אהבת חסד – בין אמונה לקידמה

פרשת וירא: האמונה באל אחד ואהבת חסד במשנתם של הרב קוק וא. פרום על פי תפישת הקידמה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אברהם אבינו – איש החסד או אבי האמונה?

בפרשת וירא מופיע מספר פעמים נושא הנתינה, אברהם בתחילת הפרשה מעדיף את מצוות החסד עם שלושת המלאכים המגיעים לפתח אוהלו כחום היום, על פני ההתגלות האלוקית שזכה לה באותה שעה ביום השלישי למילתו. לאחר מכן כאשר ממשיכים המלאכים בדרכם לסדום, מארח אותם לוט במסירות נפש, וכאשר מתגלה הדבר ואנשי סדום צרים על ביתו, הוא יוצא אליהם ומכריז כי יתן להם את שתי בנותיו בתמורה לכך שיעזבו את אורחיו לנפשם.

במאמרים קודמים דנתי בשאלתו של הסבא מסלבודקא רבי נתן צבי פינקל בספרו "אור הצפון": מדוע התורה מאריכה לתאר את חסדיו של אברהם אבינו ואילו בנוגע לפעליו ומלחמותיו בתחום האמונה היא לא מפרטת כלל, והלא הרמב"ם מתאר זאת כמפעל חיים כביר של אברהם:

"עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.

כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם …כיון שגבר עליהם ונעשה לו נס ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם, ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען …וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו" (הלכות עכו"ם פרק א).

ולכאורה לאור דברי הרמב"ם, היה מוטב לספר לנו על מאמציו ומסירות נפשו להחדיר ולהשריש את האמונה באל אחד, ומהי חשיבותם הגדולה של מעשי החסד שלו לעומת פרסום האמונה בעולם? ואמנם, גם בנביא כתוב: ״תתן אמת ליעקב חסד לאברהם״ (מיכה, ז, כ), דהיינו שמעלתו הייחודית של אברהם אבינו במידת החסד מאפילה כביכול על כל שאר פעליו, וצריך להבין את פשר הדבר.

סוד הדבר מרומז כבר בדברי רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי השם" בדבריו על הנדיבות:

"נדיבותו (של אברהם) היתה גם בחכמתו ודתו …כי הוא היה מלמד ומורה לבני האדם את יחוד שם ה׳ ודרכי ה׳ ולכך רמזו: אברהם זקן ויושב בישיבה. שהיה מודיע ומפרסם שם ה׳ ברבים וקורא אליו …למען יאיר עיני בני אדם במה שנתאמת אצלו״.

וכך גם ביאר הסבא מסלבודקא מעצמו, כי שורש הפצת האמונה בעולם על ידי אברהם ביטאה את שלמותו במידת החסד, שהתבטאה אצלו לא רק בהטבה ונתינה גשמית, אלא אף רוחנית ושכלית. ולכן התורה בוחרת לכאורה להתמקד בתיאור מידת החסד שלו, כדי שנדע ונבין כי היא שורש כל פעולותיו.

אהבת חסד

רבי שמעון שקאפ מגדולי ראשי הישיבות בליטא, כותב בהקדמה לספרו "שערי יושר":

״קדושים תהיו …במצווה זו כלול שורש ומגמת תכלית חיינו שיהיו כל עבודתנו ועמלינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל …בדרך חיובי ראוי לאדם להקדים את טובת עצמו …מידת אהבת עצמו היא רצויה בעיני הקדוש ברוך הוא. והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ואהבת זולתו הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק למצוא את הסגולה המאחדת אותם …וסגולה זו היא שיתאמת אצל האדם איכותו של ה״אני״ שלו, איש גס ושפל כל האני שלו מצומצם רק בחומרו וגופו, למעלה ממנו מי שמרגיש שהאני שלו מורכב מגוף ונפש. ולמעלה מזה מי שמכניס לאני שלו את בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך על פי דרכי התורה האני שלו כולל את כל עם ישראל. ועוד ..ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הם האני שלו, והוא בעצמו רק איבר קטן בתוך הבריאה כולה״.

ברצוני לצטט מספרו של א. פרום הפסיכואנליטיקאי שכבר עסקתי בספריו לא אחת, ומרתק לקרוא בדבריו שנכתבו מתוך מבט פילוסופי-פסיכולוגי, דברים דומים לדברי הכהן הגדול רבי שמעון שקאפ:

"ההשקפה הרווחת …שאהבת הזולת היא מעלה, ואילו אהבה עצמית היא בגדר חטא. ההנחה היא כי מי שאוהב את עצמו איננו אוהב אחרים" (אומנות האהבה עמ' 55). פרום תוקף עמדה זו ומסביר: "אהבה והבנה של עצמי, אינן ניתנות להפרדה מיחס של כבוד ואהבה לאדם אחר …האדם האנוכי אינו אוהב את עצמו יותר מדי אלא פחות מדי. למעשה הוא שונא את עצמו, היעדר זה של חיבה ודאגה לעצמו …משאיר אותו ריקן ומתוסכל. בהכרח הוא אומלל ובהול לחטוף מן החיים את הסיפוקים שהוא חוסם את עצמו מלהשיגם …בני אדם אנוכיים אינם מסוגלים לאהוב את זולתם, אבל אין הם מסוגלים לאהוב גם את עצמם" (שם עמ' 57).

אהבת אמת לדבריו היא זו:

"ביטוי ליצרנות והיא כוללת בתוכה דאגה כבוד אחריות וידיעה …מאמץ פעיל לצמיחה ולאושר של הנפש האהובה …אהבתי לעצמי היא מידה טובה ולא מידה רעה, מכיוון שגם אני אדם, אין שום מושג אדם שאני עצמי אינו כלול בו" (שם עמ' 56).

דבריו מהדהדים את דברי רבי נחמן מברסלב הידועים בתורת "אזמרה", שם הוא מסביר כי דברי המשנה: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א, ו), נוגעים ממילא גם ביחס לאדם עצמו, שאף הוא אדם, ועליו לדון את עצמו לכף זכות. כך גם מסביר פרום כי האהבה, המבטאת את הריכוז והמאמץ המושקע באובייקט הנאהב, מחייב ממילא כי האדם יוכל לאהוב את עצמו, וכף כפי שמסביר רבי שמעון שקאפ, תוכל האהבה בהמשך להתפשט ולהתרחב ולחול על כל הסובבים אותי גם כן.

הרמב״ם ב"שמונה פרקים" מבאר שיש לחלק בין מצוות בין אדם לחברו לבין מצוות שבין אדם לבוראו, במצוות חברתיות כמו: גניבה, גזילה, לגמול רע – המטרה היא שהאדם יסלוד מהרוע והשחיתות, ולא יימשך אליו בנפשו, כמו שנאמר: ״אוהבי ה׳ שנאו רע״ (תהלים, צז, י), ״כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי״ (ירמיהו, ט, כג), ״עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך״ (מיכה, ה, ח).

מסתבר שכוונת הרמב"ם בקביעה זו, לא רק לחלק בין איסורים חברתיים (לא תעשה) לאיסורים שבין אדם למקום, אלא להגדיר את מהותן הכללית של המצוות שבין אדם לחברו הכוללות אף מצוות מעשיות, ולומר שעל האדם לטפח בליבו נטיות של הטבה ונתינה.

החפץ חיים כותב בספרו "אהבת חסד":

"אף שכולנו עושים חסד, אבל ענין החסד שלנו הוא רק מצד ההכרח, דהיינו כשהאיש העלוב בא אצלנו פעם אחת ושתים וקשה להשתמט ממנו, אז אנו עושין עמו חסד, וגם אין עושין זה ברצון ובלב טוב כלל …שהאדם צריך להיות לן אהבה למדה זו של חסד …יהיה מחפש בכל כוחו איך לעשות חסד עם חברו וגם יעשה הכל בעין יפה …את הכל יעשה בגדר האהבה ולא בגדר ההכרח" (ענייני גמ"ח פרק א).

החפץ חיים ממחיש בדבריו איך אדם נהנה להיטיב עם עצמו או עם בניו ומשפחתו, ומתוך זה ניתן ללמוד כיצד נתינת פרוטות לעני, רחוקה כל כך מאהבת חסד, שהיא הרצון להיטיב ולהעניק מעל מעבר לחובה, כפי שאדם נהנה להעניק ולתת לבנו. אך הוא מסביר כי זהו רק סימן להבחין בין מי שנותן צדקה ועושה חסד בגלל ההכרח לבין מי שאוהב את החסד. אולם, מהו שורש ההבדל, דהיינו, מדוע באמת נדרשת מהאדם "אהבת חסד"?

ועל כך הוא משיב כי בשעת מתן תורה, בזמן ש"פתח להם ה' יתברך כל הרקיעים, וגם כל מדורי מטה, והראה אותם שהוא אחד על הכל" (שם). באותה שעה לימד אותם גם:

"איך שהאדם צריך לרדוף אחר מידת החסד, ולאהוב את המידה הזו בכל נפשו. כי התבוננו אז ברוח קודשם על מה עומדת הבריאה, והשיגו איך שכל המציאות כולה קיומה ופרנסתה היא תלויה רק בחסדו יתברך …נמצא ההולך בדרך הזה, נושא עליו צלם אלוקים …אם התדבק בה' בעודו בחייו בכל כוחו, כמו שכתוב ולדבקה בו, ורצה לומר לדבקה במידותיו, שיזרז עצמו בכל ימיו להתדבק במידות ה' יתברך שהם רק לטוב וחסד" (שם, פרק ב).

זאת אומרת שתפקיד האדם בעולם הזה להיות דבק הלכה למעשה במידות הבורא, ובכך הוא הופך את עצמו בחייו ל"צלם אלוקים", שמנהיג את עצמו כפי הנהגת האלוקים בעולם. וכשם שהבריאה כולה אינה אלא גילוי מופלא של חסד הברא עם ברואיו, כך כל אדם בזעיר אנפין מגלם בחייו צלם ודמות כלשהי של חסד מופלא.

ימות המשיח? או נסיון בעלמא

הרב קוק עוסק רבות בספריו על ההתקדמות שנראית בחשיבה ובערכים של דורותינו, שניכר כי היא הומאנית ואנושית יותר בהשוואה לדורות קודמים:

"מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונשא – נוציא מן החשבון את היחידים הגסים שלקחו להם את רוח הפרצים למסוה לעולל על ידו עלילות של גזל וחמס וכל נבלה – נמצא כי מעבר מזה "חוצפא ישגא, אין הבן מתבייש מאביו, נערים פני זקנים ילבינו", ולעומת זה: רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים, הכחו המדעי והאידיאלי פורץ ועולה. חלק גדול מהדור הצעיר איננו חש כל כבוד לכל מה שהורגל, לא מפני שאופלה נפשו, לא מפני שנשפל מאותו הגבול, שהחוק והמשפט עומדים עליו בדעה ההמונית הרגילה, כי אם מפני שעלה עד המקום, שלפי אותו הצביון שהורגל בו עד כה שיביט על ידו על החוק והמשפט, על המסורת והאמונה בכלל, על כל טהור וקדוש, על כל אמת גדולה נצחית ואלוהית אשר במושגים, מפני מיעוט העבודה בתלמודם של יסודי הרגש והדעת שבמרחב התורה, – "הועם זהב ושונא הכתם הטוב", עד שנדמה לו שהכל הוא שפל הרבה מערכו. הוא נתגדל ועלה בפעם אחת, הצרות מרקוהו, שטפוהו, נתנו לו לב-מתנה ומח הוגה, מחדש, ועף, ולא יוכל לעמוד בשפל. כנפים עשה לו רוחו ובמרומים ימריא, ושם לא נתנו לו עדיין את חפצו" ("מאמר הדור").

אמנם בשם הגר"א מצוטט ב"אבן שלמה": "רוב המינים והחוטאים בין אדם למקום, הם לפי הנראה טובים בטבע. וזו היא אחת מתחבולות היצר, לפרוש רשת לפני תועי רוח להמשך אחריהם" (ד, יג). זאת אומרת שהשיפור וההצטיינות שאנו רואים בהנהגתם האנושית של המינים והחוטאים, עשויה להיות הטעיה ונסיון עבור האדם המאמין, שעלול לחשוב שאכן ניתן להגיע לשלמות אנושית וקידמה ללא התורה, ולכן אל לנו להתפעל מכך (וכפי שהאריכו כבר בספרים רבים לפני השואה ואחריה, על האשליה שהיתה בנימוסי העם הגרמני, שנחשב לכליל המעלות ולפסגת התרבות, ועם כל זאת התגלה לפתע כחיית טרף עם פרוץ המלחמה).

ביחס לציטוט שהובא לעיל בשם החפץ חיים, ברצוני לצטט שוב את א. פרום, והנה למרבה הפלא, הוא מסיק כי עקרונות האהבה הם: נתינה, דאגה, אחריות, מתן כבוד, ידיעה. ובעקרון הנתינה הוא אומר דברים דומים לדבריו של קדוש ישראל החפץ חיים:

"אי הבנה נפוצה ביותר היא זו המניחה כי הנותן מוותר על משהו, מונע מעצמו משהו, מקריב …אחרים מציגים את הנתינה כמידה טובה במובן של הקרבת קרבן, הם מרגישים כי רק משום שכואב לתת, צריך לתת …לנתינה יש משמעות שונה לגמרי, הנתינה היא הביטוי הנעלה ביותר ליכולת, לכוח, בעצם מעשה הנתינה אני חש את כוחי, את עושרי ואת עוצמתי, חוויה זו של חיוניות ויכולת מוגברת ממלאת אותי שמחה …הנתינה משמחת יותר מהקבלה, לא משום שיש בה קיפוח אלא משום שבמעשה הנתינה נמצא הביטוי לחיוניות שלי …מה נותן אדם אחד לחברו? הוא נותן מעצמו מהיקר לו ביותר …משמחתו, מתשומת לבו, מהבנתו, מידיעתו …הוא מעשיר את האדם האחר, הוא מעצים את תחושת החיים של האחר בהעצימו את תחושת החיים שלו …מה שהוא מעורר לחיים חוזר ומוקרן אליו" (אומנות האהבה עמ' 27-29).

קל ליפול מתוך אנלוגיה זו של ההגויות, למלכודת הדבש, ולומר: הידד, הנה גם "הם" מסכימים עם התורה והמצוות, ומבינים מהי האמת. אולם אין ברצוני לצעוד בנתיב זה, שהינו פשטני מדי, ומלבד זאת ידוע מהרב מבריסק זצ"ל שלא שבע נחת מכך שמביאים סימוכין וראיות לדברי תורה ממקורות זרים. אולם, יחד עם זאת, הלא דבר הוא שלפתע שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ודברי החפץ חיים על מעלת "אהבת החסד" השונה מעשיית חסד מתוך הכרח, מקבלים פנים חדשות באסכולה הפסיכולוגית של פרום, ושדברי רבי אברהם בן הרמב"ם והסבא מסלבודקא על כך שמידת החסד של אברהם אבינו, היא זו שעמדה בבסיס מלחמות הדת שלו והפצת האמת לכל באי העולם, מוזכרת אף היא בדברי פרום כחלק מנתינה והטבה שיש בידינו להעניק לזולתנו. כמו כן, דברי רבי שמעון שקאפ על הגדרת האהבה ככוח-נפשי שיש לפתח בנפש האדם ללא תלות כלפי מי הוא מופנה, וכן תיאורו בנוגע לשלבי ההתפתחות האנושית, שאט אט מאפשרים לאדם לכלול בתוכו אף את זולתו, מהדהדים את הגישה הפסיכואנליטית (המושמצת לעתים כה רבות) שעסקה רבות בשלבי ההתפתחות של האדם בחייו.

הרמב"ם כידוע מתאר כיצד אפילו הנצרות והאיסלאם מקדמים את האמונה בא-ל אחד וסוללים את הדרך למלך המשיח, והרב קוק מאריך כפי שהוזכר להראות כיצד אכן יש קדמה בחשיבה וההשקפה האנושית הקולטת לתוכה את ערכי האמת והיושר. ולעניות דעתי סוגיית אהבת החסד המחדדת את ההבדל התהומי שיש בין עשיית חסד לבין אדם היודע לשמוח בנתינה ולהעניק מאשר יש לו לזולתו בשמחה, ממחישה את התפשטות ערכי הצדק והיושר בעולם, עד כדי כך שבראייה פסיכולוגית ישנה הסכמה והערכה לדבריו הנשגבים של החפץ חיים על כך ששלמות הצלם של האדם בעולם הזה היא על ידי דבקותו באהבת החסד, כפי שאברהם רדף אחרי האורחים למרות חולשתו וזקנתו. ואף ביכר זאת על פני ההתגלות האלוקית שהיתה באוהלו בזמן שה' ערך אצלו ביקור חולים, מפני שבזה דבק בבוראו בעשייה אקטיבית, בה הוא התדמה לבוראו במעשיו ממש, ואילו לו היה נשאר לחוות את ההתגלות באוהל, היתה זו דבקות פאסיבית ולכן פחותה ממנה.

סוגיית הקידמה מהווה אבן בוחן מרכזית בין הגויות ותיאוריות פילוסופיות, שחלקן סבורות כי ישנו בעולם תהליך של קידמה (ישנו חוקר יפני שפרסם לא מכבר מאמר בשם "קץ ההיסטוריה" בו הוא טוען כי האנושות הגיעה כבר לתכלית התפתחותה), ואילו זולתן טוענות כי תהליך זה אינו נכון. אולם לאור דברי הרב קוק שצוטטו לעיל, וכן בדבריו להלן:

"תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות …וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את העניין האלוהי מואר בבהירות מוחלטת, שדווקא אין סוף בפועל, מחולל הוא להוציא אל הפועל מה שהוא אין סוף בכוח …ההוויה כולה מתפתחת ועולה כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה" (אורות הקודש ב, עמ' תקלז).

יתכן שנוכל להשתמש בסוגייה זו להציג דוגמא, בה פרשנות הדוגלת בקידמה, תפרש ותסביר כי אכן הקידמה היא זו שאפשרה לאור התורה לחדור למבואות האפלים של הדעת האנושית, ולהאירם באור מעמד הר סיני ואור התורה שרואה באהבת חסד את השלמות האנושית.

כמובן שאין בכוונת דברי לערוך רדוקציה והפשטה של מידת החסד של אברהם אבינו, ולהשוותה לתיאוריות פסיכולוגיות מודרניות גרידא, ותו לא. אולם כפי שציינתי, ההקבלה בין המבט התורני העכשווי על אהבת החסד לבין הגישה הפסיכולוגית המתארת את האדם הבוגר והבריא בנפשו, עשויה לכאורה להצביע על כך, שבדומה לדברי הרמב"ם בהלכות מלכים על האמונה שמחלחלת בעולם כולו (אף) בעזרת הנצרות והאיסלאם: "אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד. כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב" (יא, ד). כך גם תיאוריות פסיכולוגיות עשויות לפעמים להיטיב להסביר ולהטמיע ערכים נכונים בנוגע למצוות שבין אדם לחברו, ולהתקבל על לב כולם ; כאמת, וכדרך חיים שלמה וראויה.

בעלי המוסר תיארו את לוט כמי שחיקה את אברהם דודו מן השפה ולחוץ, ולא רכש בקניין נפשי אמיתי את מידת החסד בליבו. הפסוקים בפרשה ממחישים את ההבדל בין אברהם שמוסר את נפשו כחום היום עבור אורחיו, לבין לוט שכביכול קידש כערך עליון את מצוות הכנסת האורחים, עד כדי כך שהוא מוכן להקריב עבורה את שתי בנותיו. אולם, לאור המקורות שנסקרו עד כה, הפרדוקס שבמעשיו זועק עד לב השמים, בכך שהוא "מחפיץ" את בנותיו, והופך אותן לכלי שרת לתאוותיהם של אנשי סדום הצרים על ביתו. אהבתו של לוט חסרה את אלמנט הכבוד: "משמעו היכולת לראות אדם כמו שהוא, לחוש בעצמיותו המיוחדת במינה …יחס של כבוד מורה על היעדר ניצול, אני רוצה שהאדם האהוב יגדל ויתפתח למען עצמו, ובדרכו שלו, ולא כדי לשרת אותי" (אומנות האהבה עמ' 31). התנהגותו המעוותת של לוט ביחס לבנותיו, מפנה את המראה לכיוונו, ומלמדת אותנו על אהבתו הלקויה וממילא על חסדיו שהיו מן השפה ולחוץ.

לכן, פרדוקס זה, אינו קשור רק לעוול שהוא מעולל לבנותיו בשביל שיוכל לקיים את "מצוות" הכנסת אורחים, אלא הוא עמוק יותר מפני שהוא ממחיש כי האהבה של לוט איננה "אהבת חסד", שהרי לו היתה בו אהבה שכזו, היא לא היתה יכולה להחפיץ את בנותיו לארח אורחים על חשבונן.

אסכם אם כן ואומר כי העובדה שבניסוחו של פרום (שכבר הראיתי שדבריו משלימים מקורות תורניים), אנו מבינים באופן אינטואיטיבי את הבעייתיות שבמעשי לוט, ואת מעלתו של אברהם, מדברת בעד עצמה כאלף עדים, בנוגע לשאלת ה"קידמה" (זאת אומרת, הפנמה של ערכי התורה, והעמקה בנפש האדם ושלמות נפשו) שהוזכרה קודם בדברי, וממילא מחייבת ומאפשרת לכל אחד  להתעלות ולהתקדם בדרגות הנפשיות והפנימיות שלו עצמו, יחד עם ההתקדמות הכללית בעולם שפותחת בפנינו שערי אורה חדשים, הן לגדולי התורה והן לחכמי הנפש.

2 מחשבות על “אהבת חסד – בין אמונה לקידמה”

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

קול קרקורי המטיפעונים

התנצחותם של גדולים בעיטור הבכורות בפדיון הבן, מזכה אותנו לפירוש יקר ומיוחד בקינת אני הגבר ומנהג הכפרות

ותן טל ומטר

יומנו של עולה הרגל: היום לפני 2000 שנה

ונתנה תוקף קדושת היום

קבוצת לוחמים חווה את פיוט ונתנה תוקף מחדש, ומעניקה לכולנו תובנה לחיים

עִבְרִי

כָּל אִישׁ שׁוֹמֵעַ אֵיזֶה לֵךְ לְךָ קוֹרֵא,
בְּלִי שֶׁאֵי מִי יִשְׁאַל 'מָה שְׁלוֹמְךָ?'

תיבה לו הייתה לי

אלחנן יונס משיט אותנו בתיבת ההזדמנויות אל אי האחווה האנושית

חכמת ההמונים

האם המון טיפש הוא בעצם חכם אחד גדול? הסוד שבכוח חכמת ההמונים

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן