החבר מהמחלקה הכירורגית עם המספר על היד

צילום: Meni yuzevich

יש סיפורים ויש סיפורים.

הסיפור הזה הוא מסוג הסיפורים שאותי באופן אישי מרגשים במיוחד. זהו סיפור על גבורה יהודית אמיתית שנותנת פרופורציות לחיים. זהו סיפור אמיתי לחלוטין שכששמעתי אותו מידידי אבישי פרנקפורט, ידעתי שאני חייב לכתוב אותו. בשבילי, בשבילכם.

זה היה לפני כמה שנים, עבדתי באותה העת בבית החולים במחלקה הכירורגית. אחד הדברים שהכי אהבתי לעשות היה להסתובב בין חדרי האשפוז במחלקה.

בכל עת שהזמן הפנוי שהיה בידי איפשר לי להיכנס לחדרים – ולא במסגרת העבודה השוטפת – נהגתי להיכנס לחדר, לקחת כסא ולשבת ליד מיטות המטופלים. אתם יודעים ואולי לא, אבל לפעמים מה שחולה צריך, זה שמישהו יקשיב לו. מישהו שישמע את מה שמציק לו ולא רק ביקור רופאים והחלפת משמרות. פשוט שמישהו ישמע אותו, יאזין למצוקות שלו, יבין אותו, ישתתף בצערו, גם אם הוא לא יכול להועיל לו מבחינה רפואית פרופר, הרי כשחולה מרגיש שמבינים אותו – תקופת האשפוז שלו קלה בהרבה. וכך נהגתי.

ישבתי שם, הקשבתי להם, זה עשה להם טוב ואם נאמר את האמת, לא פחות ממה שזה עשה להם טוב, זה עשה לי טוב. כל ביקור שכזה, כל ישיבה למראשותיהם של החולים הכניסה אותי לפרופורציות. הייתי יוצא מהביקור מלא במטענים של רגש ועוצמות שלא ידעתי שקיימים בי ואם נודה על האמת, גם רגשי תודה על כך שגורלי שפר ואיני נמצא במצבם של האנשים אותם ביקרתי מדי יום.

ואז פגשתי את מוריס.

נו, מה מיוחד במוריס? בוודאי אתם שואלים.

על פניו, במבט חטוף וראשוני לא היה בו דבר יוצא דופן. מוריס היה נמוך קומה ומעט עגלגל וכפי שהתחוור לי במהלך השיחות עמו הוא היה כבן שמונים. מוריס היה חייכן. מכירים את האנשים האלו שמחייכים עם העיניים? אז כזה חיוך היה לו. כל פניו תאמרנה חיוך גדול מחוף לחוף.

הוא הגיע בבוקר בהיר אל המחלקה הכירורגית. הוא לא הגיע סתם. בינינו, אף אחד לא מגיע 'סתם' למחלקה הכירורגית.

בפעם הראשונה כשחלפתי על פניו הוא הסתכל עלי. בחן ואמד אותי בעיניו החייכניות ובאנרגיות שלא התאימו לא לגילו ולא לסיטואציה בה היינו, הוא שאל אותי באידיש עסיסית וצחה:

"פון וואנט ביסטו?" (מאיפה אתה)

עצרתי רגע. למרות שלא תכננתי להשתהות, הלכתי עם הלב שאמר לי: 'אבישי, תעצור' הלכתי עם הלב ועניתי:

"אני מאלעד", וכמו יהודי טוב, לא יכולתי לפספס את ההזדמנות לענות בשאלה משלי: "מאיפה כבודו?"

"אני מתל אביף" הב' שהתחלפה בף' הוסיפה חינניות למבטא האירופאי המובהק.

כמתוכנן או שלא, השיחה הלכה והתארכה לה. דקה לדקה הצטרפו אבל אני לא חשתי איך שהזמן עובר, מוריס היה נראה מסוקרן ומוקסם בעיקר בשל מראי החסידי שעורר בו פרץ שאלות שבימים כתיקונם הייתי מנסה לחמוק מהן באלגנטיות, אך כאן מדובר בפציינט במחלקה 'שלי' ולמאושפזי המחלקה הכירורגית יש פרוטקציה אצלי.

סיפרתי לו על עצמי, הוא התעניין התעניינות אמיתית וכנה במשפחתי וילדיי וגילה עניין רב בחסידות אליה אני משתייך. סיפרתי, עניתי לו כל מה שיכולתי וידעתי, ונזכרתי שמרוב שאני עונה לשאלות, אין לי מושג ירוק עליו ועל משפחתו.

"סליחה שאני שואל אותך, מה שמך?"

"מוריס", ענה בקצרה והמשיך בשאלותיו.

"מוריס, אולי תספר לי קצת על עצמך? על המשפחה שלך?", הצעתי בנימוס כשאני מנסה לאזן בין האינפורמציה הדלה שיש לי על מוריס – שהסתכמה באותו רגע פחות או יותר בשמו הפרטי – לבין זרם המידע שעטפתי בו את שאלותיו של האיש החביב למראה.

מוריס לא ענה.

בעצם הוא ענה. בדרכו שלו.

הוא נעץ בי את עיניו החייכניות שבאחת הפכו לעיני פלדה ולאט לאט, מבלי שהוא מסיר את עיניו מעיניי, הוא הרים את שרוול יד שמאלו עד המרפק.

זהו.

זה הספיק לי.

אני מניח שגם אתם מבינים… על את ידו החשופה למחצה התנוסס ל'מזכרת' נצח מספר כחול שלא הותיר מקום לספק.

מוריס היה ניצול ממחנה ההשמדה אושוויץ.

מה אומרים במקרה כזה?

לא אומרים.

עת לדבר ועת לשתוק. מסתבר שקיימת גם העת לקפוא.

קפאתי, אך לא להרבה זמן. מוריס נעץ בי את מבטו ואז ממש כשבאתי לשאול משהו הוא התרכך מעט ואמר בקול נמוך, אך יציב:

"אבישי, היתה מלחמה, היא נגמרה וזהו".

בלעתי מהר את שאלותיי חזרה לפני שיבחין בהן.

"אבישי, אתה שומע? המלחמה נגמרה… עכשיו, חיים!"

ומה נראה לכם שעשיתי?

שתקתי.

מוריס לא הגיע סתם לבית החולים ולא סתם הוא אושפז במחלקה הכירורגית. הרופא שלח אותו לבדיקות בשל חשד לגידול ממאיר. בשל גילו המתקדם ושאר עניינים רפואיים שאינם ממין העניין, מוריס נאלץ לשהות שהות ממושכת במחלקה שלי.

לא אכחש, המספר על זרועו של מוריס רק גרם לי להתקרב אליו יותר. הייתי מבקר אצלו בכל יום, גם כשלא הייתה לי סיבה מיוחדת. הוא הפך להיות החבר שלי על אף פער הגילאים.

היינו מדברים, שותים קפה יחד, צוחקים וגם בוכים קצת כשהיה מריך. מוריס היה מפליג בסיפורים על תל אביף של פעם, אבל זהו, לא מעבר. על התקופה 'ההיא' לא דיברנו.

מוריס סבל מאד, הסרטן אכל את גופו והלך והתפשט לכל מקום שגופו של מוריס נכנע לזרועות המוות של המחלה הארורה. אם זה היה תלוי בו, הוא היה נכנע מזמן, הוא כמעט הרים דגל לבן ואני אמרתי לו: "מוריס, זה לא הזמן להיכנע… אנחנו יוצאים למלחמה ואנחנו ננצח", כשאני כולל את עצמי בספר המלחמות של האיש שמבוגר ממני בעשרות שנים. אין ולא היה לי ואני מקווה שלא יהיה לי מושג מה עבר האיש אבל אני הרגשתי שליחות. ומוריס היה אומר: "אין לי כבר כוח לעוד מלחמות", אבל אני הרגשתי שנשלחתי כדי להחזיק לו את היד, הימנית או השמאלית, ובכל פעם יצאתי איתו לקרב על החיים ועל המוות ולנצח.

יום אחד כששבתי מחופשה משפחתית בחו"ל, הדבר הראשון שעשיתי, כשחזרתי למחלקה, היה לבקר את מוריס. הבאתי לו אפילו מתנה קטנה והנחתי על השידה הסמוכה למיטתו, אך היה נדמה לי שהוא מתעלם ממני.

חיכיתי מספר דקות, בכל זאת מדובר באדם מעל גיל 80 שנאבק במחלה קשה, הנחתי שהוא אולי עייף, מדוכדך מסיבה כזו או אחרת. אול הוא קיבל תוצאות גרועות?

לא הייתי צריך לחכות הרבה זמן כדי להבין מה עובר עליו.

"מוריס, זה אני. אבישי… הבאתי לך מתנה", ניסיתי את כוחי בקול הכי מרוכך וחומל שיש. אבל מוריס לא הסתובב אפילו. הוא מלמל משהו לעבר הקיר ואני בקושי רב הצלחתי לשמוע.

"מה אתה אומר מוריס? אני לא שומע אותך… להביא לך משהו? לקרוא לאחות?"

המשכתי לדובב את האיש בכל הפטנטים שאני מכיר ולבסוף הוא נכנע, סובב את ראשו לעברי כשגבו עדיין מופנה לעברי בהתרסה ולחש בטון גוער:

"איפה היית? אה? שבוע שלם אני מחכה לך שתבוא ואתה לא בא!" הכאב בעיניו היה חד ומשמעי.

"הייתי בחופשה בחו"ל…", הצטדקתי.

"בחוץ לארץ? איפה בחוץ לארץ?", הוא שאל וגבו כבר לא היה מופנה אליי.

"הייתי בבודפשט, בהונגריה…", עניתי וראיתי שאיך שאמרתי את המילה 'בודפשט' ניצת זיק בעיניו. מוריס מביט בי, שפת הגוף הנוקשה שהייתה לו אך כמה דקות קודם התחלפה בנוכחות נינוחה בהרבה.

"איך בין פון בודפשט", הניצוץ הלך וגבר. "בדנובה היית?", הוא שואל כשהוא מגלה בקיאות בעיר המחולקת השוכנת משני עבריו של הנחל האדיר.

"בוודאי שהיית בדנובה", אין תייר שלמגיע לבודפשט ולא מבקר בנהר, וכך גם אני עשיתי. "אי אפשר לפספס הייתי במיצג שנקרא 'נעליים על הדנובה'".

"אתה צודק אבישי… אי אפשר לפספס…", ובאמרו זאת, פניו התכרכמו והוא התחיל לספר:

"נעליים על הדנובה… אני אספר לך על הדנובה שאני הכרתי":

"פעם, לפני הרבה שנים, לא קראו לי מוריס, קראו לי מוישה. הייתי אז ילד קטן בן 8 בסך הכל כשהגיעו הנאצים לבודפשט. הגרמנים ימח שמם אספו את כל היהודים וריכזו אותם בשורה ארוכה על שפת הדנובה. היהודים ואני בתוכם לא ידעו מה הרשעים האלו מתכננים עבורנו. הם פשוט נטלו רובים וירו בהם למוות, כשגופותיהם נופלות בזו אחר זו למימיו השוצפים של הדנובה שבאותו היום האדימו מדם יהודים.
"השורה הייתה ארוכה, כל מי שהיה בשורה נטבח בדם קר בידי הנאצים הארורים, אני ועוד כמה מבני כיתתי עמדנו יחד עם המלמד שלי ידענו שזה הסוף שלנו. קולות הירי הלכו וקרבו אלינו, המים האדומים לא הותירו מקום לספק, אנו עומדים להיטבח בכדורי המרצחים. פרצתי בבכי מר.
"מסתבר שהבכי שלי עצבן את אחד הקלגסים, והקצין הגרמני שעמד בסמוך וקול הבכי שלי הפריע את שלוותו הסטואית ניגש אלי ומשך אותי מתוך השורה.
"ידעתי שזה הסוף. אך הקצין לא היה מעוניין לחרוג ממדיניות ההרג שלו ובמקום לתקוע לי כדור בראש, הוא הניף את כף ידו וסטר לי בעוצמה רבה על לחיי. מה שרק הגביר את בכיי וזעקותיי.
"המלמד שלי שהיה בשורה יחד איתי, הבין שהקצין עלול לכעוס עוד יותר והוא זינק מהשורה ואמר לקצין הגרמני שהוא ירגיע אותי.
משום מה, הקצין שמבחינתו כולנו נמות בסופו של דבר, הסכים לכך שהמלמד ירגיע אותי. המלמד ניצל את רגע החסד, רכן לעברי ואמר לי: 'מוישה, עוד מעט יתחיל רעש גדול… תתפוס את הרגלים שלך ותברח…', לא אמרתי כלום. חיכיתי לרגע שבו יחיל רעש, ותפסתי את רגלי וברחתי מהמקום בריצה מטורפת.
"אף אחד לא רדף אחרי.
"רצתי כל עוד רוחי בי, חזרתי אל העיר שם אשה יקרה אספה אותי אל ביתה ושמרה עלי עד שהנאצים גילו אותי ונשלחתי לאושוויץ. שם שרדתי עד לשחרור המחנה בידי הרוסים ב27 לינואר 1945".

מה אגיד לכם? דמעות. זה מה שיכולתי להנפיק בתגובה לסיפורו של מוריס-מוישה. ניסיתי לדמיין את עצמי בסיטואציה הזו, האמינו לי שלא יכולתי.

"הייתה המלחמה ונגמרה, עכשיו חיים!", מוריס-מוישה קטע את פרץ הרגשות שלי בקריאת הקרב שלו.

"אז מה אתה אומר מוריס? עכשיו מתרכזים בלחיות? אתה הולך לניתוח?", ניצלתי את חלון ההזדמנויות כדי לנסות לטעת בו חיים

מוריס שתק.

אני גם שתקתי. הוא חייך לעומתי בעצב. לחצתי את ידו ואמרתי לו: "האדמו"ר רבי אהרן מבעלז היה אומר: "ניצול שואה יכול להיות רק אדם ששני מלאכים שמרו עליו משני צדיו".

מוריס חייך שוב. הוא נשא את עיניו אלי וכשכפות ידינו מונחות זו בתוך כף ידו של השני הוא אמר לי בקול רועד, אך יציב ובטוח:

"אבישי, אנחנו יוצאים למלחמה… אני מקווה שננצח…", ואני מה אומר ומה אדבר? פשוט חיבקתי אותו ויצאתי מהחדר.

כעבור שבוע מוריס נכנס לניתוח ארוך. הייתי במתח נוראי, דאגתי לו. לא ידעתי האם גופו יעמוד במאבק ההירואי במלאך המוות.

הוא חזר למחלקה הכירורגית, המתנתי מחוץ לחדר בקוצר רוח שהשפעתם של חומרי ההרדמה יפוגו.

"מי זה אבישי?", נשמע קול מתוך החדר.

"אני", הצגתי את עצמי לביתו שדי הופתעה לראות שמדובר בי.

"מוריס ביקש שיקראו לך", אמרה. היא לא הכירה אותי ואני מיהרתי להיכנס אל תוך החדר.

התקרבתי אליו והנחתי יד על כתפו.

מוריס זיהה אותי. הדיבור היה קשה לו. ראיתי שבוער לו לומר משהו ובכל זאת ניסיתי להניא אותו מלדבר, שכן המאמץ עבורו קשה מאד אך הוא בשלו.

"אבישי, אבישי…", לחש ואני התכופפתי והתקרבתי כשאני מטה את אוזני לפיו.

הוא הביט בי במבט כזה שלא ראיתי אף פעם קודם. הוא היה חלוש, תשוש וחסר כח, אבל עיניו הנוצצות ברקו באור אחר.

"אבישי…איך לייב… איך לייב! (אני חי אני חי) כנראה שהמלאכים שוב שמרו עלי".