קול קרקורי המטיפעונים והמוחים גבר על קול קרקורי התרנגולים אשר לטבח נלקחים. וזה מזכיר לי מעשה נאה עד מאד, שאירע אצל מורי ורבי ג"ן נעול (ר' גדליה נדל זיע"א).
באחד מימי הפורים העעל"ט, היינו מסובין בבני ברק על שולחנו של מורי ורבי, ועל ידו ישב שכנו – ידידו, ר' יודל שפירא.
בתוך הדברים, נכנס לבית חתנו של ר' יודל, והשיח לפי תומו כי הוא שב עתה ממסיבת פדיון הבן בבית מדרשו של החו"ב זללה"ה (ר' חיים גריינימן), וכאשר הכניסו – כנהוג – את הבכור הנפדה על מגש הכסף, המעוטר בעשרות אריזות נאות של שן שום וקוביית סוכר, נטל חו"ב את כל חבילות השי והשליכם ארצה, ואמר בזה"ל: "נו, דרכי האמורי" עכ"ל.
ויתקומם עד מאד הצ'אלמער השוכן בקרבו של ר' יודל מימי חורפו על הדבר הזה, ויחרה אפו, ויזעק זעקה גדולה ומרה על הדבר הזה אשר השמיעו חתנו הנזכר. ויאמר: הן בעיני ראיתי אצל גדולי ירושלים מקדמת דנא כדברים האלו, הגרי"ח זוננפלד וחבריו, אשר חילקו השום והסוכר בפדיוני בכוריהם, ואיך ייאמר עליהם כי בדרכי אמוריים יילכו? ישתקע הדבר!
חיוך האיר את פניו של הרב נדל למראה חרונו של ידידו, ויען ויאמר: "נאמן עלי הדיין, צדקו דבריו של ידידנו חו"ב". וישתומם ר' יודל כשעה חדא, ויאמר לר' גדליה: באר דבריך!
ויען מו"ר ויאמר: מצינו כי נחלקו עורך השולחן ופורס המפה על עניין הכפרות. כי הרחיקם רבנו יוסף משום דרכי האמורי, ובעיני רבי משה הוטבו, ולא אבה החרימם. ועתה, הידע מרן כי כך נהגו האמוריים? אם ידע הרמ"א הפכם?
לא כי אלא, ראה מרן כיצד נהגו אנשי מקומו במנהג הכפרות, כי המירו עניין התשובה בסיבוב הגבר מעל לראשם, ובאמירת איזה פסוקים, וחשבו כי בזה קיימו דרכי התשובה, וישליכו עניין תיקון הארחות מאחרי גוום. והיה כי יראה מי מהם איזה שחרות בנוצת הגבר, יחשוב כי אפסה תקנתו ונדחתה תשובתו, ולזה ייקרא דרכי האמורי, בלא ספק.
אמנם, לא כך היתה דרכו של רבנו משה, ודרכי תלמידיו שומעי לקחו, כי הגירו דמעות כמים בסבבם העוף מעל לראשם, ובשעת שחיטתו וכיסוי דמו הרהרו בליבם, כי כך ראוי ליעשות באיש אשר המרה פי בוראו, ומה יועיל הון ביום עברה, ומתוך הרהורים אלו באו לידי תשובה שלימה, ולסיקול היוקשים מדרך השם, וליישור אורחותיהם מדרך עקלתון לדרך הישר, כהנה וכהנה יוסיפו בני ישראל לעשות, וזו הדרך ישכון בה אור השם.
ומעניין הכפרות לעניין הפדיונות, השיב מורנו, כי מהיכן הגיע נוהג חלוקת השום עם הסוכר בישוע הבן? כי הגדילו המקובלים לשבח עניין סעודת פדיון הבן, ותלו בה רמזים רבים אף רמים, כעניין פ"ד תעניתים ועוד כהנה. ולגודל המצוה רבים יחפצו ליטול בה חלק, אמנם עניים ומרודים היו בני ירושלים מעולם, ומי זה יוכל לשתף בסעודתו את כל בני היישוב? על כן היו נוטלים דבר קטן כשן השום או קוביית הסוכר, וכל איש ואיש מבאי המשתה היה נוטל אחד מהם לביתו, ומניחו בתבשילו, וכך היו כל בני משפחתו משתתפים בהסעודה הרמה.
אמנם, חייך ר' גדליה ואמר, ידידנו החו"ב, אשר בירכו אלוהיו בעושר רב, הכין אף תיכן סעודה כיד המלך לכל דכפין, וכל משתתפי השמחה היסבו אל שולחנו אל המשתה אשר עשה, ומה טעם יחטפו אל כיסם השום והסוכר? אין זה אלא מנהג חסר פשר, והן הן דרכי האמורי.
כה היו דברי מו"ר, דברי חכמים כדרבונות. וישמחו כל העם עד למאוד על הדברים האלה, וירוננו מטוב לב על ישרותם, ובעיני ר' יודל הוטבו הדברים, עד כי עמד ובדברי צחות ביאר עניין הכפרות משמו של הרה"ק מפרימישלאן זכותו תגן על כל ישראל, על פי דברי ירמיהו נביא ה' בקינת אני הגבר, וזה אשר אמר:
אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ – אני הגבר, יאמר התרנגול הנקרא גבר,
ראה עני – אין עני אלא בדעת, עני ממצוות שבידו,
בשבט עברתו – שאחזו חיל ורעד משבט עברת בוראו.
אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר – ומיראתו נטלני והוליכני וסיבבני מעל ראשו, בשעת אשמורת הבוקר שבה חושך ולא נראה עדיין אור השחר, ככתוב, כי זמן הכפרות הוא באשמורת.
אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל-הַיּוֹם – אך אם זאת יחשוב הכסיל, כי רק בי, בתרנגול, ישוב ותהא זאת תשובתו, יהפוך ידו כל היום, יסובבני מעל לראשו כל היום, לא יועיל מאומה.
כי אין חפץ בעולות וזבחים, כי שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים.
3 מחשבות על “קול קרקורי המטיפעונים”
זה פשוט ענק!
נפלא עד מאוד! תודה!
ועדיין מסתבר שר' גדליה התכוון אך להפיס דעתו של ר' יודל שפירא. וליה לא סבירא ליה.