אֹמֵן שֶׁלֹּא קָם כְּמוֹתוֹ

"איך היה היום, אלעזר?" שאלה מרים.

"היום היה טוב יותר, אך לבי עדיין לא שקט, חפץ אני להוסיף קמעה".

מרים עמדה לצדו במשך כל השבוע הקשה שעבר עליו. הוא נדד שינה מעיניו, על השולחן סביבו פזורים קטעי מדרש רבים. ביום שישי במיוחד הוא היה שרוי בלחץ לסיים את ה'סילוק' המיוחד. הפעם הוא בהחלט לקח צעד קדימה, אבל היה שווה. לרגעים היא שמעה אותו מתייפח בחדר, מעט נבהלה. היא הציצה קלות לחדר, לא רוצה להפריע. הוא מביט מבעד לחלון לנקודה לא ברורה באופק, הנוף הגלילי שנשקף ברקע מרחיב את הלב ומקרב את הנפש לאבינו שבשמים. לאחר הקשבה קלה היא נזכרה בתקווה שלו לכתוב גם הפעם על מות משה. וכעת, הוא פשוט נכנס לו לראש, ללב השבור, בוכה אתו ועובר עמו יחד את המשבר הנורא מכל. אוי, קורע את הלב.

כעת ששב הביתה הוא מנסה לסכם. "דומה עליי ששמעתי התייפחויות שקטות, לבי נקפני אם מתאים הדבר לשבת קודש, ברם הציבור נשאב עמוק לתפילה. יניי היה חייב לקנטר שוב עם ה'פָּץ' שלו, מלין שלא חוזרים על מליצה פעמיים, וכדאי שאמצא מליצות נוספות ל'דיבר', אינו מבין שזו השפה שלי, עתה הרי היא מלה בסיסית לכל דבר. לבי חשק לא פעם לומר לו שמבזה הוא את זקנו יניי הגדול שעל שמו הוא נקרא, אלא שמאז הליצנות שעשו הוא וחבר מרעיו מ'אץ קוצץ' מעדיף אני שלא להזדקק למשא ומתן עם קלי דעת שלא משיגים את עומק הדברים."

כל המתפללים המתינו לשבת וזאת הברכה, למעלה משלוש שנים עברו מאז הפעם הקודמת והם לא יכולים לשכוח את העוצמות של אלעזר. איך הוא נוטל כמה מלים, משחק עמן בלוליינות, ומרים את המתפללים לשמי רום, כביכול מחדיר את ידו עמוק לקרבם, מניע את חדרי הלב ומטלטל את בני מעיהם. 

עבודתו של אלעזר ראויה לשבח במיוחד לאור העובדה שבשנים האחרונות מנהגי בבל הולכים ומתפשטים גם בארץ ישראל, יש כבר קהילות שהפסיקו עם הסדרים ועברו לפרשיות, ומי יודע תוך כמה זמן גם ב'זכרון מַעַזְיָהוּ' יעברו למסלול קריאה שנתי, מה שיגרום לפרשת וזאת הברכה להסתתר בצלו של חג שמחת תורה. כמה סיכויים כבר נותרו לפיוטי וזאת הברכה להישאר על המפה. אבל אלעזר הצדיק, שיודע כוחה של תפילה בדבקות, לא מוותר על אף תפילה, והוא משקיע את מיטב כוחותיו ומרצו כדי להביא לקהל קומפוזיציה הרמונית סוחפת ומעוררת כל לב. אפשר לומר שהוא הפייטן של כל הזמנים, כבר אמרו רבים שאין שני לו.

אלעזר אוהב לשתף אותה ביצירתו, גם הפעם הראה לה קטעים והציג בפניה את לבטיו. "האם יבינו את המלה 'בְּאִוּוּיָהּ' או שצריך לחפש בכל תוקף מלה אחרת אף שאולי ישתנה כל הטור?" "האם הלל יבין שבמלים 'בַּאֲבַדּוֹן אֱמוּנָתְךָ' אני רומז לפסוק בתהלים שעליו דרש בשבת שעברה?" השבוע גם חזר בהתלהבות וסיפר שאלנתן אב בית הדין הראה לו קטע מדרש מדהים על מות משה עבד השם.

השחר עולה ושערי שמיים נפתחים

שעת בוקר מוקדמת. תהליך הזריחה בעיצומו. צללי הנרות מרצדים על הקיר, המתח באוויר. מאיזה כיוון הוא יפתיע אותנו הפעם מהרהרים המתפללים. יוסה בן חנניה מכפרא מכין כבר את המטפחת, הוא יודע שכשאלעזר עולה, תמיד זה מתפרץ לו בסוף. אילא הבבלי, שתמיד מאחר, השכים קום והנה הוא ניצב הכן על עמדו. יונדב מעַקְרְבַת מחפש מקום פנוי, תגמול ראוי למאמץ של כמה ימים בדרכים מסוכנות בדרך לקרית־ספר, בצל האויב הערבי שמאיים לכבוש את הארץ.

ואז עולה הקלירי, פותח את פיו וקולו הצלול מסתלסל ועולה ומבקיע רקיעים. הוא פותח את הקדושתא ב'מגן' הקבוע, המוכר זה מכבר, ממשיך ומתקדם בסדר התפילה, ואז הוא מגיע לשיא – ה'סילוק' החדש:

וְנָם עָנָו לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ
וַאֲהוֹדֶנּוּ מִשִּׁירִי בַּעֲנִיָּה
כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדְךָ בַּעֲלִיָּה
וּמָוֶת לֹא יְהַלֶּלְךָ שׁוֹכֵן רוּם עֲלִיָּה
הֲיוֹדְךָ עָפָר בְּאִוּוּיָהּ
אוֹ הִגִּיד אֲמִתֶּךָ בְּהִטּוּיָה
הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדְּךָ יָהּ
וְאִם בַּאֲבַדּוֹן אֱמוּנָתְךָ יְשֻׁנַּן יָהּ
חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמֹנִי יָהּ
הַחְיֵנִי וְהַרְאֵנִי יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה
בִּמְרוֹמֵי קֶרֶת תְּלוּיָה
וְעַד רוּם רָקִיעַ עֲלוּיָה
מִקְּצֵה הָאֶרֶץ וְעַד קְצֵה הָ​​אָרֶץ חֲנוּיָה
מִמִּזְרָח עַד מַעֲרָב בְּנוּיָה
מִדָּרוֹם וְעַד צָפוֹן שְׁרוּיָה!

חכמי הישיבה מבינים היטב, כל מילה פולחת את ליבם. מין עונג אינטלקטואלי שנמזג ברגש שלא מן העולם הזה. גם פשוטי העם נגררים בלהט המחשמל, מבינים את המעמד. הם עוצמים עיניים ורואים את משה רבינו עומד מול הבורא ומתייפח, מתחנן שיסלח לו, מאז נגלה אליו בסנה הוא כמה ומתגעגע לארץ הקדושה.

וּבַת קוֹל מְשִׁיבַתּוּ מִמְרוֹמִים
מַה תֶּהְמֶה בְּנִהוּמִים
וּמַה תִּבְכֶּה בִּרְעָמִים
וּמַה תְּחַנֵּן בַּהֲדוֹמִים
מַזָּלְךָ אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ בַּמְּרוֹמִים.

משה כמעט שמתייאש, אך כמין רגע הוא מתנער וקם. הוא חושב על כל האפשרויות, והוא ממשיך בדרכו, לא מוותר.

אָז הָלַךְ לְשַׂר צְבָא יָמִים

וּפָץ וְחָן לוֹ:
בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים
וְלֹא אָמוּת בְּקֹצֶר יָמִים

הֱשִׁיבוֹ וְאָמַר לוֹ:
מַה לְךָ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים
שֶׁגְּזֵרָה עָלֶיךָ נֶחְתַּם בְּחִתּוּמִים
וּמַה תִּשְׁתַּחֲוֶה בְּהַדּוֹמִים
וְעוֹד מָקוֹם מוּכָן לָךְ
וְכֶתֶר וָעֹז נִתְפָּאֵר בִּגְלָלָךְ
וּבְרֹאשׁ יְשָׁרִים נָכוֹן צִדְקַת פָּעֳלָךְ
וּבֵין צַדִּיקִים מוֹשַׁב הִלּוּלָךְ
וּבֵין חֲסִידִים מְתֻקָּן כִּלּוּלָךְ
וּבְחֶבְרַת חֲכָמִים מֻבְהָק עֲטֶרֶת גָּדְלָךְ
וּבִישִׁיבַת תְּמִימִים סֻיַּם תֻּמַּת עֲמָלָךְ
אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ!

אוי, מה הוא מבין. וכי לאכול מפריה אני צריך?! וכי שכר הנצח מעסיק אותי כעת?! כה משתוקק אני לנשק עפרה, לקיים מצוותיה, לחוות את הדבקות המיוחדת בקדושתה של הארץ הנכספת. ברגליים שפופות הוא מקיים את רצון בוראו ועולה על הר נבו, אך אפילו כשחרב חדה מונחת על צווארו, גם שם הוא לא מתייאש והוא נושא עיניו למרום.

וְזָעַק וְהָלַךְ לַשָּׁמַיִם וָאָרֶץ
וּבָכָה בְּכִית מֶרֶץ
וּמִשָּׁם עָלָה לְהַר נְבוֹ וְשָׁר כָּל הָאָרֶץ
וְשָׂם פָּנָיו עַל כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ
וְנָשָׂא עֵינָיו לָרוֹם בְּעֶרֶץ
וְאָמַר: 'שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ
וּבַקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים פְּנֵי שׁוֹכֵן עֶרֶץ
וְאֶכָּנֵס בְּתוֹךְ צְבִי אֶרֶץ
וְלֹא אָמוּת חוּצָה לָאָרֶץ'
וְאָז רָעֲדוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ
וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְכָל דָּרֵי מְרוֹם עֶרֶץ
וְשֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדְרוּ בִּשְׁמֵי עֶרֶץ
וּבָכוּ לוֹ בִּבְכִיַּת מֶרֶץ
וּפָצוּ קוֹל מִכְּנַף הָאָרֶץ
'גְּזֵרָה נֶחְתַּם בַּפֶּרֶץ'…

הוא יורד מההר, הדמעות מטשטשות, אך הוא לא מוותר וחוזר לצאן מרעיתו, מתחנן, מזכיר להם כמה מסר את נפשו וחייו למענם, אילו רק יגלו אכפתיות ויקרעו עבורו את השמים:

וּפָץ עָנָיו לְאֻמָּתוֹ:
בּוֹאוּ וְאַאֲזִין לִקְהַלְכֶם
לְהַשְׁמִיעַ אַמָּרַי עַל כֻּלְּכֶם
שְׁנֵי עוֹלָמוֹת לְהַנְחִילְכֶם
הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם
מִחְלוּ לִי בָּנַי וְרֵעַי בְּחֶפְצְכֶם
עַל שֶׁפַּצְתִּי לָכֶם
וְאֶמְצָא קוֹרַת רוּחַ מִלִּפְנֵיכֶם
בִּינוּ אֵיךְ רַצְתִּי לִפְנֵיכֶם
בִּפְנֵיכֶם מִהַרְתִּי קַל לְהַצִּילְכֶם
וְעַל הַיָּם צָעַקְתִּי לְהוֹשִׁיעֲכֶם
וּבִתְהוֹם רַבָּהּ הִדְרַכְתִּיכֶם
וּבְתוֹךְ הַיָּם הוֹלַכְתִּיכֶם
וַעֲמָלֵק וְטַפְסָרָיו הִשְׁחַתִּי לִפְנֵיכֶם
וּמֵי מָרָה הִמְתַּקְתִּי לָכֶם
וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הִנְחַלְתִּיכֶם
וּבֵין טָמֵא לַטָּהוֹר הִזְהַרְתִּיכֶם
וַעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה הוֹרֵיתִי אֶתְכֶם
וּבְמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל חִנַנְתִּי בִּשְׁבִילְכֶם

וּבְזֹאת עָנוּ כֻּלָּם:
רַבֵּנוּ, אִם כֵּן רְצוֹנְךָ אָנוּ מוֹחֲלִין לָךְ
וּמְנוּחוֹת שָׁלוֹם יָבוֹאוּ לָךְ
וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה יְהִי חֶלְקָךְ וְגוֹרָלָךְ
וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָךְ
יְיָ יְשַׁלֵּם לָךְ
טוֹבוֹת קִנְיַן פָּעָלָךְ
וְאַתָּה תִּפָּטֵר בְּשֵׁם הִלּוּלָךְ
אוֹי לָנוּ צֹאן תּוֹעִים כָּל קְהָלָךְ
אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ!

העם מבין ולא מבין. הוא מוחל על חלקו, אך כלום בשעה שכזאת די להם בכך? כמה יכול הוא לבקש מהם להיות "נושא בעול", להשתתף עמו ולתבוע משמים חנינה.

נראה שנגמר ונחתם, ננעלו שערים. הלב כואב, ממאן לשקוט. ים של דמעות שוצף ומשווע, אך משמים נגזרה הגזרה. הקלירי משתנק, זקני העדה לא עוצרים בעד הדמעות, ובקול המולה רבה הוא מתגבר וזועק:

וַייָ אֱלֹהִים בִּנְשִׁיקָה נְשָׁקוֹ
וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו חִבְּקוֹ
וּבִצְרוֹר הַחַיִּים דְּבָקוֹ
וּבִמְעִילוֹ הִקִּיפוּ וּבְצֶדֶק צִדְּקוֹ
וֶאֱמוּנִים בָּכוּהוּ
וּמַלְאָכִים סְפָדוּהוּ
וּזְקֵנִים הִדְּרוּהוּ

וּבַחוּרִים בִּבְכִיָה יִקְרוּהוּ
וְאֶרְאֶלִּים בְּמִסְפֵּד הֵילִילוּהוּ
וְעוֹלָלִים בִּילָלָה יִלְּלוּהוּ
עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים נִהוּהוּ

---

סילוק 'אומן שלא קם כמותו', מתוך קדושתא קלירית המיועדת לשבת וזאת הברכה (או לשמחת תורה), עפ"י ע' פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשס"ח, עמ' 273-274. האיור הוא מתוך ארבעה טורים, איטליה 1435, מתוך ספרו של פליישר, שם, עמ' 250. הקדושתא בשלמותה נדפסה אצל ח' בראדי, 'פיוטים בלתי נודעים', קבץ על יד, א [יא] (תרצ"ו).