'הנרות הללו שאנו מדליקים'… 'על הניסים ועל הנפלאות'… זלמן ישב על כסא במרכזו של מעגל מתנועע, בידו אוחז גיטרה ומפיו מתנגנות המילים במנגינה מלאת ערגה וכיסופין.
עיניו עצומות, אצבעותיו פורטות במיומנות על ששת מיתרי הכלי וקולו המחוספס הומה ברגש. 'אוייי שעשית לאבותינו… בימים ההם… בזמן הזה…', הלחן של ר' שלמה קרליבך הדביק את הנוכחים. שרעפי קודש נהוג לכנות את העיניים העצומות וקצותיהן המכווצות, כשהלב בוכה והנשמה זועקת. וזלמן שטוב, בעל המנגן העילאי, בהחלט יודע לזעוק את נשמתו בנעימה ובניגון ונדמה היה לי שזיהיתי דמעה קטנה שזולגת מזווית עינו ונספגת אי שם.
והניגון הזה לא סתם מרגש את זלמן. לא בכדי הוא סוחט את נשמתו לתוך הגיטרה ומהדהד אותה לאחרים. המתנתי בסבלנות ונתתי לזלמן לספר לי את הסיפור הנפלא הזה שקרה לפני למעלה מ-45 שנה בשני מוקדים גם יחד.
אני יודע עכשיו אתם סקרנים לשמוע מה הסיפור שהעלה דמעות בעיני זלמן, ולכן אתן דרור מקלדתי ואנסה להעביר אותו כפי שקרה באמת אי שם לפני כחמישים שנה בשתי קצוות תבל בו זמנית.
חורף של מלחמה
היה זה חורף קשה במיוחד עבור אזרחי ארצות הברית. זה לא היה החורף הקשה היחיד שעבר על תושבי המעצמה הגדולה בעולם. למעשה, מאז 7.12.1941 היום בו היפנים תקפו את הבסיס הימי בפרל הארבור וכניסתה של ארצות הברית למלחמה בצורר הנאצי, הצבא האמריקאי היה מעורב במלחמות בכל רחבי הגלובוס, שכן עם תבוסתו של היטלר החל מאבק איתנים בין הרוסים – ששאפו להשליט את משנתם הקומוניסטית על כל העולם, לבין האמריקאים – לוחמי החופש.
הצבא האמריקאי נזעק לדרום מזרח אסיה לסייע במאבק נגד הדוב הרוסי בקוריאה, ולאחר מכן מצאו עצמם האמריקאים מעורבים עד צוואר במלחמה לא להם, מלחמה שעד היום נעוצה כלהב חרב בלב האומה – הלא היא מלחמת ויאטנם שארכה כ-15 שנים וגבתה מחיר דמים נוראי שגרם לאמריקאים לחשב מסלול מחדש.
והנה, ממש בעיצומה של המלחמה הנוראית, המלחמה שכל נשיא נבחר הבטיח שהנה, אוטוטו מנצחים וחוזרים הביתה, הלכה והסתבכה והצבא האמריקאי שלח עוד ועוד חיילים אל שדות הקטל המדממים במדינה שכוחה בקצה העולם, מדינה שלולא המלחמה מרבית אזרחי המדינה לא היו יודעים על קיומה ובוודאי לא היכן היא מצויה בגלובוס.
בין המתגייסים היו לא מעט יהודים, ובמדינה דמוקרטית וליברלי כמו ארצות הברית, דאגו לחיילים לכל מה שהם זקוקים להם בחייהם ובמותם ולכל פלוגה דאגו לאיש דת, נוצרי ויהודי.
הרב ג'ף שוורץ בדיוק סיים את לימודי הרבנות שלו כשנתקל במודעה בעיתון שבה נאמר כי הצבא האמריקאי מחפש רבנים צבאיים. הוא ניגש להיוועץ עם רבו והאחרון נתן לו את ברכת הדרך. הרב שוורץ התייצב לפגישה במשרדי הרבנות הצבאית האמריקאית ולאחר בחינה קצרה ובדיקת התאמה שובץ לבסיס שהיה ממוקם אי שם במדינת נבאדה.
תנאי ההעסקה היו די הוגנים. הצבא דאג לו ולמשפחתו למגורים ומשכורת לא רעה וכך, מספר שבועות לאחר מכן, משפחת שוורץ עשתה רילוקיישן לבסיס הנחתים הגדול.
הבסיס היה בסיס של חיילי קבע שהתגוררו במקום עם בני משפחותיהם, ובעוד הגברים נשלחו לחזית, משפחותיהם המשיכו בניהול חייהם הרגיל. ומה תפקידו של רב בכזה בסיס? בעיקר ניהול שוטף של צרכי הדת כשמדי פעם כשנפל חייל יהודי, טיפל בסידורי הלוויה ובשאר העניינים הפחות נעימים שהמוות האורב מעבר לאוקיינוס נושא בכנפיו השחורות.
חנוכה עם משפחות הנחתים בנבאדה
עם כניסתו לתפקיד, הודיע לו מפקד הבסיס כי בקרוב ממש, בעוד מספר ימים יחגגו בבסיס את חג החנוכה וכי צפויה להיערך מסיבה מכובדת עם הדלקת נרות, שיר ורננים. משפחות החיילים היהודים, רובן ככולן לא היו משפחות שומרות תורה ומצוות, אך חנוכה הוא חג שכולם חוגגים.
נהוג לומר על אירועים כגון אלו 'החגיגה הייתה מושלמת'. אך היא לא הייתה כזו, שכן מרבית הגברים לא נכחו במסיבה, בימים הללו התקשורת הייתה מינימלית ורק מדי פעם המשפחות זכו לשמוע מה שלום יקיריהם וזאת בתנאי שאכן הייתה אפשרות לקיים תקשורת. החרדה והדאגה נראתה היטיב על פניהם של רבים והרב עשה ככל יכולתו להעביר אותה בסיפורי החנוכה שעוברים מדור לדור.
'להדליק נר של חנוכה' … הרב שוורץ סלסל בקולו את ברכות החג בנעימה המוכרת, כשכל הקהל מצטרף לעניית אמן משותפת. הוא חש בזוג עיניים נעוצות בו. ניסה להתעלם אך התחושה המעקצצת כשמישהו נועץ בך עיניים לא הניחה לו. הרב שוורץ סיים את הברכות, הדליק את הנר הראשון של חג המכבים וכשהקהל החל לשיר 'הנרות הללו' הוא הפנה את מבטו לעבר זוג העיניים הנעוצות.
שמי ג'ודית פינקלשטיין
זו הייתה אשה, הוא לא הכיר אותה. היא לא נראתה יהודיה. היא ניגשה אליו בצעד בוטח הציגה עצמה כג'ודית פינקלשטיין וביקשה לדבר איתו.
"הרב והרבנית יכולים לבוא אלי הביתה? יש לי משהו חשוב להראות לכם"
הרב היסס, הוא לא הבין מה האשה הזו רוצה ממנו אך היה משהו בצורת הדיבור ובתחינה שבה הוצגה הבקשה שגרמה לו לבקש מרעייתו להתלוות אליו, לראות מה הדבר שיש לה להראות.
החגיגה הסתיימה, החוגגים התפזרו לבתיהם וכמו בצבא, לאחר מספר דקות למסיבה לא נותר זכר, מלבד ג'ודית שהמתינה בסבלנות לרב ואשתו שעל אף עייפותם, עשו את דרכם לביתם של משפחת פינקלשטיין.
בואו, היכנסו, ביקשה באדיבות, אך גם אם לא היו נכנסים הם לא יכלו להבין מה האשה הזו רוצה להראות להם.
'מוזיאון' – עברה המחשבה במוחם של הרב שוורץ ורעייתו, כשחלל הבית או יותר נכון מה שנותר מחלל הבית, היה עמוס לעייפה בעשרות חנוכיות.
היו שם חנוכיות מכל הגדלים, בכל הצבעים ובשלל צורות. מחנוכיות ענק שניצבו על הרצפה ועד כאלו מיניאטוריות. המראה הותיר אותם המומים וההלם לא נעלם מעיניה של ג'ודית.
"אתה מבין רבאיי למה ביקשתי שתבוא? גילוי נאות, אני לא יהודיה. אך מייקל בעלי שנמצא ברגע זה בויאטנם כן יהודי. הוא אינו שומר מצוות, אנחנו לא מציינים אף חג יהודי מלבד חנוכה. במשך עשרות שנים הוא מטפח את האוסף הזה, כשכל שנה נוספות כמה וכמה חנוכיות", אמרה.
"כן… זה די בולט שאתם מציינים את חג החנוכה", הפטיר הרב שוורץ ועדיין לא הבין מה היה כל כך חשוב לאשה הזו להזמין אותם לביתה. הם הסתובבו בין החנוכיות שהם מתפעלים מיופיין והודן של שכיות החמדה. באמת הם לא ראו כזה אוסף מרשים מימיהם.
"כבוד הרב, תדליק בשביל בעלי"
הרב ואשתו כבר היו בדרך החוצה, כשג'ודית ביקשה מהרב להמתין רגע.
"כבוד הרב, לא קראתי לכם לביתי רק כדי שתתפעלו מהאוסף של בעלי", הרב נדרך, הוא הבין שיש כאן עוד משהו מעבר לתצוגת היודאיקה.
"מייקל נמצא עכשיו בויאטנם, אין לי מושג היכן הוא ומה עובר עליו, האם הוא חי או מת, אם נפצע או הוא בריא ושלם ונלחם ביערות הג'ונגל בוויטקונג, בכל מקרה לא שמעתי ממנו מספר שבועות וזה ממש לא אופייני לו. אני יודעת כמה שחשוב לו להדליק נרות חנוכה. אני מבינה שזו מצווה של יהודים ואני לא יכולה לעשות אותה במקומו, אני מבקשת אם לא אכפת לך להדליק נר ולברך כמו שעשית במסיבה", אמרה בתחינה.
ג'ודית הראתה לרב את החנוכיה שבה מייקל היה מדליק נרות בכל שנה, וזו לא היתה משימה פשוטה, ולו רק בשל העובדה שכדי להגיע אל החנוכיה שעמדה ליד החלון היה עליהם לנייד כמות נכבדה של חנוכיות. אך בכוחות משותפים של שלושתם המשימה הושלמה.
"כיוונתי להיות שליח מצווה עבור בעלה – מייקל – החייל היהודי, בירכתי על הנרות בפעם השלישית בכוונה רבה", סיפר הרב שוורץ לזלמן. "ואז שרתי שוב את 'הנרות הללו' כשאני חושב על היהודי הזה, שנמצא אי שם וזו המצווה היחידה שהוא מקיים. התרגשתי מאד".
"נו. סיפור יפה", אני אומר לזלמן וחושב איך בדיוק אנסח אותו ואיך אעביר את המסר העוצמתי של הסיפור הבאמת מיוחד הזה.
"חכה, רק התחלנו…"
"תמשיך… זה מתחיל להישמע מעניין", אני דוחק בו. אך זלמן לא מוותר על הליווי המוזיקלי. הוא מעביר אקורדים במיומנות ושר שוב את הלחן הנפלא של 'הנרות הללו'
"ואז, כשהרב שוורץ מסיים את שירת הנרות הללו והוא ואשתו באים לצאת מהבית, זה קרה".
אש זרה
הדלת שנפתחה הביאה בעקבותיה פרץ רוח חורפית וקרירה שהעיפה את הווילון היישר על השלהבת המרצדת ובתוך שניות האש אחזה באריג והחלה לטפס מעלה מעלה כשהיא מאיימת לכלות את הבית על תכולתו.
הרב שוורץ לא איבד את העשתונות הוא נטל במהירות דלי מים והחל לכבות את הדליקה בטרם תתפשט ותכלה את בית העץ על תכולתו הייחודית.
• • •
שבועיים חלפו ואותה ג'ודית לא קיבלה אות חיים מבעלה. היא ניסתה להשיגו בכל דרך אפשרית, אך פניותיה הושבו ריקם. איש לא ידע לתת לה תשובות, איש לא הסכים להעביר את שיחת הטלפון למפקדת הגדוד בויאטנם. היא הבינה שמשהו לא טוב קרה לבעלה אך לא רצתה להאמין למחשבות הרעות שהלכו והציפו אותה, ככל שהזמן עבר.
ליבה שניבא לה רעות, ותחושת האסון שאפפה אותה הפכת למוחשית באותו בוקר חורפי וקודר במיוחד, כשנקישה רכה נשמעה בדלת. וכשזו נפתחה עמדו בפתח שני קצינים במדים.
כמי שהייתה נשואה לחייל וכמי שהתגוררה במעונות חיילים היא ידעה היטב מה המשמעות של שני קצינים עומדים בדלת.
דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת
קְצִין הָעִיר, אָחוֹת ופְּסִיכוֹלוֹג
הֵם רַק פְּרוֹלוֹג
לְסִפּוּר חַיִּים
שֶׁמֵּעַתָּה וְעַד עוֹלָם
לֹא יִהְיֶה כְּשֶׁהָיָה
הקצינים ביקשו את רשותה להיכנס. היא הייתה בטוחה שהיא עוד שנייה מתעלפת, אך הקצינים בראותם את מצוקתה הרגיעו אותה.
"מייקל לא מת", אמר הקצין המבוגר שביניהם.
"הוא נפצע קשה? אל תגידו לי, הוא שבוי בידי הוייטקונג!", התקיפה אותם ג'ודית בשאלות.
בשבי לוחמי הוייטקונג האכזריים
המחלקה של מייקל חזרה מסיור שגרתי בג'ונגל הויאטנמי. החיילים היו מותשים, החום והלחות האינסופיים והיתושים שלא הפסיקו לנגוס בבשרם הכהו את עירנותם שגם כך הייתה מוטלת בספק אחרי לילות ללא שינה. ואז לפתע, מתוך האדמה, ממנהרות שהיו מוסוות היטיב בצמחיה העבותה, קפצו עליהם לוחמי הוייטקונג האכזרים ומטווח אפס פתחו עליהם באש קטלנית.
לנחתים לא היה סיכוי. על אף נחיתותם של הויאטנמים, הם הצליחו בעזרת גורם ההפתעה לחסל כמעט את כל המחלקה. שני חיילים ניצלו, אך נפלו בשבי הוייטקונג. אחד מהם היה מייקל.
השבי הויאטנמי הוא לא תענוג גדול במיוחד. לוחמי הוייטקונג, לאחר שבזזו את גופות החיילים האמריקאים, משכו אחריהם את שני השבויים אל מערכת המחילות התת קרקעיות וכלאו אותם בתנאים איומים. רעב, מכות ועינויים היו מנת חלקם של השנים ומנת חלקם של שבויים אחרים, שרבים מהם לא שרדו ונפחו את נשמתם.
"אז באתם לספר לי שמייקל שבוי ומוחזק בידי הוייטקונג"?, נחרדה. "אתם עושים משהו כדי לחלץ אותו?".
"בעלך חי!", בישר הקצין.
באחד הימים התנהל קרב עקוב מדם באיזור בו שכנו מחילותיהם של לוחמי הוייטקונג. האמריקאים – בניסיון להביס את הלוחמים – הטילו טונות של פצצות על מעוזי ההתנגדות, ועל אף הגשם הבלתי פוסק – אחת הפצצות הבעירה את היער בדיוק בנקודה שבה הוחזקו שני החיילים האמריקאים.
הויאטנמים הבינו שאם הם רוצים לחיות, עליהם להימלט ונשאו את רגליהם ונסו מתוך המחילות כשהם מותירים אחריהם את שני השבויים.
בדרך לא דרך הצליחו מייקל וחברו לחלץ עצמם ולברוח מהמנהרה, לפני שתיהפך למלכודת אש ועשן, והחלו לנווט אל עבר בסיס הנחתים האמריקאי שם התברר כי השניים סובלים מרעב ומתשישות והושארו להשגחה והתאוששות בבית החולים.
"הוא מתאושש , מצבו טוב וברגע שיתאפשר הוא יוטס חזרה הביתה", בישר הקצין השני.
• • •
מייקל נכנס הביתה. אוסף החנוכיות האהוב שלו קידם את פניו ועיניו אורו. הוא העביר את עיניו מחנוכיה לחנוכיה, מלטף כל אחת במבט אוהב ועורג ואז עיניו נתקלו בכתם פיח שחור על הקיר הסמוך לחלון.
"הכל בסדר מייקל, כל החנוכיות שלמות, אף אחת לא נפגעה. אה וגם הדלקנו נרות במקומך…", אמרה ג'ודית וסיפרה לו על הדלקת הנרות של הרב שוורץ.
"רגע, אני חייב להבין משהו", אמר מייקל ומצחו נחרש קמטים. "מתי אמרת שהרב שוורץ הדליק נרות בשבילי? את יכולה להביא לי לוח שנה?".
ג'ודית לא הבינה מה נחוץ למייקל לוח שנה דווקא עכשיו.
"את קולטת?", קפץ מייקל ממקומו במעמקי הכורסא. "היה לי נס חנוכה. לי, למייקל, היה נס חנוכה!".
ג'ודית חשבה שמייקל השתגע. רבים מאלו שחזרו מהשבי, איבדו את שיות דעתם והיא חששה שגם מייקל במאבדים.
"תראי, התאריך שבו ברחתי מהשבי היא הלילה הראשון של חנוכה…"
"הבט, הנה מייקל וג'ודית"
"טוב זלמן, אני מודה שהפתעת אותי", אמרתי. "לא חשבתי שזה יהיה סוף הסיפור. תגיד לי את האמת, לא המצאת את המייקל וג'ודית האלו רק כדי שיהיה לך סיפור טוב שמתאים ללחן של 'הנרות הללו'?…"
זלמן חייך. "אני רוצה להראות לך משהו", אמר, הוציא תמונה והגיש.
"אתה מחייך או שסתם נדמה לי"?, המשיך לסנוט בי.
האמת שאי אפשר היה שלא לזהות את אוסף החנוכיות המדובר. ליד אחת החנוכיות הגדולות נראו זוג יהודים חביבים וחייכנים כבני 70.
– "אתה מזהה את השנים?"
– "אולי הרב שוורץ ורעיתו?"
– "ממממ אתה בכיוון", עודד אותי זלמן. "אלו מייקל וג'ודית שבינתיים הפכו למיכאל ויהודית".
– "רגע, לא אמרת שג'ודית גויה?"
"נו מה הבעיה? גויים לא יכולים להתגייר?", אמר זלמן וקרץ קריצה משמעותית, תוך שהוא פורט שוב על הגיטרה את הלחן שובה הלב: "הנרות הללו שאנו מדליקים… על הניסים…"
