אני בת שמונה או תשע בבית יעקב, הויכוחים הפוליטיים שקורעים את המגזר החרדי מגיעים עד אלינו, אני נמצאת בצד של ש"ס ומגנה עליה בחירוף נפש.
יש לי פתקים של ש"ס בתיק. אני מפזרת אותם בכל מקום (כן, לא אקולוגי אני יודעת). אני קוראת לכולם לבחור ש"ס ומתווכחת עם גדולים ממני, בטוחה בצדקת הדרך.
כמה שנים אחרי, אני כבר בת 18 או 19, אני עומדת בתוך קהל נשים ובנות צפוף, אריה דרעי צועד עם ספר התורה, בדרך לכלא. דמעות על לחיי, כאב עמוק ואמיתי. איך זה שאדם כזה שעשה כל כך הרבה טוב, הולך לכלא. אני בטוחה (כמו כל ילדה בת 18) שאני בצד "הצודק", אני כועסת על המערכת.
אבא שלי נבחר כחבר מועצה מטעם ש"ס. הנציגים של ש"ס מסתובבים אצלנו בבית. אנחנו נוסעים לרב עובדיה זצוק"ל ונכנסים בלי תור.
הכל ברור, נהיר. ש"ס היא הבית, היא המפלגה שלי.
אז איך, אחרי כמעט 20 שנה, אני מוצאת את עצמי לא רק שמה פתק אחר בקלפי, אלא גם כועסת וכואבת על המפלגה שלי? איך עוזבים בית? איך אני מוצאת את עצמי קוראת לנשים אחרות לומר די ולדרוש שילוב נשים במפלגות החרדיות, כשהתקווה הכמוסה היא שש"ס תהיה הראשונה לפרוץ דרך?
המאבק הזה אולי נשמע בשנים האחרונות, אך הוא קיים בתוכי מאז עמדתי על דעתי.
כבר בתור ילדה, ידעתי שהציבור, זה אני. ידעתי שאני ארצה לעזור בכל מה שאפשר לאנשים ונשים אחרים. נשמתי פוליטיקה, הבנתי את המשחק בגיל מוקדם, אבל קול פנימי אמר לי, את לא תוכלי להיות שם. לא כי את לא מספיק טובה, אלא כי את אישה.
כפעילה חברתית, הבנתי מהר מאד את התלות של פעילים חברתיים במעצבי ההחלטות, היושבים סביב השולחנות. בעיריות, במועצות ובכנסת. והבנתי מהר שכאישה חרדית, הנגישות אליהם בעייתית.
מעבר לכך, מקום בו אין לי כיסא, כלומר יש לי אפשרות תיאורטית לשבת על כיסא של מפלגה לא חרדית, אבל כילדת ש"ס, זה כואב.
ברמה הארצית הנציגים שלנו, עושים עבודת קודש, רוב הזמן. אבל לצערי, רוב העבודה היא בנושאים של כשרות, שבת וגיוס. על שמירה של ציביון יהודי. לא שזה לא חשוב, אבל שוכחים כי יש שדה שלם של צרכים חברתיים שנמצא שומם. אין מי שמטפל בזכויות לגננות ומורות, שפועל למען זכויות לחינוך המיוחד החרדי, למען המלחמה באלימות במשפחה, למען בריאות האישה, למען מלגות לסטודנטיות חרדיות, למען שילוב בתעסוקה ועוד ועוד נושאים שקשורים לחיים שלנו כאן ועכשיו.
אז כן. ש"ס בעיני יכולה בהחלט להיות חברתית, חוצת מגזרים, כחזונו של הרב עובדיה. אך היא מסתפקת בקמפיינים שמציגים מצג שווא כזה, ובפועל מקצינה רוב הזמן ושוכחת את תפקידה.
סבורני שאישה במקומות האלה, תביא בשורה חברתית חדשה אמיתית. תשדר שש"ס היא היהדות הספרדית המקבלת, שמסוגלת לחיות בין הניגודים והפערים ולהביא פיתרונות מפתיעים, שנשים לא מופיעות בה כפרט שולי בקליפ לפני בחירות, אלא כגורמי השפעה שווים.
הישיבה לגברים בלבד
הכותבת מנהלת פרוייקטים בנבחרות, תנועת נשים חרדיות.
קריאטיב קמפיין אסף וול
קליפ, נשות נבחרות תרצה אסתרזון בלוך, אפרת שוקרון, אסתי שושן, הילה לפקוביץ, רחלי מורגנשטרן
הפקה בשיתוף קמפיין אני אישה אני בוחרת לעידוד הצבעת נשים.
3 מחשבות על “הישיבה לגברים בלבד”
כל הכבוד!
צעד צעד, ולאט לאט יבינו שנשים הן לא יצורים מעולם אחר, ורק טבעי שבהחלטות שנוגעות להן, הן תהיינה שותפות מלאות.
בהצלחה!
נו, באמת.
הראי"ה קוק, שלא היה ידוע כגדול הקנאים אסר על התמודדות של נשים לגופים ציבוריים. אז כנראה שזה עניין הלכתי טהור, ולא איזה שוביניזם או משהו כזה, כמו שאי אלו נשים (או גברים) מנסות להוכיח.
האמת? פתטי לחלוטין…
אם את כל כך בטוחה שיש מספיק שרוצים אותך כחברת כנסת חרדית, למה שלא תקימי מפלגה ותנסי לראות כמה באת רוצות/ים אותכן