ה'בוס' החרדי שלי מתעלל בי מינית ואין לי למי לספר • מונולוג מצמרר

את האמת, לעולם לא חלמתי שאאזור אומץ ואכתוב על נושאים כאלה שהשתיקה יפה להם, תרתי משמע, מה עוד שאומנות הטאטוא מתחת השטיח נהירה לי, כי איכשהו אני חלק מהמערכת ה'מאד' משומנת הזו שמבכרת את 'תהיי צנועה ותשתקי' אל מול סיפורים שנשים מעדיפות לשמור לעצמן מחשש לחוסר אמון והאשמה מצד המשפחה או הסביבה הקרובה.

את הסיפור הזה לא תקראו בשום עיתון חרדי ואף אחד לא באמת ידבר עליו, וכשהוא יסופר, סביר להניח שיהיו 1,000 תירוצים ואנשים שיפריכו את זה.

אבל בדיוק בגלל זה אני כאן לספר את זה.

כי כששמעתי אותו צרב לי כל כך עמוק בלב, וכאב לי כאילו מישהו תקע לי אגרוף בעין. העוולה וחוסר הצדק צעקו באלף צלצולים מחרישי אוזניים.

אז אכתוב את זה בשמה, בדיוק כמו שהיא סיפרה לי את זה, כשישבה מולי יפה וטראגית, רק אשמיט שמות מזהים בשביל שאף אחד לא ייפגע.

"הי, אני  יהודית, תושבת אחד הריכוזים החרדיים היותר מוכרים. אני מחנכת את ילדי כאן בעיר הזו ומשתדלת ללכת בתלם, מוצאת חן וחסד בעיניי שכנות, מורות ורבני העיר, ככה 'ביי דה בוק'.

"הכל קרוב לי, הבית, המכולת, המרפאה, העבודה, הכל שגרתי, רגיל, צפוי, ועל טהרת החרדיות.

"כולם בטוחים שאני בסדר, אני השכנה הטובה, המפרגנת, המחייכת, הרעייה הטובה שמחכה לבעל בסוף יום אחרי שהוא חוזר מהכולל, עם סיר חם וחיוך שלא משקף כלום, אך במפנים אני שורפת, יום יום אני חווה השפלה במקום שאמור להיות כמעט הכי בטוח עבורי, במקום העבודה שלי.

"מקום עבודה קלאסי עם שעות נוחות לאשה כמוני, בלי הסחות דעת וייצוגיות יתר, בלי חלומות או שאיפות גדולות, אבל עם בוס אחד (חרדי, עבר את כל וועדות הקבלה, בעל חסד ואמת) שממרר את חיי מהרגע בו אני נכנסת לחנות עד הרגע שאני יוצאת.

"ממרר? לא מצליחה להוציא את המילים האלה אבל הוא אובססיבי אליי, דוחה, נוגע בי בכל דקה אפשרית וחולש למרחב הפרטי שלי בלי בושה.

"בכנות, אף פעם לא חשבתי שאפשר להטריד במילים אבל אין גסות שלא שמעתי ממנו בהקשר אליי, ואני מרוב פחד מתאבנת. כי מילה אחת שאני מחזירה לו שלא במקום אני חוטפת איומים על כך שאני יכולה לקום ולעזוב, ואיך אני לא יוצלחית ונטולת תעודות והכשרה לא אמצא שום מקום בו הבוס יהיה עדין ומתחשב כמוהו.

"חשבתי על זה פעם, ללכת להתלונן לרבני השכונה על הגיהנום שאני חווה, אך הבושה וחוסר האימון שאצטרך לחוות מהסביבה משתיקים אותי ואני פשוט סובלת ושותקת. למי באמת יאמינו? – לבעל חנות חרדי לפי הכללים, שמוכר מוצרים מותאמים ונותן מחירים לבני תורה כדין, או לי אשה שלא אמורה להבין או להכיר מושגים כאלה בכלל?

"לא יודעת כמה זמן זה יימשך, הפחד המשתק הזה והעובדה שאני כמעט חסרת אונים מול גבר אחד מגעיל ודוחה שמתעלל בי, דורך עלי ומשחק בי כאילו הייתי בובת הסמרטוטים המהממת שלו.

"במקום ממנו באתי לא לימדו אותי להתמודד עם מישהו כזה שגוזל ממני את כל נשיותי ברגל גסה והפך אותי לאובייקט נטול מח ורצונות".

היא מסיימת את הסיפור.

ואני, ששותקת רוב הזמן (דבר נדיר מדי) לא יודעת איך אני מגיבה לזה. רסיסי תמונות וסיפורים צפים בי על גברים חרדים, בעלי משפחה, חד הוריים, רווקים, שמרשים לעצמם לפעמים יותר מדי כי הם יודעים שעם נשים חרדיות זה אפשר. הן לא תגשנה להתלונן כי הן מפחדות, מהקהילה שלהן, מהסביבה, מהבעל, מהרבנים – כי מי יאמין להן? תמיד יאשימו אותן שהן אלה שהלכו שלא בגדרי הצניעות והכשילו גברים.

נורא קל לנפנף בהינף יד תלונה של אשה ולטעון שהיא מדמיינת או מפנטזת או ווטאבר. ותמיד הפחד הנוראי הזה של 'מה יגידו?' עומד שם כמו פיל ענק ואפור ומציק.

אני חושבת שלא מעט נשים חרדיות חוו בצורה זו או אחרת הצקה או הטרדה דוחה, דווקא מאלה הכי פחות צפויים, כאלה שמחזיקים במשרה מכובדת, או בעלי משפחות שבטוחים בעולמם ולא מפחדים שמישהו יעז לערער את מעמדם או להפר את שלוות יומם.

ובדיוק בגלל זה הם בטוחים.

ומסוגלים.

ומטרידים.

והעולם והסביבה והמשפחה שלהם שותקת, כי מי שם לב לזוטות כאלה, שעלולות להחריב משפחות שלמות וליצור כתם מכוער שלא יתנקה?

והנשים.

שותקות ונאכלות מבפנים, ונהרסות. כי הכל מכוסה טוב כל כך, ומשומן במערכות צדקניות וכשרות, ועטוף היטב בכיפה וציצית, ואפילו דרך החרכים לא תמיד ניתן ללמוד על האמת העצובה והנוראה הזו.

ומי יודע עד מתי?