דג של עם ישראל

נולדתי אי שם בים סוף על גדות ים סוף לפני 3300 שנה, ילדותי עברה עלי בשלווה בין אלמוגים בכל צבעי הקשת בשחייה לצד כוכבי ים, סרטנים, חלזונות, סוסוני ים וצדפות, ומאות מיני יצורים ימיים בשלל צורות וצבעים.

חשבתי שכך אזדקן ואעלה לעולם שכולו טוב. אך לא כל רצה ריבון העולמים.

בתאריך כ"א ניסן פתע פתאום המים התחלקו ל-12 חלקים, עם של עבדים מונהג בידי איש אלוקים עבר בין השבילים:

"וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָֽלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם, וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם".

הופרדתי מאחי ואחיותי האהובים, שנעלמו בין השבילים, אך גם לאחר כמה שעות כאשר האנשים סיימו את ההליכה והמים חזרו למקומם הסיוט לא נגמר. המוני חיילים מצרים המשיכו לעלות ולרדת בתוך הים.

"וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם, גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹֽכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם. וּמִבְחַ֥ר שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף צָֽלְלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים"

בעיתונים נכתב אח"כ שהיו שם לפחות "שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֨כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם".

הדגים הטורפים דווקא המתינו בציפייה דרוכה לשלל הגופות, אך למרבה התדהמה לא נותרה אף גופה בתוך המים "כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֨יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם" וכל הגופות נפלטו לחוף.

במשך כמה חודשים שחיתי בודד ללא אחי ואחיותי שנעלמו לי ב-כ"א בניסן, אך הסבל לא תם.

בדיוק ב-א' אלול התחלתי לרעוד כולי, צמרמורות ורעידות לאורך כל חוט השדרה שתקפו אותי בגלים לאורך כל שעות היום והלילה.

הלכתי לרופא הדגים שסיפר שזו בעיה "גנטית" שמופיעה בימים אלו אצל כל הדגים בעולם, ושאין הרבה מה לעשות.

אמירת אגב שלו על הטבח ההמוני הצפוי לקראת סוף החודש, דווקא גרמה לי לרעוד הרבה יותר, ובאמת מיום ליום, יותר ויותר דגים נלכדו ברשתות הדייגים, שבנוהג מוזר התחילו להפריד את "ראשנו" מגופנו ולמכור אותם לכל המרבה במחיר.

תהיתי אצל "זקן הדגים" למקור המנהג? והוא טען לי שלא הרחק מכאן בהר סיני עם שלם התברך בברכה "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב", אם כי חלק נוהגים לקחת "ראש של אייל" ובכך הותירו סיכוי לפחות לחלק מאיתנו.

את חודש אלול שרדתי בניסי ניסים שהרי כך נגזר דיני בראש השנה בשנה שעברה.

אבל את "העבירות החמורות" שחטפתי ב-א' תשרי אתם לא מתארים לעצמכם, החל משעות הצהרים המאוחרות החלו להגיע המוני מתפללים ולהמטיר עלי "עבירות" תוך שהם מרוקנים את כיסיהם ושאר בגדיהם לבל תישאר בגופם אפילו עבירה אחת.

לאחר יומיים שהומטרו עלינו העבירות, חשבתי שסבלתי מספיק, אך מיד לאחר החג קצב הדייג הוגבר שוב במטרה להעלות אותנו לסיבוב אווירי מעל ראשי האנשים תוך כדי אמירת הפסוקים

"בְּנֵי אָדָם יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל. זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַדג יֵלֵךְ לְמִיתָה וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם…"

ואם אתם חושבים שהסתיימו תלאותי, זהו שלא. בכל יום חמישי ושישי עלו בחכות הדייגים המוני דגים למטרת הצלה מגיהינום

"כל האוכל דג ביום ד"ג ניצול מד"ג"

לבסוף זכיתי לסיים את את חיי בטיש חסידי, על גבי מגש מכסף ובתוך ים חסה ועגבניות שרי טריות, אך נגע האדמו"ר בידיו הקדושות בגופי (אשר כנראה גם נתקדש במסע הייסורים) עטו עלי המוני החסידים, פוררו אותי ולא נותר ממני דבר מלבד הזיכרונות.

טרם נעלמתי מעל גבי השולחן הקדוש, שמעתי מהאדמו"ר שבירך בקול רועם "יהי רצון ששנה הבאה נזכה לישב בסוכת עורו של לויתן בירושלים הבנויה" ואז הבנתי מה מחכה לי בגלגול הבא.."

ממני, סלומון