פרשת נח – העבדות כמשל

פרשת נח: עבדות, קורבנות, הדרת נשים - כיצד יש להתייחס למצוות הנתפסות כבלתי מוסריות בזמננו.
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

מהו מקור העבדות?

בפרשת נח מתוארת יציאת נח מן התיבה לאחר המבול: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר, ויתגל בתוך אהלו ויאמר ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט, כ).

בשנת 1681 לפני פרוץ מלחמת האזרחים בארצות הברית, כבר התעצם מאוד הדיון הציבורי בארצות הברית אודות העבדות, כאשר מדינות הצפון תמכו בביטולה ואילו מדינות הדרום תמכו בה. באותה שנה הכריז נשיא ארצות הברית ג'. ביוקנן בתחילת חודש ינואר על יום צום ברחבי מדינות האיחוד בעקבות האירועים.

באותן שנים כיהן הרב מוריס יעקב רפאל בניו יורק, והוא נשא דרשה על השקפת התנ"ך בנושא שאלת העבדות, בה השווה את יום הצום שהכריז הנשיא, לסיפור המתואר בספר יונה על הצום שהוכרז בעיר נינוה בעקבות תוכחתו של יונה אליהם. דרשתו של הרב פורסמה בעיתונות האמריקאית ועוררה תגובות משני צדי המתרס.

בדרשתו מעורר הרב רפאל מספר שאלות המוכיחות לכאורה מפסוקי התורה כי העבדות לכשעצמה איננה חטא, ולדבריו המקור הקדום ביותר למציאותה של העבדות בעולם, נמצא בפרשתנו והוא מוכיח כי אף לפני המבול היו עבדים בעולם, להלן אצטט חלק מדרשתו מתוך תרגום חלקי של צחי גור:

"הנושא של בדיקתי מתחלק לשלושה חלקים: ראשית, מתי החלה העבדות. שנית, האם בכתבי הקודש ניכר כי להיות בעלים של עבד הוא מעשה של חטא, ושלישית, מה היה מצבו של העבד בימי המקרא, ובקרב העברים?

כשנביט בכתבי הקודש, נמצא את המילה "עבד" מופיעה לראשונה בדבריו של נח, אשר מקלל את צאצאיו של בנו חם להיות "עבד עבדים", העבד מן הדרגה השפלה ביותר. באופן טבעי מתעוררת השאלה כיצד הגיע נח להשתמש בביטוי זה? מנין הוא ידע משהו על עבדות, והרי באותו הזמן לא התקיימה אנושות על פני הארץ פרט לנח ומשפחתו. ניכר כי היכרותו של נח עם המילה עבד ועם טבע העבדות נובעת ממציאות שיש לתארכה עוד לפני המבול, מציאות שנותרה קיימת במוחו עד שפשעו של חם גרם לו להיזכר בה.

דבר זה מביאני למסקנה שבמקביל לקיומם של יחסי משפחה בין בעל ואשה, בין הורים וילדים, היחסים העתיקים ביותר של החברה הכילו גם יחסי אדון ועבד מראשיתה של האנושות.

גם באותו הרגע המיוחד והקדוש, כאשר ה' נותן את עשרת הדיברות בהר סיני, גם אז בעלות על עבד מוכרת ומתקדשת כחלק אינטגרלי של המבנה החברתי, כאשר חוק השבת האלוהי קובע: "למען ינוח עבדך ואמתך". הזכות לרכוש עבד זוכה לאותה הגנה שלה זוכים כל סוגי הרכוש האחרים, כנאמר: "לא תחמוד בית רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך". זוכרים אתם את אברהם יצחק, יעקב ואיוב, אנשים שאליהם נגלה ה', אנשים שאת שמם קשר ה' בשמו, ושעליהם הכריז "איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע" (איוב א' ח').

כל האנשים הללו היו בעלי עבדים. ואם תאמרו לי: "טוב, בזמנם החזקת עבדים הייתה מותרת אך כעת זהו חטא", אני, בתורי, אשאל אתכם: "מתי ועל ידי איזו סמכות שונה החוק? אמרו לי, מתי פסקה החזקת עבדים להיות מותרת והפכה לחטא!".

כשאנו זוכרים את הבלבול שהצהרה זו על חטא חדש, שאינו מוכר במקרא, גורמת: כיצד היא פוגעת ברגשות הדרום, ומעוררת את מצפונו של הצפון לדרגות שכאלו, עד שאנשים שאמורים היו להיות אחים נמצאים כעת על סיפה של מריבה שבה ישלחו ידיהם איש בדם רעהו, האם איננו מחויבים לשאול: באיזו זכות אתם פוגעים ומעליבים אלפים של אנשים שומרי חוק ויראי אלוהים, אנשים שמתנהגים ביושרה באמונתם ובחייהם באופן זהה לשלכם? באיזו זכות אתם מציבים פילנתרופים ותיקים באותה השורה יחד עם רוצחים, אמהות מסורות יחד עם מנאפים, ואנשים ישרים ומכובדים באותו המקום של גנבים. וכל זאת רק בגלל שהם מיישמים את אותן זכויות שאבותיכם ואבות אבותיכם, במשך דורות רבים, יישמו ללא מחשבה נוספת או חשש?

ידידי, אני מוצא את עצמי, ואני מצטער על כך, נואם נאום בעד העבדות. אינני ידיד לרעיון העבדות בכלל, ופחות מכך לעצם עבודת העבד. ועם זאת, אני עומד כאן היום כמורה בישראל, לא כדי לומר לכם את אשר בדעתי ואת מה שאני חש בנושא, אלא כדי להביא לכם את דברי האל.

בעוד לאדון זכות מלאה על רכושו, עבדו, וחסינות מלאה לדרוש אותה, כוחו של האדון הוגבל לגבולות מסוימים שאין בכוחו לעבור. נאסר על האדון להפוך את שפחתו לכלי או צעצוע לדחפיו, זהו אכן ההבדל הגדול שבין השקפת המקרא על העבדות לבין השקפות אחרות. העבד הוא אדם, שאת עצם הכבוד העצמי שבאנושיותו יש לכבד. יש לו זכויות. בעוד לפי ההשקפה על עבד נוכרי שהייתה נפוצה ברומא, ולצערי היא שאומצה על ידי הדרום, הורד העבד לרמת החפץ, ולחפצים אין זכויות.

אם ידידנו אזרחי הצפון, המבינים את דברי האלוהים, לא יתעקשו להיות "צדיקים יותר מדי" ויפסיקו להכריז "חטא" על משהו שאינו מוכר לכתובים, הם יתקבלו בגישה פחות עוינת ויותר מכבדת בידי אחיהם שבדרום, ואם ידידינו האזרחים שבדרום יאמצו את הגישה של המקרא לעבד, ויזנחו את הגישה הפוגענית המאפשרת למספר אנשים רשעים לנצל את כוחם ולגרום לסטיגמה שלילית ולחוסר כבוד כלפי קבוצת בעלי העבדים בכללה, אם דרומיים וצפוניים יעשו את מה שנכון, כי אז "וירא אלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלוהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה" (התרגום מאת צחי גור).

דבריו של הרב רפאל מדברים בעד עצמם, במסקנתו כי כאשר האדון מטפל כראוי בעבדיו הרי שאין בכך פסול, ובהמשך הדברים ארצה לדון בכמה נקודות מדרשתו.

"צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת"

שאלה זו של הצדקת העבדות ושל היחס לשחורי העור, מחברת אותנו לשאלה רחבה יותר הדנה בשינויי חשיבה והשקפה במהלך הדורות וההיסטוריה, הנוגעים לעתים להלכות ופרשיות בתורה.

ראיותיו של הרב רפאל מוכיחות לכאורה, שאכן אברהם אבינו ואיוב למרות שלמות צדקותם החזיקו בעבדים, ואילו בזמננו הדבר נראה לנו מעט לא ראוי ומוסרי. האם באמת לו הייתה התורה נכתבת כיום, היא לא הייתה יכולה לכתוב על אדם בעל עבדים, שהוא ירא אלוקים וסר מרע?

שאלה זו קשה ביותר, היות וכדברי הרב רפאל, היא נדרשת להוכיח כיצד, מתי, בידי מי חל השינוי ביחס לעבדות, ומי העניק לשינוי זה תוקף.

יתר על כן, שאלה זו מתעמתת עם יסודות האמונה שכתב הרמב"ם בהקדמתו לפרק "חלק": שזאת התורה לא תהא מוחלפת", וכפי שמובא בשם רבי אלחנן וסרמן בהקדמה לספריו, על דברי הפסוק בתהלים: "צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת" (קי"ט, קמ"ב), דהיינו שהיות והתורה תורת אמת, לכן הצדק שלה הוא צדק נצחי.

אולם גם אם למעשה אנו רואים כיום כי דברים רבים המוזכרים בתורה הופכים אט אט לחסרי לגיטימציה בעיני קהלים רבים (למשל אכילת בשר), עולה מאליה השאלה האם פירושו של דבר שהתורה משתנה, או שמא על כגון דא יש להחיל את מאמר חז"ל: "אין מביאין ראיה מן השוטים" (שבת קד, ב).

גם דברי הגמרא (ברכות יט, ב) על אדם המוצא שעטנז בבגדו, שמחויב לפשוט אותו גם באמצע הרחוב היות ו"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד ה'" (משלי כ"א, ל'), עשויים להיות רלוונטיים כאן, ולומר לפיהם כי גם אם יש מצוות שנראות בעינינו כלא מוסריות, מוטל עלינו לשעבד את שכלנו והבנתנו לתורה ולהזדהות עם הערכים של מצוותיה כפרמטר למוסריות ויושר, ולא להיפך.

ציטטתי בעבר מדברי הרב וולבה בספרו "בין ששת לעשור" הדן במספר דוגמאות שוליות (הקבלות בין הבעש"ט ונזירים מהרי הקרפטים, שהוזכרו בכמה מחקרים אקדמיים, וכן הקבלות בין תורת האר"י לתורותיו של הסנדלר המסתורי מגרליץ יעקב בימה), בהן הוא מראה כיצד יש התאמה בין עבודת ה' ביהדות לבין סגנונות היסטוריים הרווחים בעולם בכל תקופה, דבר המעיד על כך שהתורה היא המקור לכל החכמות. אולם דבריו אינם עוסקים במענה לשאלה כיצד מתמודדים עם קושי שנוצר משינויי תפיסה שיוצרים פער בין האמונה והמצוות לבין תפיסות העולם הרווחות בכל דור, דהיינו לפי דבריו כאשר התורה עדיין לא השפיעה על כלל העולם בנושא מסוים.

מי משתנה – התורה או אנחנו?

במסכת יבמות (ל"ט, ב') מבואר כי היות וראו חז"ל שכיום רוב האנשים אינם בדרגה רוחנית גבוהה דיה, והם אינם מכוונים בייבום אשת האח שמת ללא ילדים, לשם מצווה. הופסק קיום מצוות הייבום, וכעת רק מתירים את אשת האח להינשא, על ידי חליצת נעלו של היבם.

דוגמא נוספת ניתן להביא מהרב שלמה וולבה זצ"ל שלא הסכים לרקוד בחתונות תלמידיו עד שלא הוכנסה גם הכלה לעזרת הגברים, מתוך רצון לקיים את מאמר הגמרא "כיצד מרקדין לפני הכלה" (כתובות י"ז, א'), ואילו כיום הנהגה כזו אינה מצויה, ועשויה אף להיתפס בעיני רבים כפריצות שאינה ראויה. המכנה המשותף לדוגמאות אלו הוא שהשינוי שאנו עדים לו, אינו במצווה אלא בדרגת האדם המקיים אותה, ודווקא מתוך הדרגה הרוחנית הנמוכה של זמננו, אנו מתקשים להבין כיצד ניתן לשלב צניעות ורוחניות במצוות הייבום או בשמחת חתן וכלה.

דוגמאות אלו עשויות לשפוך אור על הנושא הנידון בדברי, ולומר כי העובדה שאנו רואים מצוות מסוימות כלא מוסריות, או שינויי התפיסה שמשנים את חשיבתנו על מצוות מסוימות, אמנם מתארים מציאות אמתית, אך למעשה הבעיה כביכול נעוצה באדם המאמין שחשיבתו התרחקה ממחשבת התורה.

אולם זוהי תשובה חלקית שאינה פותרת את הבעיה, מפני שאם למעשה הלכות עבדות וכן שאר מצוות, נראות בעיני רבים כלא מוסריות או לא הולמות, נשאלת השאלה כיצד עלינו להרגיש לגביהן?

האם העובדה שאכילת בשר, עבדות, גאולת דם, אשת יפת-תואר, ושאר מצוות עשויות להיתפס כיום בעיני חלק מהאנשים כלא מוסריות, אמורה לעורר שאלות בנוגע לפער שנוצר בין הלך רוח זה לבין מצוות התורה? והאם אמנם הן לא תקוימנה על ידינו בביאת המשיח?

הפרשנות המולידה מחדש את הטקסט

חוקרים רבים מתחום ההרמנויטיקה (פרשנות), וכן מאסכולת הניאו-היסטוריציזם, הצביעו על העובדה הבלתי נמנעת של הפרשנות המולידה מחדש את הטקסט בכל מפגש בינו לבין הפרשן הקורא אותו, (וכבר הארכתי רבות במאמרים קודמים על המקורות התורניים העוסקים בתפקידו של התלמיד חכם המחדש בתורה, המתפרשים לאור זה). משום כך, וכפי שרומז לזה במעט הרב וולבה במאמרו הנ"ל, התחדשותן של הפרשנות והשקפת העולם על מצוות התורה בכל תקופה ובכל דור הינה בלתי נמנעת ומוכרחת המציאות, וכפי שרומז לזה רשב"ם בשם סבו רש"י בפירושו לתורה, (בראשית ל"ז, ב'), ואין בכך סתירה כלשהי לעיקרי האמונה בדבר נצחיות התורה. ולכן עלינו לתת את הדעת על כך, שלפעמים פרשנות העולה מתוך מציאות היסטורית מסוימת, עשויה להיות כזו הנתונה בפער בין המאמין לבין המצווה וההלכה.

הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק שלישי פרק ל"ב) מסביר כידוע שטעמיהן של מצוות רבות קשורות למנהגי עובדי עבודה זרה בזמן מתן תורה, ואף את מצוות הקרבנות הוא מסביר באופן זה, שהיא באה לשלול ולבטל תפיסות אליליות שהיו בזמן מתן תורה.

אמנם כבר הרמב"ן בפירושו לתורה בתחילת חומש ויקרא, חולק עליו באופן נחרץ, ומוכיח שיש לקרבנות טעם עצמי. כך גם מפורסם הסברו של ה"משך חכמה" בו מוכיח רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק מפסוקי תהלים פרק נ"א, שהרמב"ם התייחס בדבריו רק לקרבנות היחיד, ולא לקרבנות החובה שהוקרבו בבית המקדש. אולם בסופו של דבר, דברי הרמב"ם המקשר בין טעמי המצוות לבין סגנון חשיבה היסטורי (כגון עבודה זרה מסוימת), מחייבים מענה לשאלה: מה יקרה ביום בו נאבד כל טעם במצוות מסוימות, דהיינו מה יקרה ביום בו מצווה מסוימת לא תוכל לקבל שום הצדקה מידי האדם המאמין, האם במצב כזה היא תוכל להמשיך להתקיים, או שמא במצב כזה היא ממילא תאבד מן העולם, כשם שחוקרי הדת מוכיחים שקרבנות אדם לאלים חלפו מן העולם, מאחר ואין עוד קהילות שמסוגלות להאמין באלים הדורשים קרבנות אדם לעבודתם?

נח מטיל קללה על כל זרעו של כנען, שנתפסה בזמנים מסוימים כהצדקה לשעבד את שחורי העור לעבדים, מתוך הנחות על אופיים ומהותם, (גם בזמננו יהודים רבים יראים ושלמים, שומרי תורה ומצוות, בטוחים כי עדות מסוימות בעם ישראל, אומות מאומות העולם, או נשים, מאופיינות בטבע מסוים מטבע בריאתם), חשיבה זו בנוגע לשחורים הייתה נחשבת למדעית בזמן העבדות בארצות הברית, ובהקשר זה אצטט מעט אודות חשיבה זו:

"דראפטומניה" (Drapetomania) נחשבת לפסבדו מדע, ומוגדרת לכאורה כמחלה של הנפש הגורמת לעבדים שחורים לאבד שליטה ולברוח מעבדות. המושג דראפטומניה נטבע על ידי ד"ר סמואל א. קארטרייט והיה משויך בעיקר לעבד בעל צבע עור שחור בארצות הברית טרם ביטול מוסד העבדות בארצות הברית בזמנים מודרניים יותר מחקריו של קארטרייט הם מושא ללעג וסאטירה, אך במאה ה-11 קארטרייט פעל רבות כדי להצדיק את מוסד העבדות בארצות הברית. ביחס לאדם הלבן יש לאדם השחור מוח וריאות קטנים מבחינה פיזיולוגית, המביא לשוני פסיכולוגי, כך שהאדם השחור "אוהב" את עצם היותו עבד ומגלה אהדה למעמד העבדות. מוחו של האדם השחור הוא כמוחו של ילד. לכן, קל למשול באדם השחור כפי שמשתמשים בסמכות הורית כלפי ילדים. האדם השחור מגלה סימפתיה לאדוניו, ואם לא ימשלו עליו הוא ירגיש כי הפך לחריג. קביעותיו של קארטרייט בעצם גרמו לו ליצור רשימה של מחלות פרטיקולריות לאדם השחור ביניהן ניתן למצוא מחלה בשם דראפטומניה, לפיה העבד נוהג בניגוד למוסר, מאבד את שפיותו ומחליט לברוח מאדוניו, בעיקר לאחר שחווה חופש. קארטרייט טען כי כדי לרפא דראפטומניה צריכים האדונים לגרום לעבד להישאר במצבו הכנוע" (מתוך ויקיפדיה).

חשיבה זו אודות גזעים, הופכת בזמננו לפחות מקובלת ולגיטימית, והשאלה העולה היא האם אכן כפי שברור לכולנו שמחלת הדראפטומניה אינה קיימת כיום (ואף קשה להאמין שעד לא מכבר היא נחשבה למחלה אמתית), כך ישנן השקפות ודעות חברתיות בנות זמננו, שבעוד זמן לא רב יעברו ויחלפו אף הן מן העולם ויהיו כלא היו.

מיהו ה"כושי" של זמננו?

דוגמה מובהקת לפער שכזה בתקופתנו, היא: מעמד האשה, שהשתנה לחלוטין בתקופתנו הן בחברה הכללית בה נשים קבלו זכות הצבעה, ומכהנות בכל תפקיד גברי אפשרי, וכן בחברה הדתית בה נשים מקבלות השכלה תורנית גבוהה בעוד שבעבר בדרך כלל הן לא ידעו כלל קרוא וכתוב.

המציאות שחייבה להעניק השכלה תורנית לנשים, הגיעה לידי כך שבזמננו נשים רבות לומדות תורה ברמות שונות, מתייעצות עם רבנים, ומרגישות מנותקות מהמערכת (צירוף למניין, ושאר מצוות) למרות שהחוויה הדתית והעיסוק שלהן בתורה גדולים ומשמעותיים פעמים רבות פי כמה וכמה משל הגברים, שבאופן אוטומטי מהווים את מרכז ההתרחשות בבית הכנסת וכיוצא בזה.

אולם בעוד שמעמד השחורים הושווה למעמד הלבנים על ידי חקיקה שביטלה את העבדות והעניקה להם זכויות שוות ערך לכל אזרחי ארצות הברית, מעמד האשה לעולם לא ישתנה היות וההלכה קובעת שהיא פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, ומתלמוד תורה, ואינה מצטרפת למניין, ואינה כשרה לעדות, ולא לדון.

כך שמחד גיסא את ההלכה לא ניתן לשנות, ומאידך גיסא הפרדוקס הפסיכולוגי והחברתי מתעצם על ידנו אנו, בכך שאנו מעניקים לאשה הדתית השכלה גבוהה הן בקודש והן בחול, ובכל זאת בה בעת מונעים ממנה להיות שוות ערך לגבר בטיעונים אונטולוגיים (ממשיים) על טבעה, שעומדים בסתירה למציאות האפיסטמית (ההכרתית) שלה בעיני אדם בן זמננו.

בדברי כמובן אין כל אמירה הקוראת לשינוי כלשהו בהלכה, או שלילת תפיסתה האונטולוגית של האשה כפי שהיא מופיעה במקורות היהדות. הנקודה היחידה שברצוני להעלות לדיון, היא ההתמודדות הפסיכולוגית הבלתי נמנעת עם הפער המתעצם של חשיבת האדם בשנת תש"פ, לבין מצוות התורה הכוללות בבסיסן אמונות ותפיסות עולם שקשה להולמן עם מציאות בת זמננו.

כפי שנאמר לעיל, תשובה שתטען שהבעיה כביכול נעוצה בנו, ולא בתורה (בדומה למצוות היבום שקיומה הופסק), אינה מספקת לכאורה, מפני שהיא איננה פותרת את הפער העובדתי, ואת הקושי המוחשי אתו נאלץ המאמין להתמודד בחיי היום יום, כאשר טעמי המצוות מתנגשים חזיתית עם המציאות ועם הלך הרוח של הדור, שאף הוא חלק ממנו. קושי זה אינו משול לקושי חיצוני שעשוי להתלוות לעתים לקיום מצווה כמו שעת השמד, או מחיר מופרז, אלא הוא קושי שונה לגמרי בכך שמקורו הוא פנימי, ומשום כך הוא קורע את נפשו של המאמין לשנים.

אברהם העברי

בסוף הפרשה אנו מתוודעים לדמותו של אברהם אבינו, עליו דרשו חז"ל: "העברי: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מב, ח). ולכאורה, כשם שאבי האומה עמד כנגד כל העולם ונלחם על תפיסת עולמו המאמינה באל אחד, חרף העובדה כי כל העולם האמין באלילים וראה באמונתו תפיסה בלתי אפשרית, כך גם עלינו מוטלת החובה כיהודים מאמינים להתעלם מהעולם שסביבנו, וללחום על אמונתנו גם אם היא מכילה מצוות ואמונות שאינן מתיישבות עם תפיסות עולם בנות זמננו. וכפי שכתוב: "עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקדוש ברוך הוא ואמר: למה אמר הקדוש ברוך הוא לא ירבה לו נשים, לא בשביל שלא יסור לבבו? אני ארבה ולבי לא יסור. אמרו רבותינו, באותה שעה עלתה יו"ד שב"ירבה" ונשתטחה לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: ריבון העולמים לא כך אמרת אין אות בטלה מן התורה לעולם, הרי שלמה עומד ומבטל אותי, ושמא היום יבטל אחת ולמחר אחרת עד שתתבטל כל התורה כולה, אמר לה הקדוש ברוך הוא: שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין, וקוצה ממך איני מבטל" (שמות רבה ו', א').

ברם, כמדומני שיש הבדל יסודי בין מלחמת האמונה של אברהם, לבין מלחמת האמונה בדורנו, מפני שאברהם לאחר ש"הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה" (בראשית רבה ל"ט א') היה מנותק לגמרי מעולם האלילים שסבב והקיף אותו, ומתוך אמונה שלמה יכול היה ללחום בבני דורו. אולם בדורנו, בו אנו בעצמנו יוצרים לעתים את הפער בין התורה לחיינו, כדוגמת מעמד האשה שמקבלת מידי הממסד הדתי גופא, חינוך והשכלה שאינם פחותים או נחותים משל הגבר, והיא בעלת השכלה תורנית וידע מעמיק ביהדות, ובמעמד גבוה בשוק העבודה, ואף על פי כן נאלצת להמשיך להתמודד עם פער מעמדי מובנה של ההלכה לגביה, כפי שבדוגמת העבדות נוצר פער הפוך בו השחורים אמנם שוחררו על פי החוק היבש מהעבדות, ומעמדם האונטולגי איננו עוד כשל חפץ ורכוש, או כשל יצור אנושי נחות וחסר נשמה, אך למעשה מעמדם החברתי-אפיסטמי נותר נחות בעיני האדם הלבן עד ימינו אנו.

כתרגיל מחשבתי אפשר לקחת את דרשתו של הרב רפאל ולתרגם אותה לנושא מעמד האשה, ולהתבונן על פי שאלותיו במציאות בת זמננו.

הרב רפאל דן בשאלת העבדות רק מפני שמלחמת האזרחים הציפה את העובדה כי ציבור גדול סבור היה כי מוסד העבדות הינו שלילי ופסול, ולכן גם נשמעו ביקורות רבות על דבריו שהצדיקו עקרונית את העבדות. חלק ממסקנתו היתה למעשה שהעבדות הינה לגיטימית ומוצדקת, אולם אנשי הדרום והצפון  כאחת  התרחקו מערכי הצדק האמתי ולכן הם מתאכזרים לעבדיהם השחורים או סבורים שאסור כלל להחזיק בעבדים.

כך גם כל דיון בנוגע למעמד האשה, נובע מכך שמורגש כי משהו לא תקין, וכי יש פער בין החוק דהיינו ההלכה ביחס לאשה, לבין איך שהיא נחווית בפועל בעולמנו כיום, ונדרש פתרון שיצמצם פער זה. אך בעוד שהפער שנוצר ביחס לשחורים הביא לשינוי חקיקה ולביטול העבדות, הרי שביחס לאשה, ההלכה אינה עומדת להשתנות מעצם טבעה, ומשום כך הפער העולה בין המציאות לבין מעמדה התורני יכול רק להתעצם עוד ועוד ולא להצטמצם, ולכן יתכן שיש לתת עליו את הדעת במיוחד.

היות וכפי שציינתי לעיל, בלתי אפשרי לפתור את הבעיה הפסיכולוגית שנובעת מהפער בין חשיבה בת זמננו לבין התורה, באמירה סתמית שתצביע על כך שהפער המחשבתי אינו אמיתי, אלא נובע מהריחוק שלנו אנו מערכיה של התורה, היות ובסופו של דבר פער זה הוא עובדה קיימת אצל קהלים או אנשים מסוימים, שרוצים להתחבר לתורה ומצוותיה ומתקשים לעתים לעשות זאת.

Emancipated slaves Library Company of Philadelphia

2 מחשבות על “פרשת נח – העבדות כמשל”

  1. סתם מחשבה,
    נניח לרגע שהעבדות מותרת. איפה בתורה כתוב שלעבדים צריך להיות צבע עור מסויים?
    אני לא מבין גדול, אבל עד כמה שזכור לי המושג עבד נרצע מגיע מעבד שהגיע זמנו להשתחרר והוא בחר להישאר עבד לאדונו. אם זה נכון, אז עבדות במקרא לא באמת יכולה לעבור מדור לדור למשך נצח נצחים.
    לגבי נשים, יצא לי להתוודע לחברות ׳פרמיטיביות׳ בנות זמננו שבהן נשים במשפחה שבה אין בנים מאמצות אורח חיים של גברים ואפילו נושאות אישה. הקהילה שמסביבן מקבלת אותן כגבר לכל דבר ועניין. בהרבה מאוד רבדים זה מרגיש לי יותר ליברלי מאשר ריבוי המגדרים של העת הנוכחית, פשוט כי נמנעים מלדון בסוגייה ומקבלים את האדם שמולך כמו שהוא מציג את עצמו. זה נראה לי פתרון מעניין שהיה יכול לעבוד במסגרת הגמישה של הפרשנות התורנית ואני גם לא אתפלא אם הסדר כזה היה קיים ביהדות בשלב כזה או אחר.
    בתחושה שלי, דווקא הנטייה של אנשים שמגדירים את עצמם מאמינים להקשיח את הגבולות ולהתעקש על נקודות נובעת לרוב ממניעים אינטרסנטים ולא ענייניים תורניים ובמידה רבה מושפעת יותר מדתות ואמונות זרות ופחות מהלך רוח יהודי.
    אבל כאמור, אני לא אסמכתא בנושא.

  2. אני ממשיך את התגובה הקודמת:
    1. עבד נרצע, זה עבד עברי, לא כנעני, זה לא ממש עבד אלא יהודי עם דינים מסויימים, לעומת זאת עבד כנעני אסור לשחרר, והוא המקבילה של העבדות, בתורה, כך שהדוגמא שלך אינה קשורה לנושא.
    2. הרב קוק באגרות ראי"ה חלק א מוכיח שהעובדה שהכושים נמכרו לעבדות באופן שיטתי, מראה שהם בעלי נפש של עבד…
    בכל מקרה הויכוח על זהותם הגנאולוגית של הכושים, הוא ויכוח היסטורי ואתה מתפרץ לדלת פתוחה.
    3. הטענה שלך שנשים הופכות ללסביות בגלל שגדלו ללא גברים, ויצאו לעבוד, קצת תמוהה

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

קול דודי דופק

בין אהבה לבושה, שיר תשובה מאת אביגיל היילברון

חנוך

"אַבָּא חוֹנֵךְ יֶלֶד חוֹנֵךְ אַבָּא חוֹנֵךְ יֶלֶד" – שיר מאת יעקב מתן

וּקְרָא עָלֶיךָ

כל אדם צופן בעצמו איזו תרשיש, אניה המחשבת להישבר ונינווה לברוח אליה

לפצח הייטק

כיצד מפצחים הייטק, ואיך מפתחים גרעינים, השתקפות סימבולית על המסע לקריירה

סיפורו של חיים

בין בר מצווה, יום כיפור וקניית ד' מינים לסוכות, סיפורו של חיים מהדהד

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן