"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, צֶלֶם וּדְמוּת. שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ ולֹא בַּפְּעֻלּוֹת, הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִקַּר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כַּצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו, וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ". (קורדובירו עמ' א)
מטרת מאמר זה הינה לברר האם ההלכה היהודית כוללת את כלל המוסר האנושי ובכך תובעת אותנו לחפש את המוסר בה באופן אינהרנטי, או שההלכה הינה קודקס חוקים בעל רבדים רבים, הכוללת גם פרקי מוסר, אך נדרשת להשלמות קוהרנטיות מחוצה לה בכדי להעמיד את האדם השלם?
לפנים משורת הדין
הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. (פרקי אבות, ה' י').
"רבה בר בר חנן שברו לו אותם סבלים חביות של יין. תפש את גלימותיהם [כבטוחה לתשלום פיצויי הנזק]. באו ואמרו לרב. אמר לו: תן להם את גלימותיהם. אמר לו: כך הדין?! אמר לו: כן, "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). נתן להם את גלימותיהם. אמרו לו [הסבלים לרב]: עניים אנחנו וטרחנו כל היום, ורעבים אנחנו, ואין לנו כלום. אמר לו [רב לרבה בר בר חנא]: לך תן להם את שכרם. אמר לו: כך הדין?! אמר לו: כן, "וארחות צדיקים תשמר" (בבא מציעא פג' א').
קיימת מחלוקת בין הפוסקים לגבי סמכות בית הדין לכפות על אחד הצדדים לנהוג לפנים משורת הדין ואכן גישת חכמי אשכנז היא שהדיין רשאי לכפות פסק דין לפנים משורת הדין. וכך פוסק בספר המרדכי:
"וכיון דחזינן דהוו כייפי להו הכי גם אנן כייפין למיעבד לפנים משורת הדין, אם היכולת בידו לעשות, וכן פסקו הראב"ן ואבי"ה [מחכמי אשכנז במאה הי"ב-יג] דכייפינן לעשות לפנים משורת הדין". (מרדכי ב"מ סי' רנ"ז)
"שיהא אדם זן את בניו ואת בנותו כשהן קטנים" לפי תקנה זו (מתוך קבוצת תקנות המכונה תקנות אושא ע"ש מיקומה של הסנהדרין בשעת תקנתן) אדם חייב לפרנס את צאצאיו עד שיגיעו לבגרות הלכתית. להלכה נפסק כי אי אפשר לכפותו בכוח כדי להוציא ממנו את התקציב לילדיו, אך יש לביישו ולהכלימו ברבים כדי שייתן. כאשר היו באים לרב יהודה הוא היה מתבטא על האיש בזלזול וברבים "התנין ילד ואת מזון ילדיו מטיל הוא על אנשי העיר" כשהוא משווה אדם שאינו זן את ילדיו לחיית טרף ובכך מביישו. כאשר באו לפני רב חסדא הוא הורה להכריז ברבים כי "עורב רוצה בנים, ואילו אדם זה אינו רוצה ילדים". (כתובות, מט' ב')
למרות שההלכה אינה מסוגלת לכפות על האב לשלם, היא עושה שימוש בכלי חזק מאד, לחץ חברתי, על מנת לשדל את האב לנהוג לפנים משורת הדין.
פרהסיה
"אמר רבי יוחנן אין פרהסיה פחותה מעשרה בני אדם: המחלל את השבת בפרהסיה דינו כעכו"ם ואם כופין על אדם שיעבור עברה בפרהסיה, אפילו במצווה קלה יהרג ואל יעבור". (סנהדרין עד' ב')
לכאורה, מהו ההבדל המהותי בין מחלל שבת בצנעה לבין מחלל שבת בפרהסיה? האיסור אותו איסור, העונש הוא מוות (בידי שמים או בית דין) ההפרדה הזו בעצם מדגימה שחוץ מהחובה האינדיבידואלית של האדם לקיים מצוות, יש חובה כלפי הציבור. בעצם, יש השתייכות לציבור שמחוייב כקולקטיב לעבוד את הקדוש ברוך הוא באופן קהילתי.
"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: "ולא תחללו את שם קדשי". כיצד? כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות: "אשר יעשה אתם האדם וָחי בהם" – "וחי בהם", ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו".
במה דברים אמורים? בשאר מצוות, חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים. אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו: עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור… וכל מי שנאמר בו: יהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם… וכל מי שנאמר בו: יהרג ואל יעבור, ועבר, ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם." (רמב"ם)
לכאורה, ישנה סתירה בין הרמב"ם הקובע שקידוש השם חל אך ורק על שלושת המצוות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים לבין המימרא של רבי יוחנן בראש הפרק. אך ברור שההבדל נעוץ במצב שבו נתבע האדם למות גם על מצווה קלה במצב של כפייה ציבורית.
העניין כאן איננו החשיבות של המצווה עצמה, אלא החשיבות המהותית שנגזרת מן הציבוריות עצמה. כמו כן, בשעת השמד, כאשר המטרה היא לחסל את שמירת המצוות בקרב העם באמצעות גזרות, חובה להיהרג אפילו על מנהג קל, כגון "שרוך הנעל". כלומר, חובה לשמור במחיר החיים גם על מנהג סדר קשירת הנעל.
סיכום
"כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר. וזאת מן החמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם שנאמר (מיכה ו) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד. וכן מצוה להכנס לפנים משורת הדין שנאמר (שמות יח) ואת המעשה אשר יעשון ואמרו רבותינו זכרונם לברכה זה לפנים משורת הדין…כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא נכנסו לפנים משורת הדין. (רבינו יונה)
תליית החורבן בדין תורה תמוהה על פניה. לכאורה, דין תורה הוא רצון השם. איך יתכן לתלות את חורבנה של עיר המקדש בציות לדברו?
הדרישה שמציג פה המחבר רבינו יונה גירונדי בחיבורו על הלכות תשובה היא הרבה מעבר לציות לחוקים. יש כאן תביעה מהיחיד להיות חלק מכלל ולפעול לפי אינטרסט ציבורי. את ה"טוב לעמו" מתרגם רבינו יונה לפסים אישיים מאד- "תקנת חבירו". ההמשך הטבעי למהלך הינו לנהוג "לפנים משורת הדין".
כאשר נוהגים באופן הזה, ניתן לממש את השאיפה להידמות לקדוש ברוך הוא ולממש את צלם אלוקים שבו נבראנו.
