האברך שלא נכנע לקורונה: סיפורו של ר' נערוון

שכני היקר ר' נערוון פרומאכער נוהג להקפיד הקפדה יתירה בקיום מצוות. יהודי יקר אשר בִּקְעה מצא להתגדר בה, גם עמל וחידש הרבה מִּשֵל עצמו בכל ענייני הפרומקאייט. איזן, חקר ותיקן מְּשָלים הרבה – הן מִּשֵל עצמו ובעיקר מִּשֵל אחרים – שכן אין הפרוטה מצויה בכיסו, וכבר אמרו חכמים: ניחא ליה לאיניש דתיעבד מצווה בממוניה. הקפדותיו ידועות ברבים, ואף זכה הוא להעמיד תלמידים מספר לעניין זה.

ר' נערוון מקפיד שהכל יקראוהו בתואר הרה"ג, שכן מי כמוהו יודע על גדלותו הרבה בתורה ואין הנחתום מעיד אלא על עיסתו, ומילא על כבודו – רשאי הוא למחול, אך על כבוד התורה – אין הוא רשאי למחול. נוהג הוא אף לשלוח חזרה אל השולח מכתבים אשר אינם נושאים את שמו בכל הכבוד הראוי תוך ציון סיבת ההחזרה.

עם זאת, עין יפה נוהג הוא בשכניו-מכריו, ומכיוון שאנו מכירים אותו עוד מילדות, מרשה הוא לנו לקרוא לו בקיצור נערווי, ובשם זה נשתמש בהמשך הסיפור למען הקיצור.

שמחה גדולה שמח שכני בימים אלו, שכן משמים זיכוהו בזיכוי הרבים – הרי מצווה זו עניינה גדול בשל הפרסומי ניסא הרב שבה, הזדמנות פז, ומי יודע אולי מצווה עוברת היא ושמא לעולם לא תחזור, וחביבה מצוה בשעתה, ואין מעבירין על המצוות, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובכל מקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב ואף מותר להורות הלכה בפני רבו, ומכיוון שנתכנסו והזדמנו כל אלו המצוות בהדי הדדי – לא איש כר' נערוון להתעלם ממצווה רבתא כהאי.

ומיד כשראה שבימים אלו ימי הפסח והקורונה המניינים מצויים בכל מקום, ראה הוא מה שלא ראו אחרים – האמונה בבורא עולם – הרי היא מוטלת בקרן זווית, ואין איש אשר שם את לבו אליה.

שעה שהכל שועין לדברי הרשות אשר גזרה גזירות שונות ומשונות אשר לא שערום אבותינו, ללכת ברשות הרבים עם מסיכות – הלא ברור שכל עניינם הוא לחטוא ולהחטיא, לנהוג מנהג פורים בסתם יום של חול, הלא אפילו היוונים הרשעים לא גזרו על כך.

ואף גזרה המלכות להרחיק את היהודים זה מזה ומאביהם שבשמים. כך גזרו על מצות כיבוד אב ואם ועל הקבלת פני רבו ברגל ועוד כהנה וכהנה גזירות נוראיות ואכזריות.

שומא עליי לקדש שם שמים, להפיץ מחדש את האמונה בבורא עולם, להאמין וליידע שהכל רק על פיו יתנהל, וברצותו יחלה איש וברצותו רפא ירפא. וברור שלא ירדה מחלת הקורונה לעולם, אלא כדי שהכל יקראו-נא בקול גדול עצום ורב.

מכיוון שכך, השכם בבוקר עם בא השחר, החל לקרוא בקול גדול את כל פסוקי דזמרה, מילה במילה, אות באות, שידעו כל השכנים כי מצות תפילה של שחרית עיקרה היא כוותיקין, ולמען ייעורו כולם ויאזינו לתפילתו הערבה באזניו…

מצווה גוררת מצווה. מכיוון שבתפילת שחרית זכיתי לקדש שם שמים השכם השכם בבוקר – הרי תפילת ערבית עלי להתפלל סמוך לחצות הליל. ידעו הכול כי יהודי כשר מקפיד על מניין בכל שעות היממה, מה שכר יקבלו כל הנעורים מתפילתי, בוודאי ההתעוררות לה זכו, תמשך עוד מספר רב של שעות, ואין מעוררין אלא את הישנים.

הוי, כמה קידוש ה' באפשרותי לעשות, רק על ידי תפילת ערבית מאוחרת אחת! ושמא מאן דהו שכח לספור את העומר, עלי אף להגביה את קולי למען ייעורו הכול ויזכרו לספור את העומר!

למחרת בשחרית, ראה נערווי כיצד צועד החזן עם ספר התורה בדד, לכל אורך הדרך עד השולחן עליו קוראים בתורה. איך אפשר לראות את ספר התורה בדרכו לבימה ולא לנשקו? זעק שכננו, ומיד אץ רץ חיבק ונישק את הספר הגלמוד אשר איש אינו מנשקו בימים אלו. איזה חילול ה' נוראי שיהודים רואים ספר תורה עובר לפניהם ולא מנשקים אותו? כך בפרהסיה לעבור על לא תעשון?

ערב שבת נזכר נערווי כי לא ביקר את הוריו הזקנים כבר מספר חודשים, ואף שגרים הם בשכונתו, הלא יודעים הם כי כה טרוד הוא בענייניו-ענייני שמים.

עלתה מחשבה בראשו, מי יודע, אולי לא ירדה מחלה זאת לעולם אלא כדי שאזכה במצות כיבוד אב ואב כדבעי, הלא בימים אלו אנשים נמנעים מלבקר את הוריהם במצות השלטונות וסבורים כי ניתן לצאת ידי חובה ע"י הטלפון או מעבר לדלת הבית. איזו בערות! ממש א"ב של יידישקייט אינם יודעים. הלא כל רצונם של ההורים הוא לחבק ולנשק את ילדיהם, ואיך אפשר לקיים זאת ע"י הטלפון או מעבר לדלת?

דקות ספורות לפני כניסת השבת עוד הספיק מיודענו לפרוץ את דלת בית הוריו, ולא שעה לתחנוניהם הנבערים להסתפק בשיחה מעבר לדלת. אפילו את הוריי החכמים הצליחו השלטונות לבלבל, אמר לעצמו, אנחנו נָרְאֶה לכולם שמצות כיבוד אב ואם קודמת לכל – שום סכנה אין בדבר ושלוחי מצוה אינן מזיקין ואינן ניזוקין.

בדרכו חזרה זכה אף להשלים מצות קבלת פני רבו ברגל. יצוין כי בשנה זו זכה לקיים את המצווה פשוטו כמשמעו, שכן רבו פתח את הדלת די חריץ צר כדי לראות מי דופק על דלתו בערב שבת חול המועד, אך שכנינו הזריז קיים את מצות משלחי הרגל הזריזין והקדים למצוות ודחף את רגלו והקדים את רבו שניסה לסגור את הדלת…

שכן זקן היה לו לר' נערוון ושמו ר' קלמן. ר' קלמן היה יהודי פשוט אשר התפרנס מיגיע כפיו, ומנהג קבוע היה לו אשר חוק בל יעבור שם לו, והוא שיעור דף היומי בכל יום – יהי אשר יהי. בימים אלו עקב המצב נאלץ ר' קלמן לחרוג ממנהגו וללמוד את הדף היומי בגפו.

באותה שבת, החליט שכנינו כי עליו ללמוד חברותא עם ר' קלמן את הדף היומי. כמה זה ישמח אותו, חשב, הן ללכת לשיעור אינו יכול, אך השיעור יבוא אליו, ועוד ללמוד עם ת"ח עצום שכמוני, איזו שמחה! איזה קידוש ה'! הלא כבר אמרו חז"ל או חברותא או מיתותא.

ואכן זכה לקיים מצוה זו הלכה למעשה…

בימים שחלפו רבים משכניו ומכריו של נערווי חלו בקורונה ובכללם הוריו, רבו ואף ר' קלמן שכנו. ובחלוף עוד מספר ימים הלכו לבית עולמם.

איזו זכות, חשב לעצמו, כשיצא מהבידוד אשר נכפה עליו, על מנת להשתתף בהלוויית הוריו. זכיתי לקיים מצות כיבוד אב ואם ממש בימים האחרונים לחייהם, כך זכיתי להקביל פני רבי ברגל וללמוד בחברותא עם יהודי גלמוד.

אשרי שזכיתי! מי ימלל את עוצם צדקתי ומעשי הטובים!

ולכל הכפרנים הסבורים שבשלי נדבקו יהודים טובים אלו בקורונה, איזו עליבות נפש! היכן האמונה בבורא עולם? כלום נעלמה מהם הידיעה כי לכל איש נקצב בדיוק מתי יוולד ומתי ישיב את נשמתו לבוראו?