכת, ומסובב אותה על האצבע הקטנה.

מעולם לא אהבתי חוקים, וגם לא הייתי כוחני. להפך הייתי יותר בכיוון של 'ילד כאפות'…

אבל מסובב הסיבות רצה אחרת, והמשגיח ב'ישיבה קטנה' שלי לא חלם מה יכול לקרות ברגע אחד מיותר.

השבוע עמד להסתיים, והוא מסר שיחה ברומו של עולם בעניין "חביבין יסורים", ואני לא עמדתי בפיתוי.

המערכת הפוליטית באותה התקופה רעשה וגעשה. תיקים נפתחו בזה אחר זה נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט, והוא היה על סף התפטרות.

ראש האופוזיציה דאז ביבי נתניהו נשא נאום נלהב נגד השחיתות, והרגשתי שאני חייב לשמוע את זה.

וכך, בעוד כולם שותים את דבריו בצמא, ידי נשלחה כמעט מבלי שליטה לעבר כיס החליפה. שלפתי את האזניות והצמדתי אותם לאוזן.

הייתי האחרון ששם לב. הוא קרא בשמי שוב ושוב. עד שמישהו טלטל אותי וצעק לי באוזן "נדב, אתה לא שומע שהמשגיח קורא לך"?

שלפתי את האוזניות, וראיתי את העיניים שלו. המשגיח היה פגוע כמו שלא ראיתי אותו מעולם.

הוא קרא לי ברמקול לגשת אליו. קמתי על רגליי, ומול עיניהם הקרועות לרווחה של מאות בחורים, נעמדתי ממולו.

הוא איבד שליטה. ראיתי את זה מגיע.

הוא דיבר אליי, אבל דרך המיקרופון שבידיו. נשקם של החלשים.

"רבוייסי, אתם חייבים לדעת שלנדב היה משהו יותר חשוב לעשות מלהקשיב לי, אתה בטח מאזין לשיעור כללי של ר' ברוך מרדכי אזרחי", הוא אמר בציניות.

תביא לי את הנגן שלך.

הוצאתי את הנגן מהכיס, וקיוויתי שזה ירגיע אותו, אבל הוא היה בשוונג.

הוא הדליק את הנגן והצמיד את האזניות למיקרופון. וכך באותו הרגע הוא הפך מקרבן לפוגע.

כולם שמעו את ביבי נואם, ואני רציתי להיקבר באותו הרגע. אני זוכר שעלו במוחי תמונות דמיוניות שלו עומד בלוויה שלי, מתייפח ואומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה…".

וזהו. המשך הסיטואציה נמחקה מזיכרוני כליל.

לקח לי הרבה זמן להבין את משמעותו של הרגע הזה.

לא רק בגלל שנפגעתי. הייתי עוד יכול איכשהו לחיות עם זה. אני לא אדם שעושה מעשים קיצוניים, ולא הייתי עוזב את הישיבה.

אבל אחרי שהוא חשף את קלוני ברבים, וכל הישיבה יודעת מה עשיתי, הוא יכול להשאיר אותי ללמוד בישיבה?

וכך לא נותרה בידיו ברירה אלא להעיף אותי ב"שידור חי". כמה אירוני…

זה פצע מדמם בליבי עד היום הזה. אני לא מסוגל לתאר לכם כיצד עזבתי את הישיבה, וגם לא דמעותיה של אמי, אבל החיים שלי הובילו אותי בסופו של דבר לשרת כשוטר ב"משטרת ישראל".

עברו הרבה שנים, ולא הצלחתי לשכוח את הפגיעה שהוא פגע בי. הרגשתי שבאמצעות עבודתי כשוטר אני נאבק בפגיעה הרגשית שחוויתי מאדם שניצל את סמכותו לרעה. כשוטר אני מרגיש חזק ושונה מאותו בחור ישיבה חלש שהייתי.

לפני כשבועיים הציבו אותי בשכונה חרדית, וביקשו ממני לוודא שכולם הולכים עם מסכות.

זה הזכיר לי את מה שכבר הרבה שנים אני מנסה לשכוח. דמיינתי את עצמי פוסע בשכונה עם ארבעה ילדים, וגמרא גדולה בחיקי.

ידעתי תמיד שבעבודתי כשוטר אני חייב להיות הוגן. לא יתכן שאדם שאמון על אכיפת הצדק יהיה בלתי מוסרי.

אני משתדל לא לתת קנסות על אי עטיית מסכה, ואני מעדיף לחלק מסכות. אני לא חושב שאדם שיצא לרחוב ושכח לעטות מסכה מגיע לו לשלם קנס של 500 שקל.

ופתאום אני רואה פוסע מולי את המשגיח שלי מהישיבה קטנה. לא היה לי ספק שזה הוא. אותה ההבעה בתוספת כמה קמטי זקנה.

הוא חבש מסיכה על פיו, ואפו היה גלוי.

חמתי בערה בי.

תפסתי אותו, השכבתי אותו על הרצפה, והפלאתי בו את מכותיי.

אני יודע. ניצלתי את סמכותי לרעה. אבל זה בדיוק מה שהוא עשה לי.

אני יודע שעל אי הקפדה על חבישת מסכה למהדרין, לא מגיע לאדם להגיע לתחנת המשטרה חבול פיזית ונפשית .

אבל המעגל נסגר. מבחינתי.

העמידו אותי למשפט במח"ש, הושעיתי מתפקידי במשטרה, וזה לא היה אכפת לי. המעגל נסגר, ואני כבר לא צריך את תחושת השליטה הנואשת שלי. הצורך שלי בשליטה נרפא.

אני יודע שפעלתי בצורה לא מוסרית, אני יודע שנקמה היא לא הדרך, אבל אתם לא באמת מצפים משוטר להיות מוסרי, נכון?!