בין הקרשים לסכך, לקישוטים הזוהרים, ולקילוף תפוחי אדמה כחלק מההכנות לחג. עלתה בי מחשבה שחשבתי שראוי לשתף אותה.
כבן לניצול שואה, וכילד אשר מרבית בני משפחתי בדור שמעלי נטבחו, נשחטו, ובודדים שרדו, גדלתי בצל מאורעות וזיכרונות השואה.
אבי ז"ל היה ממעט לשתף, אך פעמיים בשנה, מידי שנה היו עולים הזיכרונות, בליל הסדר, וליל חג הסוכות.
שני חגים שמאוד קשה לחגוג בגלות כה נוראה, ליל הסדר היה בסימן בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, וליל חג הסוכות על דירת הארעי כאן בעולמנו.
על נדודים, בריחה, ומסתור.
אצלנו בבית אבא ז"ל בישל, לא אימא, מכיוון שהיה חשוב לו לשמר את הטעם של בית הוריו, ואימא תבדל"א הבינה ופינתה לו מקום במטבחה.
פעם בעודי ילד, עת סייעתי לאבא במטבח בהכנות לחג קילפתי תפוחי אדמה ואבא קילף בצל.
אבא אמר לי: קליפות התפוחי אדמה והדמעות מהבצל, מזכירים לי את סיפורי השורדים מהגטאות.
איך הצליחו הם לחגוג ולשמוח בסוכות כאשר על השולחן קליפות של תפוחי אדמה, והעיניים זולגות, שמחה של מצווה, וסעודת חג של אביונים.
ואנחנו אמר לי אבא, קצת מצטופפים בסוכה ואתם כבר בוכים…
סוכת הארעי שלי, היא הידיעה כי גם כשמעלי אינני מרגיש את צל ענני הכבוד, גם כשאיני מצליח לשמוח ברגעים קשים, אבל אנחנו ברוך השם כאן בארץ הקודש.
כואב לי הגלות בין הבריות, הגטאות בהם מתכנסים בני האדם לקהילותיהם השונות.
סוכות הזמן בו אנו מסירים את מחיצות האבן, מתגוררים בדירת הארעי זכר לענני הכבוד, ליציאת מצרים, זה הזמן להשכין שלום, ולשמח את הגר, היתום והאלמנה.
ומי מאיתנו לא זקוק לשמחה שבוקעת רקיעים ומחממת את הלבבות?
הרחמן הוא יפרוס עלינו את סוכת שלומו במהרה בימנו…
